שלשום, רק שלשום, הודיע שר החינוך, יואב קיש, שאין לו שום תוכניות לחזור בו מהחלטתו התמוהה, הצינית, הפוליטית, לבטל חלק גדול מפרסי ישראל. זו החלטה שהתקבלה, מן הסתם, עקב בחירתו של היזם איל ולדמן לזוכה בפרס על מפעל חיים. ולדמן? נכון שהוא אב שכול. בתו נרצחה במסיבת הנובה ברעים. נכון שתרומתו למדינה, בתחום ההייטק, היא אדירה. אבל הוא השתתף במחאה נגד הממשלה. ובהתחשב במה שקרה לאחרונה למסבירן הטוב ביותר באנגלית שיש למטה ההסברה - אז מה לנו כי נלין על קיש. זו הרי צרה קטנה, סמלית משהו, לעומת הנזק לאינטרסים הלאומיים בגלל שיקולים קטנוניים. זו כבר מסורת אצלנו בשנה האחרונה. זו הנורמה. אבל, כמו שאומרים אצלנו במשפחה מסוימת, שתישרף המדינה.
ולמרות זאת, צריך להצדיע לשר החינוך. והפעם ברצינות. לא בציניות. צריך להצדיע לו, משום שהוא חורג משורת המקהלה הרעה ששולטת במדינה.
מישאל וקנין סולק מתפקידו כיו"ר רשות הדואר. נכון שהוא עשה שם ניסים ונפלאות. אבל הוא לא "משלנו". וכבר לא ברור מי בדיוק "משלנו". הרי וקנין הוא האב טיפוס של אלה שהליכוד מתיימר לטפח. הוא מאשדוד. הוא בן למשפחה מרוקאית. הוא חובש כיפה. מה עוד נחפש? אבל לא. הוא לא מקורב של שלמה קרעי ולא של דודי אמסלם. אז מה פתאום שאדם שהוכיח את עצמו יישאר בתפקידו. היועצת המשפטית לממשלה התנגדה להדחה. לא תמיד היא צודקת. הפעם הצדק היה לצידה. רק לצידה. זה לא הרתיע את השרים שכבר התמכרו למסורת. הם התעקשו להגן על ההדחה הפסולה. ובג"ץ, כצפוי, פסל את הפסילה.
אז מה עדיף, העקשנות של קרעי ואמסלם או היו־טרן של קיש? רק לאחרונה, במסגרת המסורת שהופכת למקודשת, נבחר "ראש מערך ההסעדה" של הכנסת, למרות שרק לפני פחות משנה הורשע הזוכה המאושר בתקיפת גרושתו. ולפי המסורת שלנו, של בואו־נזיק־למדינה־ככל־שאנחנו־יכולים, עדיין לא שמענו על חרטה. ולפי המסורת, אנחנו לא נפסיק עד שלא נהרוס כל חלקה טובה. ולעזאזל המדינה.
כך שקיש ראוי לברכה. לא בגלל ההחלטה הצינית שקיבל. בזכות העובדה שחזר בו. נכון שהיועצת המשפטית הבהירה לו שהיא לא תגן על ההחלטה שלו. נכון שזה היה תחת איום בג"ץ. אבל עצם העובדה שהוא ויתר לפני עוד השפלה בבג"ץ - ראויה לשבחים. יש מי שיטען, הוא לא התכוון. לא נורא. מתוך שלא לשמה בא לשמה. הרי קיש היה יכול לסחוב את העניין עם עוד טריקים מן היקב ושטיקים מן הגורן, ולזכות בעוד הערת ציון לשבח בפנקס החשבונות שאולי מתנהל במשפחת המלכות. אבל באומץ ראוי לציון הוא ויתר. הוא חזר בו. לא יהיה צל"ש. ולכן הוא ראוי לצל"ש.
הנה לנו אירוע שבו ביקורת משפיעה. הכוונה המקורית לא חשובה. כן, אנחנו יודעים שהיא צינית. אבל במקום שבו הביקורת משפיעה - הדמוקרטיה איתנה
ואם נתייחס לעניין עם עוד קורטוב של רצינות, אז מה שווה השיח הציבורי אם הוא לא משפיע? הנה לנו אירוע שבו ביקורת משפיעה. הכוונה המקורית לא חשובה. כן, אנחנו יודעים שהיא צינית. אבל במקום שבו הביקורת משפיעה - הדמוקרטיה איתנה. זה לא קורה מספיק. אבל זה קורה. הרי גם יואב גלנט פוטר לפני שנה, והמחאה הציבורית החזירה אותו לתפקיד. עוד סימן של דמוקרטיה איתנה.
אבל אין צורך באשליות. משום שאנחנו מול אינספור החלטות שלטוניות ציניות. חוק הרבנים? הרי מדובר באתנן פוליטי מהסוג השפל ביותר. זה מה שאנחנו צריכים עכשיו? הרי אנחנו עם כלכלה שסובלת מהפסד של למעלה מ־20 מיליארד שקל בגלל המלחמה. וזו רק ההתחלה. אז מה עושה הקואליציה? רוצה להוסיף עוד קיסם למדורה. איך אומרים אצלנו? שתישרף המדינה. והיא הנותנת. משום שאם הביקורת תמנע את המשך החקיקה, זו תהיה ברכה למדינה.
בן-דרור ימיניצילום: אביגיל עוזיאז קיש, נחזור ונאמר, ראוי לברכה. אפשר לקרוא לזה "כניעה ללחץ". לפעמים גם כניעה עושה רק טוב למשק, לכלכלה, לאווירה. ואם נזכה בעוד מנות גדושות של "כניעה ללחץ", אז לכל אלה שחשפו וביקרו וגם השפיעו - מגיעה ברכה כפולה. צריך רק לקוות, להתפלל, שקיש הראה את הדרך לשלטון. תתחרטו. תחזרו בכם. זה נפלא. ואולי, הלוואי, אינשאללה, זו תהיה רק ההתחלה.
פורסם לראשונה: 00:00, 21.03.24
