זה הזמן להיפטר מאובססיית רפיח. מלכתחילה היא הייתה שגויה, אבל כעת כבר אפשר להשליך אותה לפח האשפה של ההיסטוריה. נוכח המשבר המטורף שאירגן נתניהו עם ארה"ב, אפילו חימושים לביצוע המהלך הצבאי הזה לא נקבל. נכון שהוא ממשיך להבטיח, להטיח, לדקלם, להתריס, לאיים ולהשלות, כאילו רק לכשתיפול רפיח, או אז, יבוא הניצחון המוחלט הבדיוני. אבל הגיע הזמן שגם שותפיו לקבינט המלחמה יפסיקו לזרום איתו. הפיכתה של רפיח למבצר שאם יפלו חומותיו תוכרע המערכה כולה, ואז ימוגרו כל אויבינו ושקט וביטחון יחזרו למעוננו, תהיה שגיאה היסטורית שמחירה יהיה קשה מנשוא.
רפיח, שטח צפוף ומסוכן ללחימה, עם עיר תת־קרקעית ענקית, תזניק את רשימת החללים שנספוג לממדי כאב ואובדן נוראים. 596 חיילי צה"ל נהרגו עד כה במלחמה. מאחורי המספרים חיים שלמים, חלומות וצחוק ונעורים שבאו פתע אל קיצם, מותירים משפחה מוכת יגון תמידי. כבר היום, הפוליטיקאים ששלחו אותם לקרב, מעניקים לנפילתם התייחסות דלה. אפילו ה"תרשי לי קודם לשלוח את תנחומיי למשפחה" נעלם מהלקסיקון. הנופלים הפכו לשגרה. רפיח תגבה עוד רשימה מפחידה של "הותרו לפרסום".
רבים מהחטופים כבר אינם בחיים. רבים ורבות מהנותרים ייהרגו במתקפה, והסיכוי לחידוש המו"מ שכשל יימחק כליל. על נתניהו זה לא מותיר רושם. הדבקות באיום רפיח מסכלת מראש כל משא ומתן. מכאיב לומר זאת, אבל כניסה לרפיח תהיה גזר דין מוות סופי לחטופים ולמו"מ
שנים נטען אצלנו שהאויב לא מתאבל על מתיו כפי שאנחנו מתאבלים. שאנחנו טובים מהם בקידוש החיים על פני המוות. את היומרה הזאת אפשר לגנוז. גם, ואולי בעיקר, כשזה מגיע לחטופים. עמית סוסנה חשפה אתמול באומץ טפח מזוועת ההתעללויות המיניות שעוברות החטופות. כניסה לרפיח תחסל סופית את הסיכוי להשיבן. רבים מהחטופים כבר אינם בחיים. רבים ורבות מהנותרים ייהרגו במתקפה, והסיכוי לחידוש המו"מ שכשל יימחק כליל. על נתניהו זה לא מותיר רושם. הדבקות באיום רפיח מסכלת מראש כל משא ומתן. מכאיב לומר זאת, אבל כניסה לרפיח תהיה גזר דין מוות סופי לחטופים ולמו"מ.
יותר ממחצית תושבי הרצועה, מיליון וחצי בני אדם, מצטופפים כעת ברפיח בתנאים איומים, אחרי שהובלנו אותם לשם. הפעם אין להם לאן לברוח. מה נעשה, נכתוש עוד בניינים ונמחה את יושביהם מעל פני האדמה? מי שהשיקול המוסרי זר לו, מוזמן לחשוב על תמונות ההרס, ההרג והרעב שיהפכו אותנו למצורעים. שיירי התמיכה בנו יתאדו, ושום מדינה לא תיגע בנו במקל של מטר. "נעשה את זה גם בלי האמריקאים", אמר נתניהו בשחץ וברהב, ממשיך להתגרות באופן מופקר בבעלת הברית העוצמתית שלנו, שבלעדיה אנחנו ריקים ממערכות נשק ומחימושים, ממטריית הגנה מדינית, מנכסים אסטרטגיים ומכוח הרתעה. כניסה לרפיח בלי ארה"ב היא התאבדות.
המשמעות היא גם איבוד מצרים, שהסכם השלום איתה מניב לנו שפיות וביטחון כבר כמעט חצי מאה. גם את ירדן נאבד. וכמובן את כל המדינות שנהגו בנו זהירות בגלל קרבתנו לארה"ב. גם על ידידותינו שהתייצבו לצידנו ברגע החולשה הנורא ב־7 באוקטובר נמאסנו. זה יחמיר. כשזה יקרה, ובעודנו ברפיח, בזירה הצפונית שכבר עכשיו מתחממת יותר ויותר, עלולה להתלקח מלחמה עקובה מדם. אנחנו לא יכולים לנצח בה לבד.
סנקציות וחרמות יהיו מנת חלקנו מדי יום ביומו. אחרי הרס שיטתי וקצר רואי של החקלאות ושל מפעלי המזון בישראל, והעדפת יבוא על פני תוצרת כחול לבן, אפילו ביטחון מזון לא יהיה לנו כשנהיה מבודדים. כניסה לרפיח והשלכותיה יחסלו גם את ההייטק, ותהליך ההתנתקות מאיתנו, שהחל עם ההפיכה המשפטית, יגיע לשפל חדש. כ־500 חברות רב־לאומיות פועלות בישראל, וסביבן עולם של ידע, מחקר, פיתוח ותעסוקה. כבר עכשיו הן מצמצמות פעילות בשלוחותיהן כאן. מפטרות, סוגרות מרכזי פיתוח וחדשנות, ונמנעות מפרויקטים עתידיים.
ואחרי כל המחירים הנוראיים שנשלם - בראש ובראשונה בדם, אחר כך בסילוקנו ממשפחת העמים, ובהמשך בקריסת הכלכלה, כשאנחנו מבודדים ונתונים בסכנה קיומית - מה אז? רפיח תישאר כבושה בידי צה"ל ואנחנו נדמם שם? או שניסוג אחרי ש"נטהר" אותה מגדודי חמאס, בלי שום חלופה שלטונית, וחמאס ישוב אליה? אין בזה אופק, אין תכלית, אין תוכנית. נדשדש ונטבע בבוץ של רפיח, נהרגים והורגים.
הרבה טובות וחסדים עשתה בשבילנו ארה"ב. אבל נראה שכעת, כשהיא עוצרת אותנו מלעשות את הצעד הזה, היא עושה לנו את הטובה הגדולה מכולן: מצילה אותנו מעצמנו. אז למען השם, תשכחו מרפיח, כי היא תהיה אסוננו. מצבנו כבר רע מספיק.
