ב־20 באוקטובר 1952 כתב ראש הממשלה ביומנו: "יצאתי הבוקר לבני ברק לפגישה עם חזון אי"ש. העיתונים שוו לביקור ערך סנסציוני... העמדתי לפניו השאלה אשר עד כה לא קיבלתי עליה תשובה מחברי האדוקים: אנו מפולגים... איך נחיה יחד? איך נהווה יחידה?"
החזון אי"ש השיב במשל מפורסם: שני גמלים הולכים בדרך, האחד נושא בעול ואילו השני לא. על פי ההלכה, מוטל על הגמל שאינו נושא משא לפנות את הדרך בפני חברו הנושא משא, בטח אם נקלעו שניהם לגשר צר. החזון אי"ש מיהר להסביר את המשל: אנו, בני הקהילה החרדית, נושאים בעול תורה ומצוות. ולכן, על הציונים לסור מדרכנו, לתת לנו זכות ראשונים בכל פעם שניקלע "לגשר צר". על פי עדותו של הנשיא לשעבר יצחק נבון שהיה נוכח בחדר, בן־גוריון מיהר להגיב: "ומה עם קליטת העלייה, הביטחון, הקמת המדינה, זה לא עול?"
שני ענקים, האחד גדול הדור והשני מגדולי המנהיגים בהיסטוריה היהודית, עמדו זה מול זה. שתי תפיסות העולם התנגשו, זו מול זו. הם לא הצליחו להגיע לפשרה. לא היה בה צורך. מספרם של החרדים היה קטן ובן־גוריון הכיר בזכותם ללמוד תורה.
במרץ 2024, בעוד חיילנו נלחמים, חלקם נופלים, אחרים פצועים, התכנסו בחדרים נסתרים מעין עסקנים קטנים כדי לרקוח עסקה פסולה, מושחתת, לא מוסרית ואפילו לא יהודית מהבחינה ההלכתית. הם לא אמרו את האמת, המשיכו להפריח סיסמאות ריקות על פטור ללומדי התורה. אין להם את האומץ שהיה לחזון אי"ש לומר לכולנו את מה שהם אומרים בחדרים סגורים: אנחנו עגלה מלאה, אתם — עגלה ריקה.
רבים הזדעזעו מדבריו של הרב פרידמן, מנהיג הפלג הירושלמי שאמר בפגישה עם נציגי אחים לנשק שהוא מעדיף שילדיו ימותו ולא יתגייסו. רבים יטעו לחשוב שהרב פרידמן מייצג עמדה קיצונית בקרב המנהיגות החרדית. ההבחנה בינו לבין רוב גדולי התורה האחרים אינה באידיאולוגיה אלא בטרמינולוגיה.
אם לא נשכיל להבין, ויפה שעה אחת קודם, שהוויכוח איננו על מספר בחורי הישיבה שיתגייסו אלא על שאלת השותפות המהותית של החרדים במדינה - לא נמצא פתרון. לצערי, רוב העוסקים בסוגיה, אינם מבינים את עוצמת הבעיה: המנהיגות החרדית איננה רואה עצמה חלק ממדינת ישראל. במובנים רבים הישות הציונית מסכנת את האידיאולוגיה החרדית. המנהיגות הפוליטית החרדית המציאה טריק מופלא: היא משתמשת בשדה הפוליטי, בתקציבים ובחוקים של המדינה כדי לשמר את התנגדותה ל...מדינה.
ארבעה דברים יכולים להוביל לתיקון משמעותי של המצב
1. אסור להמשיך ולדון על מכסת המתגייסים. יש לדון על מכסת הלומדים! כללי המשחק חייבים להשתנות: איננו רוצים לפגוע בלימוד התורה אבל נקודת המוצא היא שכולם מתגייסים, וחלק פטורים.
2. עלינו לעבור משיח מול קהילה המיוצגת על ידי עסקנים פוליטיים לשיח מול אנשים פרטיים. אנחנו צריכים להפסיק לאפשר לעסקנים החרדים להחזיק את בחורי הישיבות תחת חסותם משל היו נתינים. הפנייה צריכה להיות אישית, לכל אזרח ישראלי, חרדי, חילוני, דתי או ערבי.
3. אסור להסתפק בהטלת סנקציות כלכליות על הישיבות. זה מחזק את הפוליטיקאים והעסקנים. לדוגמה, אנחנו צריכים להחיל על מי שלא משרת את כל הכללים החלים על סרבן גט, למשל איסור על החזקה או חידוש רישיון נהיגה, הגבלה על היבחרות או קבלה למשרה בשירות המדינה ועוד.
4. להמשיך לפתח מסלולי שירות ייחודיים כגון ישיבות הסדר לחרדים; כיתות כוננות ביישובים חרדיים; הרחבת ההשתתפות של מתגייסים חרדים ביחידות פיקוד העורף.
רוב הציבור - לא המנהיגים - החרדים, עברו שינוי מסוים. הם רוצים לראות עצמם חלק מהמדינה. פעם אחר פעם, אנחנו מחזקים את מנהיגיהם, ממשיכים לפנות את הדרך במעלה הגשר, נותנים לחלק מהם להרגיש ש"הם" העגלה המלאה, "אנחנו" הריקה. כיצד יכולים החרדים להיישיר מבט לאלפי תלמידי חכמים, בני הציונות הדתית, המצליחים לשלב תורה ומלחמה? כיצד יכולים להסתובב ברחובה של העיר בעוד עסקי חיילי המילואים קורסים, אך העסקים שלהם מתנהלים כרגיל?
הרב שי פירוןצילום: אלי דסההתשובה פשוטה: אנחנו לא יחד, אנחנו חיים באותה מדינה אבל השותפות ביננו היא דקיקה. על הגשר הצר של מלחמת חרבות ברזל, על הררי כאב ואובדן, על גשר ההתחדשות הישראלית, חובה עלינו לומר פעם אחת ולתמיד: "כל העולם כולו גשר צר מאוד, והעיקר — לא לפחד כלל". הפעם, העגלה שלנו לא תפנה את הדרך. גם היא עגלה מלאה.
שי פירון הוא נשיא תנועת ‘’פנימה’’ ושר החינוך לשעבר
פורסם לראשונה: 00:00, 26.03.24
