"הרגשנו פחד, אבל הפחד הוא תמידי", אמרה אירה ארייב, אמה של החטופה קרינה ארייב, על הרגע שבו נתקלה בעדותה המטלטלת של עמית סוסנה, ששבה מהשבי בעזה לפני יותר ממאה יום. בראיון ל"הניו יורק טיימס" חשפה סוסנה באומץ את התקיפה מינית שעברה, על ידי מחבל חמאס. דבריה המזעזעים נגעו לליבם של כל מי שקראו את עדותה, אבל עבור משפחותיהן של הנשים שנמצאות עדיין בשבי חמאס, הייתה להם משמעות נוספת שרק הדגישה עד כמה דחופה עסקה שתביא לשובן הביתה.
לשירה אלבג, אירה ארייב ואילת לוי שחר, האמהות של לירי אלבג, קרינה ארייב ונעמה לוי, לא היה צורך בתזכורת הזאת. הן חושבות על הגיהינום שבו נמצאות בנותיהן ללא הפסקה. "זה לא משהו שלא ידענו קודם", הסבירה שירה אלבג, "אנחנו חווים את הפחד הזה וחושבים על זה כל יום".
אילת לוי שחר, אמה של נעמה, הביעה הזדהות: "הדאגה שלנו כאמהות היא בדיוק מהדברים האלה, אבל כנראה שהעולם צריך לשמוע את זה שוב כדי להזדעזע. אצלנו זה נמצא בכל שנייה במחשבה, הייסורים שלנו על מה שהן עוברות שם, אבל כנראה שלאחרים קל מאוד להתנתק, להמשיך הלאה. בגלל זה, לצד הפחד הנורא שעלה מהדברים ששיתפה עמית, חשבתי גם על כמה אמיצה היא. היא בחרה לבוא ולדבר, בשבילן. היא יכלה להמשיך עם השיקום שלה ובשקט, אבל עשתה את זה למענן, ואני מעריכה את זה מאוד".
ואכן, הבחירה של סוסנה לחשוף מה שעברה בגוף תקשורת בינלאומי ומשפיע כמו "הניו יורק טיימס" אינה מקרית, וגם לא התזמון, במהלך המו"מ לעסקת חטופים. סוסנה עצמה העידה שבחרה לדבר עבור אלה שהשאירה מאחור כשהשתחררה.
שלוש האמהות מרגישות שהן נאלצות להעלות שוב ושוב את כאבן לתודעה הציבורית, כדי ללחוץ על מקבלי ההחלטות. "אוי ואבוי אם זה לא יזרז את המשא ומתן", קראה שירה אלבג, "הבנות חוות פיגוע מתמשך והכל ממשיך כאילו כלום. אנחנו יודעים שהם יכולים להוציא אותן, זה בידיים שלהם".
גם אירה ארייב הצטרפה לקריאה. "הלוואי שהייתי יכולה להכריח אנשים להיות אכפתיים. מרגיש כאילו 7 באוקטובר לא זיעזע את כולם. 174 יום הבת שלי שם, אנשים בגיל של אבא שלי נמצאים שם, זה לא מספיק? איך אפשר להמשיך בשגרה שלנו? אנשים חושבים על דילים לפסח, בכנסת יש פגרה, כאילו הכל כבר תקין", אמרה.
אילת לוי שחר אמרה כי "החשיפה של עמית מזכירה לעולם ולמקבלי ההחלטות שאנחנו עדיין נמצאים באותו מקום ובאותו הסיוט. אנחנו יודעות שנערות ונשים נמצאות בקבוצת סיכון מוגבר לאלימות מכל סוג שהוא, כרגע זה עוד תזכורת כואבת שאנחנו עדיין במאבק עבור הבנות שלנו. אם זה לא יזרז את השיח ואת מקבלי ההחלטות, אני לא יודעת מה כן".
בין שלוש האמהות, החולקות גורל משותף וכואב, נרקם קשר מיוחד. "אנחנו נתמכות אחת בשנייה, מישהי נופלת - אנחנו עוזרות לה לקום", סיפרה אירה ארייב. "אנחנו יודעות לא לשאול אחת את השנייה 'מה שלומך היום?' או 'איך את מרגישה?' אני בעצמי בקושי מצליחה להכניס פירור לחם לפה וכל הזמן עם מחשבות טורדניות, מה קורה עם הבת שלי? היא רק בת 19".
גם את שירה המחשבות על בתה לירי לא עוזבות לרגע: "היא יודעת שאנחנו נלחמים עליה, אבל אני מרגישה שהיא מאוכזבת שעדיין לא הגענו אליה. היא נמצאת במנהרה, ומעבר לפגיעות המיניות יש עוד הרבה דברים מזעזעים שמדאיגים אותנו. האם היא סגורה לבד בחדר? יש לה עם מי לדבר? יש לה עם מי לחלוק את הרגשות שלה?"
אמה של נעמה, אילת, אמרה כי "זה בנוסף למצב הפיזי שלהן, אנחנו יודעות שחלקן פצועות. אין להן תנאי היגיינה בסיסית, מזון, או מים".
מירב לשם גונן, אמה של רומי (23) החטופה בעזה, התייחסה אף היא אתמול לעדותה המצמררת של עמית סוסנה. בראיון לאולפן ynet אמרה לשם גונן: "מה שהיא בחרה לעשות הוא ראוי להערצה. היא השראה, ועושה שליחות עבור הבנות שעדיין שם".
על תסכולה מהמשא ומתן התקוע לשחרור החטופים אמרה: "זה כואב, יש לי ילדה שם. כל מה שאני רוצה לעשות זה להפוך את העולם, להזיז אותו - רק להביא אותה. אנחנו כל היום עובדים בזה".
ובסופו של יום הן בעיקר מתגעגעות. אילת מתגעגעת לראות את נעמה ישנה בחדרה, ללחוץ על השם שלה בטלפון ולהתקשר לשאול מה קורה. אירה רוצה לשמוע את קרינה קוראת לה 'מימי שלי'. "את שוכחת את הקול של הילדה שלך, של הבת שאת טיפחת, את גידלת", אמרה.
שירה אף סיפרה שלפני כמה ימים, מתוך הרגל, שאלה את בתה הגדולה שי אם לירי בבית. "היא ענתה לי: 'לא, אמא, לירי לא בבית'. המחשבה הזאת, שאת יודעת שהיא סובלת ואת לא יכולה לעזור לה, זה בלתי נסבל. אנחנו מבקשות מכולם לא לשכוח אותן ולא לחזור לשגרה. לירי, נעמה וקרינה נחטפו במקרה, הן הילדות של כולן. אנחנו לא יכולות לאפשר לעצמנו לשקוע, גם לא בימים קשים ומזעזעים כמו זה. אנחנו צריכות את הציבור כדי להשמיע את הצעקה שלנו".
פורסם לראשונה: 00:00, 28.03.24