הדברים שאמרה אתמול סגנית הנשיא קמלה האריס נגד כל פעולה ישראלית ברפיח לא נאמרו כלאחר יד. מעטים הדברים שנאמרים כלאחר יד בוושינגטון. ההתנסחות שלה כלפי הפליטים הפלסטינים ברפיח הייתה אמפתית; היא השתמשה במילה folks, כמו שפוליטיקאים אמריקאים מדברים על משפחות הבוחרים שלהם, במיזורי, או במקרה שלה - בקליפורניה.
כמעט חצי שנה אחרי הטבח הנורא בתולדותיה, זה שעורר כלפיה הזדהות בינלאומית יוצאת דופן, ישראל כלאה את עצמה במצב יוצא דופן שבו היא מבודדת בינלאומית מתמיד ונמצאת בעימות עם ארה"ב במגוון סוגיות טקטיות. אסטרטגית, הן מסכימות שחמאס לא צריך לשלוט ברצועת עזה, שהחטופים צריכים לחזור לביתם ושאיראן ובעלות בריתה באזור צריכות להיות מורתעות. אך ההסכמות החשובות האלה הן כותרות במקרה הטוב, וסיסמאות במקרה הרע. שר הביטחון, יואב גלנט, המריא אתמול לוושינגטון. בעבר הממשל סימן אותו כחמום מוח, להוט לקרב; הם לא שינו את דעתם, אבל הם מבינים ששר הביטחון הוא לא שקרן, ושהמשקל שלו בממשלה - בפרט לאור משבר הגיוס - משמעותי. גלנט גם מבין את המצב לאשורו: בעזה יש חמאס ופתח. אין אופציות אחרות. שר הביטחון היה יוזם התוכנית של מערכת הביטחון להחדיר אנשי פתח לרצועה, אחרי שיאומנו בידי האמריקאים, כדי שיתפסו שליטה באזורים שבהם חמאס נסוג או חוסל (יחסית). כפי שפירסמתי בעמודים אלה, נתניהו סיכל את התוכנית הזו, כפי שהוא ממשיך לחסום כל יוזמה אפקטיבית לעתיד הרצועה.
אם הישראלים לא מצליחים לוודא שבשטחים שבשליטתם בצפון הרצועה לא ישרור רעב, אמר לי חבר ממכון מחקר בוושינגטון, איך אפשר לסמוך עליהם לפנות למעלה ממיליון פלסטינים מרפיח, תוך הימנעות מאסון הומניטרי נורא?
השיחות שצפויות לגלנט בבירה האמריקאית יהיו נוקבות, ובשפה דיפלומטית, "כנות מאוד". בירושלים שומעים כי הממשל לא רוצה לראות כניסה לרפיח. בכלל. לא עכשיו, ולא עוד חודשיים. האמריקאים איבדו אמון ביכולות הארגוניות של ממשלת נתניהו. אם הישראלים לא מצליחים לוודא שבשטחים שבשליטתם בצפון הרצועה לא ישרור רעב, אמר לי חבר ממכון מחקר בוושינגטון, איך אפשר לסמוך עליהם לפנות למעלה ממיליון פלסטינים מרפיח, תוך הימנעות מאסון הומניטרי נורא?
כפי שאישרה האריס בעצמה, כל האפשרויות נמצאות על השולחן. לא נגד איראן, אלא בתגובה לפעולה ישראלית ברפיח, שתתבצע בניגוד לדעתם של האמריקאים. כפי שפורסם בשעתו, האמריקאים יכולים להאט משמעותית את קצב משלוחי הנשק לישראל, להגביל העברת נשק התקפי או לאסור שימוש בו. הם גם עשויים להסיר את כיפת הברזל הדיפלומטית, ולא להטיל וטו במועצת הביטחון.
הממשלה, בינתיים, עסוקה במצעד של איוולת. העיסוק האובססיבי הציבורי בישראל בכניסה לרפיח רק מגביל את חופש הפעולה של צה"ל. נניח שמערכת הביטחון הייתה רוצה ליזום שם מהלכים צבאיים מוגבלים, לדוגמה פשיטות חטיבתיות. הן ייראו מעתה כמו יריקה בפרצופה של ארה"ב. הצהרותיו העקביות של נתניהו על רפיח משרתות את הקמפיין הפוליטי שלו, לא את האפשרות שתטוהר ממחבלי חמאס. רה"מ הפך בכוח לשונו את רפיח למעין קו אדום עבור הקהילה הבינלאומית. זו שיטת נתניהו: אם ישראל לא תיכנס, תמיד יהיה לו את מי להאשים.
הישראלים קצרי רוח כלפי חוסר הסבלנות האמריקאי. זה מובן. אך נסו רגע לראות זאת מהצד של הממשל: בבית הלבן העניקו לישראל כל מה שהייתה צריכה כדי להביס את חמאס, מגיבוי בינלאומי ועד נשק, מאמפתיה וחיבוק ועד לעצות מעשיות, במשך כחצי שנה. ישראל מנהלת את המלחמה הארוכה בתולדותיה מאז מלחמת העצמאות. צבא חמאס נפגע קשות, אך טרם חוסל; ההנהגה הצבאית העליונה שורדת לפי שעה במנהרותיה. את הדברים הבסיסיים ביותר שארה"ב ביקשה - דאגה יסודית לאוכלוסייה האזרחית, תוכנית ליום שאחרי ברצועת עזה – ירושלים לא מוכנה לתת. הרצועה הרוסה ואלה שמתעדים את ההרס - לעיתים קרובות בסרטונים עולצים שמופצים ברשתות החברתיות – הם הישראלים עצמם.
במקביל, עושה רושם שנתניהו מחפש כל הזדמנות לעימות עם הבית הלבן. האמריקאים לא מבקשים להפסיק את המאבק נגד חמאס, או להשלים עם שלטונו. הם רוצים שהמלחמה לא תסלים, שמספר הקורבנות האזרחיים ידעך, ושיהיה עתיד כלשהו שאיננו קטסטרופה אזורית. הם מבינים שתהיה פעולה צבאית נגד חמאס, גם ברפיח; הם לא רוצים פעולה קרקעית נרחבת בסגנון חאן־יונס או צפון הרצועה.
הדם הרע זורם, בראש וראשונה, בגלל הסבל האזרחי והתמונות שיוצאות מהרצועה. לאמריקאים נשבר להסביר לישראלים שהצפת הרצועה במזון ובסיוע היא בראש ובראשונה אינטרס של ירושלים. אם ישראל הייתה מצליחה לעשות זאת במהירות - בצה"ל טוענים שאנחנו בדרך לשם, זה עוד נראה - ואיום הרעב היה מתאיין לחלוטין, ייתכן שהממשל היה מדבר אחרת. גם על רפיח. הנשיא ועוזריו נאלצים לרדוף אחרי נתניהו בסוגיות פשוטות: פתיחת מעבר ברצועה להעברת סיוע, אספקת קמח, מחוות לרגל הרמדאן. נתניהו מתחמק, מבטיח ולא מקיים, או מעכב. כך לא מתייחסים לבעלת הברית החשובה ביותר של ישראל, ועוד בעת מלחמה.
האם שינוי הטון של הנשיא וסגניתו נובע מסיבות פוליטיות פנימיות ומהאפשרות שביידן צריך לנהל קמפיין? אין לשלול זאת. אך גורמים אמריקאיים שמבינים בקמפיינים נשיאותיים - אפילו יותר מפיד הטוויטר בישראל - אומרים לי שהבחירות לנשיאות לא יוכרעו בגלל הצבעות הפתק הלבן במדינת מישיגן. שהשיקול המכריע הוא לא פוליטיקה פנימית, אלא "התחושה שלאף אחד בעולם או בארה"ב אין מושג מה נתניהו רוצה להשיג ביום שאחרי ברצועת עזה, ועד לאחרונה - גם בעניין הסיוע ההומניטרי, שבאופן ברור הוא הזניח". הם מציינים שסוגיה משמעותית היא עניין המורשת, הלגאסי שיותיר הממשל; התמונות והנתונים על הסבל של האוכלוסייה בעזה מזעזעים, בעלי משמעות היסטורית. ובלשונם שלהם: "במצב כזה, מדינות רבות במערב מתרחקות בישראל, ולא אצל כולן יש בחירות".
וזה לא נגמר רק שם. בירושלים שומעים מוושינגטון שרק הפסקת אש ארוכה, או הפסקת המלחמה, יגרמו להפסקת התקיפות של חיזבאללה ושל החות'ים, ושאין מה לצפות לשום תוצאה אחרת כתוצאה מפעולות צבאיות - של ישראל, או העולם. הממסד הביטחוני בישראל היה רוצה לשמוע נחישות אמריקאית להרתיע את איראן, להכות בכוחות המסייעים לחות'ים ולחיזבאללה. עבור צה"ל, 7 באוקטובר הוא המחשה לכך שלא יהיה ניתן להשיג ביטחון ויציבות באזור, אם איראן לא תיענש. במערכת הביטחון רצו שהאמריקאים ירימו את הכפפה הזו, ומותחים ביקורת נוקבת על הימנעותם הקבועה מהרתעת האיראנים. אלא שבכירים ישראלים אומרים לי שהם שומעים מעמיתיהם האמריקאים "לא" ברור וחד־משמעי. שנאמר להם שלארה"ב אין כוונה שהמלחמה במזרח התיכון תתרחב לעימות בין אמריקה לאיראן. בשום אופן. בעוד שבסוגיית "היום שאחרי", רוב העימות הוא עם נתניהו, הרי שבסוגיה האיראנית, מדובר בחילוקי דעות תפיסתיים ועמוקים של הצמרת הישראלית כולה עם הממשל (להבדיל מהצבא האמריקאי, שמאותת למקביליו הישראלים שגישתו לוחמנית בהרבה כלפי טהרן).
למרות ניסיונותיי הכנים, טרם הצלחתי להבין איך ממשל ביידן מתכוון לבסס חזית מתונה באזור, גם אם נתניהו יסכים לכל המתווה הסעודי, וחמאס יובס ברצועת עזה, בלי נכונות לגבות מחירים כבדים מטהרן. לארה"ב אין אסטרטגיה סדורה במזרח התיכון, בפרט לא מול האיראנים. קל להרגיש בריקנות הזו. אך ישראל הנוכחית – מדינה שנתפסת כמצורעת, עם ראש ממשלה שנמצא בעימות ישיר עם הנשיא – לא עתידה לשכנע אותה בדרך אחרת. וממילא, מה שחסר לישראל איננו אסטרטגיה אמריקאית אלא ישראלית: לעתיד הרצועה, להבסת צבא חמאס (שחלקים ממנו ממשיכים להתקיים בצפון הרצועה), להשבת ההרתעה מול איראן ושלוחותיה, להשבת התושבים לצפון הארץ השומם. אסטרטגיה כזו לא צריכה להיות סוד מדינה, אלא תהליך ברור ושקוף יחסית. שיסוע החברה הישראלית באמצעות חוק השתמטות שערורייתי היא בוודאי לא הדרך.
