הרבה דברים השתנו אצלי מאז נכנסתי ב־2008 בשערי הקמפוסים החרדיים שבהם אני עובד עד היום. דבר אחד לא השתנה: בשבוע של ימי הזיכרון והעצמאות אני מדיר רגליי מהמשרד. תלמידיי ועמיתיי שם יודעים שאני מתקשה להתמודד עם חוסר המוסריות שטמון בנכונותם שאחיהם "יצאו למלחמה ואתם תשבו פה?". עם זאת, מה שכן השתנה היא ההפנמה שלא מדובר בתירוץ להשתמטות אלא באמונת אמת שרק "התורה מגנא ומצלא" ושהגיוס לצה"ל כמוהו כמעבר מ"ט שערי טומאה שהסיכוי לצאת ממנו חרדי - אפסי, מה שיחריב את עולמם תרתי משמע.
עד 7 באוקטובר הדיון הזה היה יותר מוסרי ופחות פרקטי משום שהיה מקובל שצה"ל לא באמת רוצה וצריך את החרדים. אלא שב־06:29 באותו בוקר מקולל, פנטזיות הצבא הקטן והמקצועי נופצו באחת. התברר שאנו זקוקים לצה"ל גדול הרבה יותר מזה הקיים ולשם כך חייבים גם את החרדים.
אלא שהפתרונות שנתפרו עד כה לגיוס חרדים - מ"נצח יהודה" ועד ל"נצח דוד" - מתאימים רק למיעוט בחברה החרדית. כעת, משנדרש לגייס יותר חרדים, נדרשים פתרונות מסיביים יותר. לשם כך, עלינו להיפרד תחילה ממודל צבא־העם אחד של בן־גוריון, שלפיו "על צה"ל מוטל, נוסף על תפקידו הביטחוני, להיות המכשיר התרבותי למיזוג הגלויות, איחודן ועלייתן התרבותית".
יצירת כור היתוך צה"לי חייבה פשרות בין הקבוצות השונות שנכנסו בשעריו, החל מסדר שבת זהה, דרך כשרות מטבח משותפת וכלה בפקודת השילוב הראוי. אלא שפשרות אלה שנועדו לקרב ולאחד התגלו דווקא כמרחיקות ומפלגות. חייל חילוני שנשפט על חימום נקניקייה בשבת ייצא מהצבא שונא וכמותו החייל הדתי שמחויב לשמוע שירת נשים והחיילת שנאסר עליה ללבוש גופייה בשעות הפנאי בבסיס.
לכן כדאי להיפרד בשלב זה מרעיון צבא־העם האחד ולכונן לצידו גם "צבאות קטנים" שאף שיוכפפו לפיקודו מבחינה מבצעית, יותאמו במדויק לאורח החיים של חייליהם. בהקשר החרדי יוקם צבא שיאפשר לחרדים להקפיד על אורח חייהם בלי שיש הבדל במשימות הביטחון שהם נושאים על גבם כמו אחרים. פתרון זה מבוסס על מודל הצבא ההודי. 57% מהצבא ההודי בנוי מחטיבות הומוגניות של קבוצה אתנית דתית אחת (כמו החטיבות הסיקיות וחטיבת הדוגרה). שאר הצבא, שהוא הטרוגני (all India all class), מכיל למשל את היחידות המיוחדות, את חיל האוויר ואת חיל הים.
החלוקה לצבאות הומוגניים מאפשרת התחשבות מרבית במאמינים שנדרשים לשמור על סדר יום ולבוש מיוחדים, על טקסים ועל טקסטים. כך למשל כל החיילים הסיקים מגדלים זקנים, בעוד שביחידות הכלל הודיות הדבר אסור. אם אצלנו התעוררה תרעומת על מח"ט שכתב בפקודתו: "ה' אלוקי ישראל, אנו נלחמים כנגד אויב המנאץ שמך", מה שלא התאים לכל חייליו, הרי שבצבא הודו כל יחידה מתאימה את קריאות הקרב שלה לחייליה - ביחידות הסיקיות פונים לאל אחד ואצל ההינדים למספר אלים.
סדר היום בצבאות השונים מקל על החיילים לשמור על ציוויים דתיים כרצונם והמדים השונים מסייעים לשמור על מרחק ממה שנתפס כאיום על אורח החיים. מי שמתקשה לדמיין איך זה משתלב לצבא אחד מוזמן פשוט להביט על חיילי מג"ב שנלחמים יחד עם צה"ל.
יובל אלבשןצילום: יואב דודקביץ'בניגוד לדברי עסקניהם, הטינה כלפי החרדים אינה על אורח חייהם, אלא על כך שהוא מכתיב לכאורה השתמטות מנשיאת האלונקה המשותפת. אימוץ המודל ההודי יפחית את השתיים ובכך דווקא יתרום ל"אחדות האומה", שבשלה החליט בן־גוריון בשעתו על מודל צבא־העם האחד וד"ל.
פורסם לראשונה: 00:00, 26.03.24
