עשר נשים נרצחו בישראל מאז שהתחילה שנת 2024. עשר נשים ב־79 ימים, עלייה דרמטית של מעל 80 אחוז לעומת אותה התקופה אשתקד. רובן נרצחו על ידי אדם שהן מכירות, חלקן על ידי בן הזוג שלהן. הן נרצחו בבית שלהן, במכוניתן הפרטית, במקומות העבודה שלהן, ברחובות הסמוכים למקום מגוריהן. חייהן נלקחו מהן במקומות שבהם הן אמורות להרגיש הכי מוגנות ובטוחות.
המאבק באלימות נגד נשים עלה מדרגה בשנים האחרונות והתמקם במקום בולט בתודעה הציבורית בישראל. המודעות לנושא גרמה לכך שיותר ויותר נשים יודעות לזהות את עצמן בסכנה, אבל המענים, ובעיקר אלו שיכולים לספק ביטחון והגנה, לא צמחו באותו קצב - רחוק מכך. למעשה, חוסר היציבות הפוליטי של השנים האחרונות, בלם כל התקדמות משמעותית בתחום, וגם היום, בישראל של 2024, מספר הנרצחות מדי שנה לא פוחת, ויותר מדי נשים מאוימות נותרות ללא הגנה.
יש דרך אחרת. כמה שבועות לפני פירוקה של הממשלה הקודמת אושרה הצטרפותה של ישראל על ידי מועצת אירופה לאמנת איסטנבול. האמנה הבינלאומית למניעה ולמאבק באלימות כלפי נשים ואלימות במשפחה, שנכנסה לתוקף ב־2014 וחתומות עליה כיום יותר מ־40 מדינות, קבעה את הסטנדרט המתקדם ביותר לטיפול בנושא. אבל הממשלה הנוכחית, שלא אוהבת שגורמים חיצוניים אומרים לה מה לעשות, בלמה את הצטרפותה של ישראל לאמנה בטענה שאין בכך צורך, ושאפשר להסתפק בחקיקה פנימית. אולם במבחן המציאות הנושא נדחק לשוליים.
יש דרך אחרת, האמת יותר מאחת. הכול עניין של סדר עדיפויות, של תקציבים, ובעיקר של נכונות ורצון. קל להסתכל על התופעה הזו כתופעה שולית, זניחה, "תרבותית", כזו שפוגעת באוכלוסיות מסוימות, אבל מתחת לפני השטח היא גובה הרבה יותר נפגעות. המספרים לא יורדים, להיפך: כ־20 נשים נרצחות בממוצע בישראל מדי שנה, ולפי תמונת המצב הנוכחית ניתן להעריך שהשנה תסתיים עם מספר קורבנות גדול באופן משמעותי. לצד מקרי קיצון מסוג זה ישנם עוד מאות אלפי קורבנות שקופים במעגל האלימות. נשים שמעבירות את חייהן תחת שגרה של אימה ופחד. ילדים שמתבגרים במציאות שבה אלימות מנורמלת. אף אחד לא נלחם עליהם.
קל לסיפורים ללכת לאיבוד
המאבק באלימות נגד נשים עלה באופן משמעותי בתודעה הציבורית בשנים האחרונות, אבל בשנה עקובה מדם כמו זו שעוברת עלינו מאוד קל לסיפורים הללו ללכת לאיבוד, להיבלע בתוך שלל הטרגדיות שמציפות את שגרת היומיום שלנו שבה החברה הישראלית כבר מטושטשת מכאב, מאובדן ומצער. המשמעות היא שעשר נשים נרצחו מאז שהתחילה השנה - מספר בלתי נתפס - אבל הן נשארות שקופות במותן, כפי שהיו בחייהן.
עשר נשים נרצחו מאז שהתחילה השנה - מספר בלתי נתפס - אבל הן נשארות שקופות במותן, כפי שהיו בחייהן
הנתון הזה, שממשיך לעלות, הוא תזכורת כואבת לכך שישראל ממשיכה להיכשל כישלון חרוץ במאבק באלימות כלפי נשים, ואסור לנו לשכוח את הפנים והשמות שעומדים מאחוריו. של אסמהאן קדורה שנאנסה לפני שנרצחה ונמצאה עם סימני אלימות בתוך רכב מונע בשטח פתוח סמוך לצומת יאסיף שבגליל, היא הייתה בת 45 במותה. של שני בכר שנרצחה ביריות על ידי אדם שהטריד אותה במשך שנים בזמן שנסעה ברכבה, היא הייתה בסך הכל בת 31. של אילנה אזגדיאן שנדקרה 20 פעמים לפני שביתה הוצת, של גולסונדה שמשילשווילי בת ה־72 וגם של מרינה מלינובסקי שנוספה אתמול לרשימה, בת 30, שנמצאה בצוהרי היום דקורה עם חבלות בפנים וללא רוח חיים ברחוב בשכונת התקווה בתל־אביב.
הדר גיל עדצילום: עוז מועלםמגיע להן שלא נסיט מבט, שנזכור אותן. מגיע להן שנילחם על הצדק שלהן ושנדאג שמי שפגע בהן ישלם על כך. מגיע להן שנעשה כל מה שביכולתנו כדי למנוע מנשים נוספות לסיים את חייהן בנסיבות דומות. מגיע להן שגם בימים קשים כמו אלו, נמשיך להילחם על שוויון זכויות, כזה שמאפשר לנשים לחיות בביטחון.
פורסם לראשונה: 00:00, 20.03.24
