הבום הראשון הכי מפחיד. כל כך מפחיד שאני ממש מנתרת מהמקום. נכון, גם בבית שלנו בתל-אביב אנחנו שומעים מדי פעם פיצוצים, הדים רחוקים מהמלחמה בעזה. אבל הבומים של תל-אביב הם בומים מזעריים, בייבי בום, בטח בהשוואה לקול הנפץ המטורף וחודר העצמות שמרעיד את כל הזכוכיות בסלון הבית.
עוד כתבות למנויים:
"מה זה היה", אני אומרת לרן, "לא יודע", הוא אומר, "אבל אל תדאגי, זה מהצד שלנו". את המשפט המרגיע הזה שמענו קודם משייקה, חקלאי ותושב נתיב העשרה. בדיוק התברברנו בדרך, לא מצאנו את הבית של סבין תעסה, האישה המופלאה שנתנה לנו לישון בבית שלה "כמה שאתם רוצים", ואז עברה לידנו מכונית גדולה ומתוכה הציץ ראש לבבי. הוא הציג את עצמו כשייקה, אחד מחמישה או שישה הגברים היחידים שחיים כרגע במושב הרפאים. שאלנו אותו איפה הבית של משפחת תעסה והוא נתן לנו כיווני דרך טיפוסיים של מושבניק - תעברו את פח הזבל הירוק, תמשיכו ישר עד שתראו בית עם כדי חרס ואז תפנו שמאלה בעץ הדולב הגדול. כן, בטח, כאילו ששני עכברי עיר כמונו יודעים להבחין בין דולב וצאלון. ובעודו מכוון אותנו לבית, פתאום נשמע מכיוון עזה צרור ארוך של יריות, כאילו מטר מאיתנו מתנהל קרב עם מחבלי נוח'בה. "נבהלת?" אמר שייקה כשראה אותי מלבינה, ובקולו נמהלה חמלה מסוימת, "אל תדאגי, זה טוב, זה מהצד שלנו. הם כבר לא יורים עלינו יותר". ככה למדנו את המשפט הקבוע שתושבי העוטף הספורים שחזרו לחיות פה אומרים לאורחים המבוהלים שמבקרים: הכל בסדר, תחשבי על זה כבום חיובי.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
הבומים אולי חיוביים, אבל הם לא מפסיקים. באים בערך כל דקה, לפעמים בהפוגות של עשר דקות, וכשאין קולות נפץ יש צרורות של יריות, או הרעשות של מטוסים מלמעלה. חוץ מהם, יש עוד צליל אחד קבוע, בלתי מרפה. הכטב"ם. הוא מרחף מעל המושב כמו דבור מתכת עצבני ומשמיע מין בזזז כזה מטרטר שעושה לי חשק לדפוק על השמיים עם מקל של מטאטא ולצעוק "שקט שם".
והנה, עוד בום חזק במיוחד נשמע עכשיו. הוא תופס אותנו בדיוק כשרן הולך להכין לנו קפה אחרון להיום. בבית של סבין, שהפך ב-7 באוקטובר לזירת רצח, יש מכונת אספרסו מפוארת על השיש האפור והמבריק. למעשה, כל הבית שלה מלא בגאדג'טים מהסוג המפנק. בסלון יש תריסים חשמליים שמנחשים אותך בנגיעה אחת ומסך טלוויזיה עצום שקבוע עמוק בתוך הקיר. יש קערות מסוגננות שבתוכן נרות ריחניים ועגלה עם אלכוהול משובח. זה ממוטט את הלב לסייר בבית המטופח הזה, שהוא התגלמות החלום הישראלי של לפני 7 באוקטובר. מי מאיתנו לא פינטז שיהיה לו בית ענק ומאובזר במושב, עם חצר אחורית רחבה שמשקיפה לנוף הכי יפה בארץ. ועכשיו? החלום הזה מת. הבית ריק מאנשים. המקרר מושבת, הוא עומד בפינת המטבח פתוח ומדיף ריחות קשים של ריקבון. יש כזה פער עצוב בין הבית המושקע לעזובה שיש בו עכשיו. אני מסתכלת על בקבוקי הסנו ז'אוול והאקונומיקה שעדיין ניצבים על השיש במטבח. מזל שבעלת הבית שלנו לא פה. התפנתה עם שלושת הילדים שנותרו לה, אחרי שרצחו את בנה הבכור ואת הפרוד שלה. לדירה שקיבלה מישראלי טוב בנתניה. היא הייתה נעצבת אם הייתה רואה את נחילי הנמלים שמטפסים על הכלים שנזנחו בכיור המטבח, או את סלילי האבק שמרחפים בחדרים.
והכי קורע את הנשמה זה לבקר בחדרים של הילדים. לסבין יש ארבעה בנים. בחדרים של שני הבנים הקטנים יש צעצועים, ובאלו של הבנים הגדולים כיסא גיימינג משוכלל ומרופד ואקס בוקס. למעשה, נכון יותר לומר שלסבין היו ארבעה בנים. הבן הבכור שלה, אור בן ה-16, ילד מלא כריזמה ומצחיק, נרצח בבוקר של 7 באוקטובר בחוף זיקים. לחדר שלו לא העזנו להיכנס, רק עמדנו בכניסה, הסתכלנו על אוסף הבשמים הגבריים שהוא סידר כמו חיילים על השולחן ושתקנו. אף אחד מאיתנו לא הצליח לדבר. אי-אפשר היה שלא לדמיין את אור עומד ליד השולחן הזה רגע לפני שהוא יוצא למסיבה, ילד יפה תואר בן 16 שמתלבט אם ללכת הערב על השאנל או על ההוגו בוס. החדר הזה עדיין קפוא בזמן, תקוע ברגע האחרון הזה של השפיות, אחרי המקלחת של שישי בערב. בבוקר שאחר כך אור קם, לקח את הגלשן שלו והלך לחוף. שם הוא נרצח באכזריות בעודו מתחבא מהמחבלים בתוך תא שירותים קטן. ועכשיו החדר שלו צורח מריקנות כמו פה שעקרו ממנו את השיניים.
תיכננו לשתות את הקפה האחרון של היום מול השקיעה בחצר. לסבין יש חצר ענקית שמשקיפה על נוף מהיפים שראינו במדינה. שדות ירוקים, נרחבים. סביונים ופרגים מציצים בין סלעים. ובמרחק נגיעה מאיתנו רואים בבירור שורה של בתים. אלה הבתים של בית-לאהיא ובית-חאנון. חצי קילומטר. זה כל מה שמפריד בין חצר ביתה של סבין לעזה. עכשיו מיתמרת מהבתים של בית-חאנון פטריית עשן עצומה. "זה נראה כאילו שהורידו שם בית", אני אומרת, "יותר כמו שכונה שלמה", רן אומר. קצת קשה ליהנות מהשקיעה כשמולך שוקעים בתים שלמים וקורסים לתוך עננה של אפר ואבק. אנחנו מתעבים את האויבים שלנו ומפנטזים להחריב את עזה כליל, אבל יש הבדל בין לשבת בבית שלך במרכז ולצרוח "תשמידו אותם כבר" ובין לראות פיזית את התוצאות של הפעולות שלנו שם. אי-אפשר שלא לשאול את עצמך מי שוכב מתחת לפטריית העשן הענקית הזאת כרגע. האם הוא בוכה? צועק? גוסס?
"תראי", רן אומר ומצביע על הבית של השכנים, "יש עוד סוכה עומדת בחצר שלהם. הם לא הספיקו לפרק אותה לפני שהלכו מכאן". "מעניין מה קרה להם", אני אומרת. מה שבטוח, זה שהם לא חזרו לבית שלהם כדי לפרק את הסוכה. ממש כמו המון תושבים של הנתיב שלא חזרו הביתה מאז 7 באוקטובר הם פשוט זנחו את הבית המושלם שלהם כמו שהוא, השאירו את העציצים לגווע, את המזון במקרר להרקיב. תארו לעצמכם מה צריך היה לעבור על בן אדם כדי שהוא יעזוב את הבית שלו ככה, במכה אחת, ולא יחזור לבקר בו פעם אחת אפילו. פשוט ישמוט את המקום שכל כך אהב וכל כך טיפח לרצפה.
אם תשאלו את הממשלה שלנו, לגמרי הגיוני ובטוח לחזור לגור בעוטף. לאחרונה הציע שר האוצר מענק של בין 40 ל-60 אלף שקלים לכל תושב שיחזור לגור כאן. ועכשיו, כשאנחנו יושבים מול פטריית העשן ומקשיבים לסימפוניית ההרג של צרורות תתי-המקלע והבומים והמטוסים, אנחנו פשוט לא מבינים איך זה ריאלי בעיניהם.
זה כמו לחיות בצ'רנוביל, רק שאין פה קרינה גרעינית. לא, הקרינה שיש פה היא קרינה נפשית. תחושת אחרי-אסון עצובה שחודרת לך לנקבוביות. בהתחלה לא שמים לב לזה. נתיב העשרה הוא אחד המושבים הכי יפים שראיתי, עם בתים מטופחים וצמחייה עשירה בכל פינה. ביום האביב המושלם שבו אנחנו מגיעים אליו הוא אפילו יפה יותר. השמיים כל כך כחולים ופתוחים מעלינו שאני כמעט מרגישה שאנחנו בחופש, בדרך לצימר שהזמנו בעוטף.
לוקח זמן לשים לב כמה המושב הזה הוא עיירת רפאים. עד כמה הוא נטוש, זנוח, קפא ברגע ההוא בזמן שבו נרצחו 20 מתושביו ועזבו אותו אלף. אף פעם לא יצא לי לגור ביישוב שהוא כמעט ריק לגמרי מבני אדם, וזאת חוויה קריפית, כאילו שאתה האדם האחרון שנשאר בעולם. "מה זה?" רן שואל ומצביע על כמה כתמים חומים על המדשאה מימין. כשמתקרבים רואים שזו להקה של חמישה כלבים גדולים. בעצם הם לא נראים ממש כמו כלבים, יותר כמו תנים או זאבים. הם רבים זה עם זה באלימות על הדשא, חושפים שיניים, מתקוטטים על הגוש במרכז הדשא שהוא כנראה סוג של אוכל רקוב. "כן", אומר לנו אחר כך אחד התושבים הבודדים שנשארו פה, "להקות של כלבי פרא השתלטו על המושב. הם הגיעו לפה מעזה. כנראה היה חסר להם אוכל שם, ופה יש להם מה לבזוז בשפע". כלבי פרא אוהבים מקומות כאלו שבני האדם שכחו, וזה מעלה בי כעס. בחדשות מדברים על ניצחון מוחלט, ופה יש מושב שהיה פעם אחד המושקעים בישראל, ועכשיו כלבים עזתים גרים בו.
בכל פינה רואים כאן סימנים של עזיבה חפוזה. אופני ילד מושלכים על דשא של בית, הגלגלים שלהם עדיין מופנים למעלה כמו צב ששוכב על הגב; סלסילת כביסה עדיין חצי מלאה שוכבת בשביל כניסה של וילה; גינה מהממת שכל הפרחים בה נבולים כי לא הושקו מזמן. רואים שזו הייתה נטישה חפוזה, מהירה, של לשמוט את החפצים איפה שהם באותה הדקה ופשוט להסתלק. כ-350 משפחות חיו פה רק לפני כחצי שנה, ועכשיו? עכשיו אין פה אף אחד. "מזל שאנחנו הישראלים בני אדם מוסריים", אני מצביעה על וילה מהודרת שהחלונות שלה נותרו פתוחים, "אחרת כבר מזמן הייתה פה ביזה, אנשים היו באים לכאן ויוצאים עם טלוויזיות, מכונות קפה ותכשיטים".
אנחנו מדברים עם אנשי כיתת הכוננות שעומדים ליד שער הכניסה הצהוב והם מאשרים לנו שהתחושה שלנו שהמקום ריק מבוססת. "בפועל חיים פה כרגע רק חמישה-שישה אנשים", אחד מהם אומר, "כולם גברים, חקלאים שיש להם שדה לעבד פה ולא מוכנים לתת לו להיהרס ולנבול. כל השאר אלה חיילים או מתנדבים".
נתיב העשרה, המקום שכל וילה בו עלתה פעם בסביבות ארבעה מיליון שקלים במקרה הטוב, מתנהל היום כמו עיירה סהרורית במערב הפרוע. החיילים שומרים על השער ובלילה פוסעים עם מכשירי קשר ומתאמנים ברחובות הריקים. נשים וילדים לא נמצאים כאן עכשיו.
אחת מהנשים האלו היא חן דרייליך מיכאולוביץ. בעלה אודי נשאר לגור במושב. הוא חבר כיתת הכוננות וגם חקלאי שיש לו משק בתחום הזרעים. רוב חקלאי הנתיב מתמחים בגידול זרעים של עגבניות ופלפלים, ואודי הוא זרען בן זרענים. ההורים שלו בתחום, הוא עסק בחקלאות מאז ומתמיד, ובגיל 26 יצא לעצמאות ופתח משק משלו.
חן ושלושת ילדיהם הקטנים, בני שש, שבע ושמונה, חיים הרחק-הרחק ממנו, בבית היפה שחן שכרה בגבעת עדה בצפון הארץ, אזור ירוק כמו הנתיב אבל לא מסוכן כמותו. "ביום הרביעי ללחימה התקשר אליי חבר מהצבא", חן אומרת, "במקום ברכת שלום הוא אמר לי 'היי ניצולה, מה שלומך?' המשכנו את השיחה, ורק כשסיימנו ויצאתי לשתות קפה, פתאום נופל לי האסימון. אוקיי, אני באמת ניצולה, עברנו שואה שנייה בארצנו ואני לא יכולה להמשיך להתנהל כרגיל. ובאותו הרגע אני מחליטה. אני מרימה טלפון, עדיין עם הקפה ביד, למתווכים שיתחילו לחפש לנו בית. בית צמוד קרקע עם טבע וציפורים כמו שיש לי בנתיב, אבל כזה שיאפשר לילדים שלי להרגיש בטוחים".
את לא מרגישה שתהיי בטוחה פה אם תחזרו?
"לי עצמי אין בעיה לישון בנתיב. באתי לישון בבית שלנו פעם אחת, ותאמיני לי שישנתי נפלא. לישון במיטה שלך זו חוויה מדהימה, אבל אני לא אביא את הילדים שלי לשם. זה לא מקום בטוח. זה לא רק בגלל שאנחנו יישוב גדר והמלחמה מתנהלת בחצר הבית שלנו. זה פשוט שעוד לא הבינו מה קרה באותו יום, עוד אין הפקת לקחים, ואני לא מרגישה שאני יכולה לסמוך על אף אחד שיגן עליי שם. אני עדיין זוכרת את 7 באוקטובר, איך אודי יצא מהבית עם האם-16 להגן על היישוב ואני נשארת לבדי בבית עם האקדח. זה היה הזוי למצוא את עצמי לבד שם באמצע החדירה של המחבלים, לחלץ את עצמי לבד. אני מנהלת עסק למארזי שי תוצרת העוטף, אני לא קאובואית או לוחמת.
"ואיך לחזור? רק לפני זמן קצר היה בחוף זיקים עוד ניסיון חדירה מהים, לפני ארבעה וחמישה ימים היו נפילות ישירות במושב. הילדים מתגעגעים, אבל גם הם לא מבינים איך נחזור. שואלים אותי 'אמא, אם נחזור לנתיב אנחנו נוכל לצאת לרכוב על אופניים או לשחק?'"
ועכשיו היא סוג של עגונה. היא מאוד אוהבת את בעלה, אבל בגלל הנסיבות פתאום מצאה את עצמה חיה לבד, מגדלת את הילדים לבד, מנסה לנהל את העסק המצליח שלה מגבעת עדה בלי טיפה של זמן פנוי כי במקביל עליה לשלב שלושה ילדים קטנים בחבל ארץ זר לחלוטין.
ולא רק היא. העוטף מלא בעגונות ועגוני 7 באוקטובר. אנשים שהמשפחה שלהם נשברה, פשוט נקרעה לגזרים ביום ההוא. כן, משפחות שלמות שרויות ברגעים אלו ממש בוויכוח פנימי ועצוב. הבעל או האישה רוצים לחזור הביתה, ליישוב האהוב שלהם, ובן או בת הזוג מסרבים בכל תוקף, לא מוכנים לחיות יותר במקום שהופקר ככה, שהטראומה עדיין מרחפת מעליו כמו קרינה שקופה. וגם אם שני בני הזוג הגיעו להסכמה - פה מתחיל הריב עם הילדים. הגדולה רוצה הביתה, אבל הקטנים כבר אוהבים את החיים החדשים בתל-אביב, או להפך.
"המדינה מתנהלת באופן מאוד לא מתחשב ומגמתי", אומרת חן, "המגמה שלהם זה להחזיר אותנו לעוטף כמה שיותר מהר ואין שום עניין והתייחסות לאנשים ששבורים עדיין. לי יש חברה שבעלה פוסט-טראומטי ברמות קשות בעקבות הטבח, הוא לא מסוגל להיכנס למושב שלהם יותר. היא הייתה צריכה לפנות את הבית שלהם לבד. ברור שהם לא יוכלו לחזור למושב ואין בשבילם פתרון החל מ-7 ביולי, שאז הממשלה תפסיק לממן מלונות. לא שעומדים לרשותם טיפולים נפשיים בלי תשלום שיוכלו להקל עליהם. בכל פעם שאני רוצה להזמין לילדים רכיבה טיפולית, אני נדרשת למלא ערימות של טפסים ולעסוק בבירוקרטיה מתישה כדי לקבל החזר".
כמושב, עדיין מתנהלים כקהילה אחת? אתם ביחד בהחלטות אם לחזור או לא?
"היינו קהילה מאוד מגובשת, אבל השבת השחורה פירקה אותנו. מהרגע הראשון היה פיצול של הקהילה: חלק מוקמו ברויאל ביץ’ בתל-אביב, וחלק במעלה החמישה. גם עכשיו 24 משפחות שלנו חיות בבניין בגן יבנה. יש עוד 50 משפחות באשקלון, ויש שבחרו להישאר בתל-אביב על מנת שלא לטלטל את ילדיהם שוב למסגרת חינוכית נוספת. יש גם לא מעט כמוני, שלא התמקמו ליד הקהילה. גדלתי בבנימינה ולכן היה לי נוח לחזור לנוף ילדותי, להיות ליד משפחתי”.
נוסעים במושב הנטוש, ופתאום רואים התרחשות יוצאת דופן. ליד בית אחד חונות מלא מכוניות, ואנשים יוצאים מהן עם כלי עבודה וקרטונים. אני כל כך רוצה לראות פה חיים שאני מתמלאת תקווה שהנה, משפחה אחת סוף-סוף חזרה לגור במושב. אבל כשאני מתקרבת לבית, מה שאני רואה כל כך מחריד שאני חייבת לעצור, לתמוך את עצמי בעמוד חשמל. אי-אפשר לתאר מה המחבלים עשו לבית הזה. איך הם שרפו אותו עד אבדון. לא חשבתי שבית יכול לבכות, אבל הבית הזה מתייפח. הוא בוכה דמעות של פלסטיק שרוף, של פסלי ברזל שנמסו באש. צורח בפה שכולו פיח שחור ורטוב מגשם. אפילו האדמה שבחצר היא כבר לא אדמה. היא שכבה גיאולוגית מסוג חדש ושטני. אני דורכת על אבקה טחונה ושחורה של אלפי שברי זכוכיות, חלקי ריהוט, בדים קרועים. אני מרימה חלק של כד חרס. מישהו צייר עליו בכישרון רב פרחים ועלים עדינים. "כן", אומרת לי אישה יפת תואר ובלונדינית שפתאום עומדת לידי, "אלו הציורים של אמא שלי. היא הייתה אמנית וציירה בערך על כל דבר פה". קוראים לה מעיין והיא פה עם אחותה מור. שתיהן הגיעו כדי לנקות ולסדר את מה שנשאר מהבית של ההורים שלהן, בלהה ויעקב, המכונה יעקבי, ינון שנרצחו פה, כשהבית שלהם הועלה באש עם חומרים דליקים במיוחד. "או עם אר-פי-ג'י, זה עוד לא ברור", מישהו בצד אומר.
יש כזה פער בין הזוועה שרואים בהריסות לשקט ולעדינות שבהם האחיות מלקטות את פיסות החיים השרופות שנותרו משני הוריהן. בעוטף כולם הכירו את יעקבי האגרונום ואת בלהה האמנית המוכשרת, שמיחזרה כל חומר תחת השמיים והפכה אותו לפסל או ציור יפהפה. שניהם היו מאוהבים זה בזה כאילו שהם עדיין בתיכון וגם פעילי שלום שהאמינו בדו-קיום. אבל זה לא עזר להם ביום ההוא, כשהמחבלים פרצו לבית כמו סופה משוגעת של שנאה שחורה. "למה?" אני חושבת, "למה דווקא שני האנשים המקסימים האלו, שהייתה להם אהבה מעוררת השראה ונכדים שאהבו ליצור ביחד עם סבתא עבודות בצדפים, למה דווקא עליהם השתוללו ככה שדי הגיהינום?"
אני לא מספיקה לחשוב את זה, ואוטובוס תיירים גדול נעצר מול הבית. מתוכו יורדת חבורה של אנשים מבוגרים שנראים לי אמריקאים. הם מלווים במדריך. הוא עומד בלי בושה ליד בית המשפחה, ומסביר לתיירים שלו דרך מגפון מה קרה לבלהה ויעקבי כאן. הבנות של הינונים מקסימות, הן לא אומרות מילה וממשיכות לחייך ולהסביר פנים. ובכל זאת, תארו לעצמכם סוף-סוף לאזור כוחות אחרי חצי שנה כדי לבוא ולפרק את הבית של אבא ואמא, ולשמוע איך מדריך סוריאליסטי נעמד ליד הבית, כאילו שהוא בסט של סרט שואה של ספילברג, ומסביר לקבוצת אמריקאים איך הם נרצחו.
ככה נראים כרגע החיים בנתיב העשרה. עד שאת כבר רואה קבוצה של אנשים ברחוב, מתברר שאלו לא משפחות שחזרו עם משאית מובילים אלא שתי נשים שבאו לנקות ולפנות את בית הוריהן שאינם עוד. וכשאת הולכת לבדוק מה קורה במרכז המושב, איפה שהדואר ואשכול הגנים ובית העם, את מגלה שהכל סגור על מנעול, כולל בית הספר. כל מי שאת פוגשת שם הם חיילים ומתנדבות בנות 20 ששוכבות על המדשאה. נחות קצת ואוכלות במבה אחרי שסיימו לארוז בתים בשביל אנשים שלא מסוגלים לחשוב על לשים פה רגל שוב.
סימני החיים היחידים במושב הם האוטובוסים הגדולים שמגיעים פעם בשעה. אוטובוסים של תיירות השכול. סיורי האסונות האלו מעוררים בחלק גדול מהתושבים זעם בלתי נשלט ברמה של גירוד הפוסט-טראומה. במו עיניי ראיתי ש"ג באחד הקיבוצים, מאבד את זה לגמרי כשליד השער של הקיבוץ שלו נעמדה קבוצה ומדריך עם מטרייה שעליה דגלון. המדריך התחיל להסביר לקבוצה שזה קיבוץ כך וכך וזה מספר האנשים שנרצחו בו, כולל הסיפור המפורסם מאוד של הרצח האכזרי ששמענו עליו בתקשורת. "איך אני יכול לחזור לכאן?", הוא אמר, "הקיבוץ שלי הפך לפריק-שואו, למקום שאנשים באים אליו כמו לאושוויץ. אני כבר לא מרגיש כאן בבית. איך אומרים באנגלית, It’s a house, It's not a home וכשאני רק חושב על הקיץ שמתקרב, איך פעם עשינו מנגל והלכנו לבריכה לשבת על בירה, עכשיו, אני לא יכול לדמיין את עצמי שוחה שוב בבריכה. איך, כשלכל מקום שאני הולך יושבים לי על הכתפיים 20 החברים הטובים שלי שנרצחו?" הוא מסובב את הראש, כנראה נאבק בדמעות שנקוו לו בזוויות העיניים. "העוטף גמור. הוא מחוסל", הוא אומר, נראה כועס ואבוד כמו אדם שהשאירו אותו להתמודד לבד בבית קברות רדוף.
אחר כך, כשנחדור בטעות לחוף זיקים, אנחנו נבין את הכוונה שלו. חוף זיקים הוא החוף אולי הכי יפה בארץ. ביקרנו בו מספר פעמים בעבר, ותמיד התפעלנו מכמה הוא מזכיר את חופי סיני, טבע בתולי וצבע ים שהוא יותר כחול ועמוק. החוף הזה היה הפנינה של העוטף, בילוי הקיץ הקבוע של התושבים. בכל שבת מאות רבות של בני אדם היו נוהגים להגיע לפה, שמים את הילדים לשחק באגם המים המתוקים שצמוד לחוף, שותים בירה קרה מהקיוסק. אחרי מה שראינו בבית של משפחת ינון, ביקשתי מרן לנסוע לראות קצת את הים, לנקות את הראש. אבל כשהגענו ויצאנו מהמכונית הדבר הראשון שקיבל את פנינו היה הריח. צחנה איומה של מוות ודם וריקבון. מתברר שעוד לא ניקו את החוף מכל מה שהתרחש פה בבוקר הטבח, והחוף הזה, שהיה פעם הגאווה של האזור כולו, נשאר בדיוק כמו שהיה ב-7 באוקטובר.
למשל, בתאי השירותים שבהם נרצח גם אור, בנה של סבין, הקירות מרוססים בסימני ירי, הדלתות עקורות, כתמים אדומים מעוררי פלצות על הרצפה. ואחרי זה, מסעדת החוף שבה ישבנו פעם מול הים גם היא הרוסה, כאילו שלהקה של זאבים פשטה עליה. הכל נקטע כשג'יפ צבאי נעצר מולנו בחריקת בלמים. החיילים מודיעים לנו שחיל הים ראה אותנו משוטטים בין החורבות והזעיק אותם, זה שטח צבאי סגור ואנחנו מסיגים את הגבול. "רק לפני כמה ימים היה פה ניסיון חדירה מהים", אמר המפקד, "טוב שלא התקרבתם לקו המים, עוד יורים מעזה לשם, אתם השתגעתם להגיע לפה". זה המצב של חוף הים היחיד בעוטף, הוא עדיין שטח לוחמה פעיל.
התנצלנו בפני החיילים על שהקפצנו אותם ועל חוסר ההתחשבות, אבל לא יכולתי שלא לחשוב שמי שיותר לא מתחשב הוא זה שמתעקש להציע לתושבים 60 אלף שקלים מענק כדי שיסכימו לחזור לפה. רק חסר שאיזה ילד ינדוד בטעות לחוף הזה ויראה את הסירות שהמחבלים ניתצו בשנאה נוראית לרסיסים, או את חדרי השירותים שהפכו לקברי אחים. בכל מקום יש סימנים של זוועה, ומילא זה שלא ניקו עוד את חוף זיקים, הצבא כנראה אוסר על זה, אבל גם את המושב עוד לא התחילו לשפץ, הבתים שנשרפו עדיין נותרו כשהיו, הגגות שספגו הפגזות עדיין לא תוקנו. אני פשוט לא רואה איך אפשר להחזיר משפחות עם ילדים ליישובים שיש בהם חלקים שהם זירות אסון.
אפילו דברים בסיסיים כמו בית קפה או מסעדה עדיין קשה למצוא פה. לפני הנסיעה קיבלנו מחברה המלצות על מסעדות משובחות ועגלות קפה ציוריות בכל מיני כרמים ומטעים שרק השמות שלהם העלו לנו ריר בפה. אבל 99 אחוז מהמקומות היו סגורים כשהגענו אליהם. למי שרוצה לאכול משהו יש שתי ברירות: לנסוע לשדרות, שאגב נראית כמו עיר אפלה ומוחשכת באוקראינה בלילה, או לצומת יד מרדכי, לאכול שם בשווארמייה או בבית הקפה "עדי בייקרי". פתח אותו עדי זוהר, שזכה פעם בלוטו בפרס הגדול, עבר לתל-אביב, שרף שם את כל הכסף כי התפנן שם בגדול עם מסיבות וחברים וסגנון חיים של ראפר בינלאומי. כשנגמר כל הכסף הוא חזר לעוטף, חבל ילדותו. הוא עבד בשווארמה ממש פה, ויום אחד עמד ליד הצ'יפסר והרגיש שמרוב שרע לו לטגן בפרך הוא עוד שנייה עולה באש. ואז, כמו באגדות, הרים את הראש, ראה שלט "להשכרה" מעל בית הקפה שממול והחליט לקחת הימור.
למזלו וגם למזלנו מתברר ש"עדי בייקרי" זה מקום מקסים וטעים. ואגב, כל הכדים היקרים ופסלי הבודהה המסוגננים הם שאריות מבית המיליונרים שהיה לו פעם בתל-אביב. גם בית הקפה הזה מספר סיפור קשה על 7 באוקטובר. "בבוקר יום שבת חיכינו למבקרים של נובה שיבואו לשתות קפה ולאכול פה. יש פה מסורת של ג'חנון ובורקס טורקי בשבתות בבוקר. בשש וחצי בבוקר הכל השתנה. העובד שלנו גר בחאן-יונס והוא התחיל לקבל שיחות מודאגות מהמשפחה שלו שמתחילים להיכנס מעזה לכיוון ישראל ושישמור על עצמו. הוא אמר לנו תקשיבו, חייבים להתפנות מפה. אבל תוך שתיים-שלוש דקות כבר היה מאוחר מדי לנסוע. התחיל פה קרב, ממש פה מול בית הקפה, ראינו במו עינינו איך הם פורצים עם רובים. עליתי לגג עם אבא שלי והתחבאנו. משם ראינו את הכל, את כל הקשת הזאת בשמיים של הטילים, את הקרב, פה בצומת עמדו מאה מחבלים לפחות, מטורף".
ובכל זאת חזרת לפה.
"תראי, אני פה כי כבר יש לי הרבה לקוחות, הצומת מפוצץ באנשים אבל רובם מגיעים מהמרכז - או מתנדבים שבאים לעזור, או לקטיף, או לסיור אסונות בקיבוצים ההרוסים. אין כמעט יום שאין קסאמים. הם שומרים להם ככה בצד, שיהיה להם, כדי להתיש אותנו. ואני שואל אותך: זה בסדר שנחווה עוד צבע אדום? זה בסדר שהילדים הקטנים שהיו פה בשבת ההיא יפחדו וייזכרו? הביטחון עוד לא חזר לפה. צריך לשאול שאלה אחת, וזה מאוד כואב - למה המדינה החליטה שעכשיו מחזירים את כולם? כי זה עולה כסף? כי המלונות צריכים את החדרים לפסח? אנשים יצאו מפה עם בעיות נפשיות שילוו אותם הלאה עשרות שנים.
"אתמול הייתה אצלי אישה, אמא לשתי בנות, שתיהן איבדו את הבעלים שלהן באותה שבת. היא הגיעה לקפה עם הנכדות שלה, ואת רואה פשוט אישה שהיא לא אישה יותר. היא פאזל. מפורקת לאלף-אלפי חתיכות קטנטנות. היא התחילה לדבר איתי על מה שקרה לה, החתנים שנרצחו, החברות שלה שנחטפו, היא רק רצתה לפרוק את הכאב, זה משהו שהוא בלתי נשלט, אבל בשלב מסוים היא הייתה כל כך נסערת שלקחו אותה ממני, אמרו לי סליחה, היא לא יכולה לדבר איתך כרגע, ופשוט פינו אותה ולקחו אותה לאכול. ככה פירקו פה את האנשים. כל ההצהרות הלקוניות האלו של דובר צה"ל שאומר ‘פירקנו מחסני נשק’, ‘השתלטנו על מוקדי טרור’, אלו לא תשובות".
בערב אנחנו מגיעים סוף-סוף לביתו של האיש והאגדה, אייל גילר. אייל גילר הוא מושבניק בעל מבנה גוף רזה ועיניים כחולות, חודרות. הוא גם האיש שמחזיק בשיא ישראלי די מוזר - האדם היחיד במושב, אולי אפילו בעוטף, שלא התפנה ממנו ב-7 באוקטובר, כלומר נשאר בבית שלו במושב גם אחרי ההתקפה. מה שאומר שבמשך מאה ימים של בדידות, הוא היה האדם היחיד שחי בנתיב העשרה חוץ מהחיילים וכוחות הביטחון. רק הוא והבתים הלא-מזוכים, ההרוסים, ולהקות כלבי הפרא מעזה והשקט המצמרר הזה, שנקרע כל דקה בקולות של פגזים ומרגמות. "לא עזבת את המושב אפילו ליום-יומיים מיד אחרי הטבח?" אני שואלת אותו במטבח היפה בעל רצפת האבן המצוירת שעיצבה נעמה. "לא", הוא אומר בקצרנות המושבניקית שדי מאפיינת אותו, "נעמה והילדה עזבו בשש בערב ב-7 באוקטובר, ואני לא הסכמתי לבוא איתן. היה לי ברור שאני נשאר כאן. במהלך חמישה ימים היא עוד המשיכה להילחם בי ולנסות לשכנע אותי לבוא כבר, עד שהילדים אמרו לה 'אמא, תעזבי אותו, הוא לא בא איתנו 20 שנה, הוא לא יבוא גם עכשיו'".
למה הכוונה?
"שלא התפניתי ועזבתי איתן באף אחד מהאירועים הקודמים. לא במבצעים ולא בעמוד ענן ולא בכל פעם שהנשים פה במושב התפנו לכמה ימים למרכז הארץ עם הילדים. וגם לא עכשיו".
גילר הוא חקלאי. עיקר פרנסתו הוא משק הזרעים שלו, אבל יש לו גם חוות כבשים ועיזים. הוא חולב ומאכיל ומיילד את העדר, נעמה מוכרת את הגבינות המצוינות שהם מייצרים וגם נהגה עד לפני השבת השחורה לארח תיירים במרכז המבקרים, להסביר להם על תהליך ייצור הגבינות והחלב, וגם על החיים בעוטף. הוא מדבר בכזו אהבה קשוחה ועמוקה על המשק שלו ועל האדמה שאותה לא הסכים לעזוב, שאני חושבת שהוא ממש סוג של יבלית, עשב פראי שמתחפר באדמה כל כך עמוק וכל כך עקשני שאפילו 50 מגרפות לא יוציאו אותו משם. הדבר המפתיע הוא שלמרות אהבתו העזה למקום, ובעיקר לעדר, הוא בכלל לא נולד בנתיב העשרה. ומעבר לכך, עד לפני כמה שנים הוא בכלל היה איש הייטק שעבד בחברת אמדוקס. החווה והכבשים וכל זה, היו בשבילו הגשמת חלום.
לא מפחיד להישאר פה לבד בין הבתים הבוערים? לא חששת שיש עוד קינים של מחבלים מסביבך?
"לא ראיתי כלום, וזו גם לא הייתה אופציה ללכת מפה מבחינתי. אחרי שנעמה יצאה, אמרתי 'אני אסע לתדלק את האוטו כי אני לא יודע מתי אני יכול לתדלק שוב'. מזל שתידלקתי, לא ידעתי שאוטוטו יהיה פה סגר צבאי שאני לא אוכל לזוז ימינה או שמאלה, שזה מה שקרה בסופו של דבר. יצאתי למבקיעים לתדלק, וכשאני חוזר אני אומר 'טוב, אני אלך לדבר עם הפועלים התאילנדים, הם בטח פוחדים'. ואז בכניסה לחווה אני רואה שריפה, צמוד לחלקה שלי. הולך לבד בחושך ימינה ושמאלה, אין לי מושג איך אני אכבה את זה. הולך לחמ"ל, איפה שיושבים הרבש"ץ וכיתת הכוננות, נכנס לשם, אומר 'חבר'ה יש שריפה, אני צריך עזרה'. אומר לי הרבש"ץ שאין מה לעשות. אני מסביר לו שיש שם בעלי חיים שיכולים למות, שזה כל הציוד שלי והעסק שלי. אומר לו 'או שאתה בא לעזור או שאני יורד לשטח לבד'. ולא עוזר. לא הייתה ברירה, אני ואט, הפועל התאילנדי לא הצלחנו לכבות אותה לבדנו, אבל כן הרטבנו עם צינור מים את הגבולות של החווה, שהאש לא תצליח לעבור אלינו. בסוף כן נהרס לי הציוד, אבל בעלי החיים נשארו בחיים".
מטורף.
"אם אתה יושב וחושב על זה בצורה לוגית, ברור שיש סיכוי שיש עוד מחבלים בשטח, ברור שזה מסוכן להילחם בשריפה לבד, הייתי אמור להגיד 'שיישרף".
מ-7 באוקטובר הוא לא זוכר הרבה. אחרי האזעקות והווטסאפים על חדירה אפשרית, הוא, נעמה ושלושת הילדים ישבו בבית. נעמה והילדים בממ"ד, והוא, עיקש כתמיד, לא הסכים להתממ”ד ונשאר על הספה הצהובה בכניסה לסלון. בגלל שהייתה הפסקת חשמל הם לא ראו חדשות ולא היה להם מושג מה קורה ביישוב. “רק היום אנחנו יודעים בוודאות מה קרה פה. מסתבר שהיו פה שלושה מחבלים עם נשקים, שטבחו ב-17 אנשים וברחו מפה בשמונה וחצי בבוקר. שעתיים הספיקו להם להרוג 17 אנשים. שלושת הנרצחים הנוספים של הנתיב הם אור ובן שנרצחו בחוף זיקים ורוכב אופניים שנרצח מחוץ למושב. ב-12 וחצי הגיעו לפה עוד שבעה מחבלים במטרה לבזוז. היו להם תיקים שבתוכם, רימונים, מחסניות ואוכל, בעיקר תמרים. אלו היו הסבלים. נושאי הכלים של המחבלים הרוצחים. הם היו הגל השלישי”.
רגע, ומה עם הגל השני?
“הוא לא הגיע בגלל הפסקת החשמל. השער היה סגור ואי-אפשר היה להיכנס. אפשר לראות שבכל המקומות המחבלים תמיד חיכו שיפתחו להם את השער. וכשהשער היה סגור, הם לא נכנסו”.
קח אותי לבוקר שאחרי השריפה ואחרי שהמשפחה שלך עזבה. אתה קם לבד לגמרי במושב שבחלק מהבתים שלו רצחו אנשים, ומה, אתה לא מפחד?
"בטח שפחדתי לקום לבד במושב. קודם כל מייצרים את הפחד הזה מסביב, מיד אחרי ההתקפה התחילה היסטריה. ‘חייבים לפנות את כולם, היישוב לא מזוכה, בטח יש עוד קיני מחבלים ששורצים בסביבה’. בשלב מסוים הגיעו החיילים וכוחות הביטחון, ואז, כשכולם במושב התחילו להסתובב עם קסדות ועם נשק ורק אני בלי, ברור שזה היה מפחיד. אולי יגיע עכשיו מחבל, אולי מישהו ייכנס לבית כשאני אישן. לא היה שקט לרגע, התותחים לא הפסיקו לרעום, הבית רעד, ככל שהזמן עבר צברתי את הביטחון, אבל בהתחלה? ברור שזה היה מפחיד, ואני גם לא אתפלא אם ברמה הרגשית והנפשית נפגעתי. נעמה כל הזמן אומרת לי 'אייל, אתה חייב ללכת לטיפול'".
נשארת פה לא חמוש?
"התחננתי שייתנו לי נשק, אבל אף אחד לא הסכים. זה הגיע ללשכת ראש הממשלה, הסיפור הזה, שייתנו לי נשק. יש לי הקלטה של בן גביר אומר 'אני לא מחלק נשקים, אני רק ממליץ'. חבל. הוא היה צריך לבוא ולהגיד, 'לאיש הזה שנשאר לבדו במושב אני נותן עכשיו נשק'".
בשבועיים הראשונים הוא היה עסוק מאוד: “אנשים היו מתקשרים אליי, ‘בבקשה תיכנס אליי הביתה, הילד קיבל צו 8, תוציא לי קסדה בשבילו’. ‘תבדוק מה עם דג הזהב שלי’, ‘תאכיל לי את החתול’, יש לי את המפתחות של כולם אז לא הייתה בעיה. הלכתי להאכיל ארבע תרנגולות של מישהו בחלק הדרומי, למשל”.
ומה אכלת? עכשיו עוד יש בית קפה ומכולות פה ושם. בחודשים הראשונים הכל היה סגור.
"הארונות של נעמה תמיד מלאים. תמיד הייתי מסתלבט עליה שאם יהיה מחסור בסופרים הם יבואו לקנות אצלה. אז אכלתי דברים יבשים מהמזווה. אבל ממש להתחיל לבשל בשביל עצמי ולהפעיל תנור? לא הייתה לי את המוטיבציה".
נעמה הייתה מבקרת אותך פה?
"מבקרת?! מבקרת מלשון ביקורת, בטח, ביקרה אותי בלי הפסקה. לא, היא לא ביקרה אותי. היא הגיעה בפעם הראשונה לפני שבועיים".
נשמע שהיא כועסת עליך.
“לא כל כך קל לנו עכשיו. אני רוצה שהיא תחזור והיא לא מוכנה לשמוע מזה. היא אומרת שהיא לא רוצה יותר להתעסק בתיירות בעוטף. במרכז המבקרים היא הייתה מספרת לתיירים איך זה לגדל ילדים בנתיב העשרה. אחד המשפטים החזקים שלה היה שב-99 אחוזים מהזמן העוטף הוא גן עדן. עכשיו כל הנרטיב הזה נשבר”.
לגילר מאוד קשה עם העובדה שתושבי נתיב העשרה ממאנים לחזור אליו. “ככל שנחזור יותר מהר, זה יעשה לאנשים ולקהילה יותר טוב”, הוא אומר, “הבעיה היא שאנשים לא מרגישים שבטוח פה. הרי לא עשינו ניתוח כמו שצריך, לא פתחנו את הפצע וניקינו וטיפלנו בו כמו שצריך.
“את יודעת מי הגיבור שלי? בן סוכמן, מנכ”ל המפעל של בארי. חמישה ימים אחרי הטבח הוא כבר פתח את המפעל. אמא שלו נרצחה, והוא חזר לקיבוץ לעבוד. אז מי אני בהשוואה אליו? בארי נפגע הרבה יותר קשה מאיתנו. תארי לעצמך שסוכמן עוד לא קבר את אמא שלו כשהוא פתח מחדש את המפעל. ככה נראה חוסן. ופה מאוד הפריעה לי ההתקפלות הזאת מהבית שלנו”.
התקפלות? אנשים פחדו לחיות פה, ובצדק.
“איבדנו את החוסן שלנו. אני מבין שיש פה אוכלוסייה שנפגעה יותר ואוכלוסייה שנפשית יותר חלשה, אבל אני לא מבין את כל הדיבורים של תושבי העוטף שאומרים שהם לא יחזרו עד שיהיה בטוח פה. ביטחון? אף אחד לא יכול להבטיח את זה. בכל מקום בישראל ובכל יום, פיגוע טרור יכול לתפוס אותך”.
אז בסופו של דבר נשארת פה כדי להפגין חוסן.
“את מזכירה לי שבהתחלה אמרתי שאני לא רוצה לעזוב בגלל העדר. חברים באו ואמרו לי, ‘יכולת להזיז את כל הכבשים שלך מפה בקלות למקום אחר’. בסוף זה הבית שלי פה, וזה המקום שלי. אם הייתי מוציא את העדר לא היינו חוזרים לחקלאות. וגם צריך להראות לצד השני שאנחנו חזקים ולא מפחדים”.
שבועיים אחר כך אנחנו חוזרים לבקר בנתיב, סיפרו לי שהמשפחות כבר התחילו לחזור לעוטף. אבל כשהגענו לשער הצהוב הבנתי שאני עומדת להתאכזב. השומרים סיפרו לנו שהמושב עדיין ריק, חזרו רק עוד כמה מבוגרים. הנתיב היא עדיין ממלכה ששייכת בעיקר לחיילים, מתנדבים ולוכדי חתולים. “הנה משפחה”, אמרתי לרן והצבעתי על אוטו לבן שעצר ובתוכו ילדה מחופשת לליצנית. אבל זו הייתה שמחה מוקדמת. “אנחנו מהמרכז”, אמרה האמא, “באנו לחלק מאה משלוחי מנות לגדוד של הבן”.
אבל המשפחה של אייל גילר? היא דווקא כן חזרה הביתה. אנחנו נכנסים לבית שלהם ותכף מרגישים בשינוי. על השולחן יש עוגת תפוזים טרייה ועל הספה בסלון שוכבת הבת היפה שלו, רוני, שקועה עמוק בסמארטפון שלה, כמו כל המתבגרות. והלב מתחמם, כי בפעם האחרונה שהיינו פה הוא הזכיר לנו את רובינזון קרוזו - גבר שמסתובב במושב שהפך לאי בודד. היום כבר אין את הצל של הבדידות העל הפנים שלו, הוא מחייך.
