קשה היה למצוא השבוע תמונה אחת שתמצה את מצבנו. התברכנו בכל כך הרבה תמונות ואירועים, שהעושר הזה הצליח לבלבל את חושינו. האם זו התמונה של השר אמסלם מבלה בטברנה באתונה, שותה אוזו ונותן קולו במוזיקה יוונית, בזמן שצה"ל עדיין נלחם בעזה ובכל יום נוספים שמות חדשים למצבת ההרוגים?
או שאולי זו השרה מירי רגב, שלא מבינה למה מכנסים את הקבינט ביום שישי בצהריים לקראת מה שמסתמן כעסקת חטופים דרמטית. למה דווקא בשישי, כשבכיף שלה זה לשבת בבוקר בבית קפה, להתכונן בנחת לשבת. מה קרה, מה הבהילות? אז ייקח עוד יום יומיים, הם ממילא יושבים שם כל־כך הרבה זמן. אבל מה אנחנו נטפלים לרגב, כשנתניהו עצמו דחה אתמול את דיוני הקבינט לאחרי חג הפורים.
או שאולי זה שר החינוך, יואב קיש, שתוך פחות מיממה חזר בו מעמדתו החד־משמעית לבטל את טקס הענקת פרסי ישראל, כשהוא מצדיק אותה בטיעונים נבובים על אחדות ישראל. בלי למצמץ טען שאין קשר בין ביטול הטקס לבין ההחלטה להעניק את פרס היזמות לאיל וולדמן, שנוא נפשם של הנתניהוז והכחיש שדיבר עם אשת ראש הממשלה או בעלה בנושא.
אלא שאצל אנשים כמו קיש, אין צורך בהנחיות. רוח המפקד, או המפקדת, שורה עליהם למפרע. העיקר זה לרצות. למצוא חן. שלשום, בגמישות של נערת גומי הוא שינה את עמדתו, וללא כל התנצלות או הודאה בטעות, הסביר שחזר בו לאחר שהיועצת המשפטית לממשלה סירבה להגן על עמדתו.
ואולי הסצנה היותר חזקה לקוחה דווקא ממסדרונות הכנסת, כשיו"ר ועדת חוץ וביטחון, יולי אדלשטיין, נראה צועד בגאון כשלצידו מנסה רון ניימן, דודה של רותם ניימן שנרצחה בנובה, להגיש לו מכתב פיטורין סמלי שבא להמחיש את מחאתו כלפי נציגי הציבור. אדלשטיין נשמע מסנן שוב ושוב "עוף לי מהעיניים", כשהוא אפילו לא מפנה מבטו אל הדוד השכול.
אדלשטיין בכנסת
תעזבו דוד שכול. ואם היה מדובר באזרח שרוצה להביע את מחאתו בדרך לא אלימה, לגיטימית לגמרי, האם זה היחס שהוא אמור לקבל מאיש ציבור? ומדובר במישהו שנושא עיניו אל כס הנשיאות, ושרואה את עצמו בנסיבות מסוימות מחליפו של נתניהו. האם זו דמות נשיא מדינה שהוא רואה לנגד עיניו, או שאולי כשלא הבחין שהוא מצולם, נשמטה המסכה והתגלו פניו האמיתיות.
ואולי זו בכלל אשת ראש הממשלה, שעל פי ערוץ 12 התלוננה בשיחות פרטיות, על כך שאחרי שהם שחררו כל כך הרבה חטופים, אפילו לא אמרו להם תודה. הבנתם את זה? אשת ראש הממשלה חושבת שהחטופים שנחטפו מבתיהם במשמרת שלהם – חייבים לה ולבעלה תודה כי הם שוחררו.
אולי זו בכלל אשת ראש הממשלה, שעל פי ערוץ 12 התלוננה בשיחות פרטיות, על כך שאחרי שהם שחררו כל כך הרבה חטופים, אפילו לא אמרו להם תודה
עוד ועוד נופלות המסכות שכיסו את פניהם של בכירי הציבור מ־7 באוקטובר, ואנחנו נחשפים שוב לפניהם האמיתיות. כמה זמן אפשר לעטות מסיכות של דאגה, של חמלה, של הזדהות, כשהאג'נדה שלך רחוקה מכך כהרי החושך. סמוטריץ', שאחרי 7 באוקטובר ניסה להיות ממלכתי והצהיר שהוא לא עוסק בפוליטיקה, תקף השבוע החלטה של הרמטכ"ל להביא מינויים של 50 קצינים במשפט: "אדוני הרמטכ"ל, יש לך גיבוי מלא לניצחון. לא למחטף של מינויים". האיש שטען ש'החמאס הוא נכס והרש"פ היא נטל', טען שצה"ל והעומד בראשו נכשלו, ולכן את סבב המיניים הזה צריך לבצע המטכ"ל הבא. ועל זה נאמר, שכשאיש קטן עושה צל גדול, סימן שהשקיעה קרובה.
העמדות פנים
גם מי שלא האמינו בזה - העמידו פנים שהחזרת החטופים זה היעד הראשון של המדינה. עכשיו הם אפילו לא מעמידים פנים. תוך כמה חודשים הפכו החטופים ומשפחותיהם לנטל על החברה וכמי שעוצרים את צה"ל מלנצח.
ואם בתחילת המבצע כרך נתניהו את זרועותיו (תרתי משמע) סביב צווארו של נשיא ארה"ב ושידר שהוא מושיענו הגדול ושכל העולם לצידנו – הרי שיותר ויותר מסתמן שאנחנו לבדנו. או כמו בשער המטלטל של ה'אקונומיסט', ISRAEL ALONE. אז מה אנחנו מתפלאים. למה לאמסלם, רגב, אדלשטיין וקיש, אסור לעשות את מה שעושה ראש הממשלה. ממי הם למדו את הזלזול, ההתנשאות והיוהרה, אם לא ממנו. הרי זה האיש שהסביר בדיון של ועדת החוץ והביטחון למה אין הסברה באנגלית. "אתה מוקף באנשים שלא יכולים לחבר מילה למילה", אמר. וזה אחרי שהוא, או אשתו, דאגו לפטר את אחד מדובריה המוכשרים של ישראל, אילון לוי, כי גילו שהשתתף בהפגנות נגד הרפורמה.
גנץ יפרוש?
כל מי שעוצר נשמתו בציפייה לראות מה יעשו סער ואלקין – נדמה שאפשר כבר לשרטט סצנריו. סער נחוש בעמדתו שאם כניסתו לקבינט המלחמה לא תאושר - העניין יחתך הכי מאוחר בשבוע הבא. הוא לא מתכוון להישאר בממשלה. הדילמות של נתניהו ידועות: גנץ, שמתנגד לסער כי "אם זה לא שבור, למה לתקן", בן גביר שדורש מקום בקבינט וגם סמוטריץ' שהצטרף לחגיגה.
גנץ לא יפרוש בגלל כניסת סער. זה ייראה מגוחך. לעומת זאת, אם יוחלט על כניסתם של בן גביר וסמוטריץ', זו יכולה להיות עילה של גנץ לפרישה. ואם גנץ יפרוש – קבינט המלחמה יתפרק. כבר לא יהיה צורך בו.
סימה קדמוןצילום: אביגיל עוזי נתניהו, כמו תמיד, דוחה את ההחלטה, פוחד פחד מוות מבן גביר, "חוטף" בבית ומסתבך עם עצמו. אם בשבוע שעבר היה מחליט שהוא רוצה את סער בפנים והיה מביא את זה להצבעה בקבינט – זה היה עובר. בן גביר היה כועס שבוע וזה היה נגמר.
החלטה לא פשוטה לנתניהו. מילא, סער. קצת יותר בעייתי - בן גביר. אבל לכו תתמודדו עם שרה ויאיר, שאחרי כל הרעל והלכלוך שהשקיעו בסער, ייאלצו לראות אותו תופס מקום בין מקבלי ההחלטות.
פורסם לראשונה: 00:35, 22.03.24
