גם לאחר שלל הסתייגויות, קשה להתעלם מהמגמות המטלטלות המשתקפות מסקר דעת הקהל הפלסטיני שהתפרסם בשבוע שעבר, ומשקף את עמדת הפלסטינים לגבי המלחמה. אמנם, יש לקחת תוצאות של סקרים בזהירות, בפרט כשהם נערכים בעיתות מלחמה ובאזורים שבהם התושב נזהר מלומר אמת לסוקרים. ועדיין, המגמות מובהקות, חוזרות על עצמן לאורך המלחמה, ומשתקפות גם במציאות.
מדובר בסקר רבעוני שנערך מטעם המכון הפלסטיני למדיניות ולדעת קהל בראשות ח'ליל שקאקי, בכיר הסוקרים במערכת הפלסטינית. הממצא הבולט ביותר לעין הישראלית, שניכר גם בסקר מדצמבר האחרון, משקף התנהגות דו־קוטבית פלסטינית "מסורתית": מצד אחד, תמיכה גורפת במתקפת 7 באוקטובר (71%), ומהצד השני הכחשה גורפת לטענה שלפיה חמאס ביצע פשעי מלחמה (91%), האשמת ישראל כי היא המבצעת פשעים כאלה (94%), והדגשת הנרטיב שלפיו הפלסטינים הם הקורבן.
לכך מתלוות תמיכה חסרת תקדים בחמאס (34%, לעומת תמיכה של 17% בפתח), שביעות רצון מיחיא סינוואר (65%), וכן צידוד בכך שביום שאחרי ברצועת עזה יכונן משטר בראשות חמאס (63%) - יעד מועדף על העזתים על פני חזרת הרשות הפלסטינית לרצועה, קל וחומר כינון משטר חמולות או ממשל בחסות ישראל. כל זאת, לצד הערצת גורמים חיצוניים העוינים את ישראל או פוגעים בה, גם אם אין ביכולתם לסייע לפלסטינים או שגורלם כלל לא מעניין אותם (תימן, חיזבאללה, איראן, רוסיה); ומנגד - הפגנת בוז כלפי מי שמסייע לפלסטינים, בפרט ארצות־הברית, שזוכה לאחוז בודד של תמיכה מצד הנסקרים.
בהקשר הפנימי, בלט המשך הצידוד הגורף של הפלסטיני בבחירתו של מרואן ברגותי כנשיא הבא (הוא מנצח כל מועמד בכל תרחיש). כל זאת, בלי להתייחס למורכבות של היותו בכלא או לכך שהוא מהווה שם נרדף למסרים לוחמניים שסביר כי יעלו את הפלסטינים כולם על מסלול הסלמה עם ישראל. ברקע, נרשם שיח תקדימי של תומכים בהסתלקות אבו־מאזן (93% ביהודה ושומרון).
ממצאי הסקר צריכים לשמש נר לרגלי מי שעוסק בעיצוב אסטרטגי של המערכת הפלסטינית, ובפרט ביעד הדה־רדיקליזציה שהבליט נתניהו במסמך "היום שאחרי" שפירסם לאחרונה. שינוי תודעתי עמוק לא יושג על ידי הנדסת תודעה שתבוצע בידי גורם חיצוני, בוודאי כזה שמוגדר אויב מבחינת הפלסטינים. השינוי הזה מחייב חשבון נפש וביקורת עצמית נוקבת, כפי שהיה בגרמניה אחרי 1945, ולא מתקיים לפחות כרגע בקרב הפלסטינים. בהקשר הזה ממשיכה לבלוט העובדה כי עד היום לא קם פוליטיקאי או איש רוח פלסטיני בולט אחד שיצא נגד זוועות 7 באוקטובר.
ממצאי הסקר גם מתכתבים עם המונח "התפכחות", הרווח בשיח הישראלי לאחר 7 באוקטובר. מדובר בהבנה מחודשת לגבי השונות התרבותית העמוקה בין שתי הקהילות, לרבות בסוגיות כמו מוסר, אמת והיחס כלפי "האחר". זאת, לצד הבנת שורשי הסכסוך בין העמים: הטיעונים השכיחים לגבי כיבוש או מצוקה כלכלית מתקשים לספק מענה מבחינת רבים מהישראלים לאכזריות שננקטה ב־7 באוקטובר, וניזונה מתהומות של איבה אידיאולוגית יצרית ולא ממניעים שכלתניים ופתירים.
הישראלים נדרשים לשתי מסקנות קוטביות: מצד אחד, כי אין כיום מקום לחיים משותפים ללא גבולות עם הפלסטינים (במיוחד במסגרת מדינה אחת); אך מהצד השני, נראה כי פתרון בדמות עצמאות פלסטינית מלאה, משמעו איום קיומי על ישראל
לאור זאת, נדרשים הישראלים לשתי מסקנות קוטביות: מצד אחד, כי אין כיום מקום לחיים משותפים ללא גבולות עם הפלסטינים (במיוחד במסגרת מדינה אחת); אך מהצד השני, נראה כי פתרון בדמות עצמאות פלסטינית מלאה, כשהמערכת הפלסטינית מנותצת, נטולת מנהיגות ורוויה בעוינות, משמעו איום קיומי על ישראל. המנהיגות הישראלית שלאחר המלחמה תצטרך אפוא לבחון באופן זהיר ומפוכח כיצד לקדם היפרדות פיזית בלי ליטול סיכונים, למשל באמצעות כינון ישות פלסטינית בעל גבולות ששעריה לעולם ישלטו לזמן לא מוגבל על ידי ישראל.
ד"ר מיכאל מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז דיין באוניברסיטת תל־אביב
