בערב רביעי, כשהקבינט התכנס שוב כדי לדון בעסקת חטופים, עינב צנגאוקר עמדה בדיוק במקום שבו עמדה ערב לפני כן. המקום שהפך למקומה הקבוע גם במוצאי שבת: על הכביש, לפני הפנייה לשער בגין של הקריה. שם, שדופה ועם זאת כל כך נוכחת, עיניה הבוערות מחפשות את רכבי השרד. מחכות להיישיר מבט לעיניים של מי שידון תחת אורות ניאון בעתידם של החטופים, שבהם גם בכורה, מתן. מה היא תגיד להם? שתי מילים, שרק יממה לפני כן נורו על ידי חבר הכנסת יצחק פינדרוס לעבר משפחות החטופים, כשאלה התרעמו על יציאת הכנסת לפגרה: "יאללה, יאללה".
"כן, אני אגיד לחברי הקבינט 'יאללה, יאללה, תדאגו להחזיר לנו את הילדים'. אשתמש במלל שלו כנגדם", היא אומרת. "בושה וחרפה שחברי כנסת מרשים לעצמם לזלזל במשפחות החטופים ובמאבק שלנו. זה בלתי נסלח. הפגרה הזו מרגישה כמו עוד מכה על הגב, מכה שגורמת לי להיות יותר מכופפת ויותר מיואשת.
"קראתי את העדות של עמית סוסנה, שדיברה על התקיפות המיניות שעברה בשבי. זה שם זרקור על גורל החטופות שטרם שוחררו. זה זורק לכיוונים קשים ומשליך על מתן, כי אנחנו יודעים שגם גברים נפגעים מינית. זו מחשבה שאני לא יכולה לשאת. ואגב, לא קוראים לשער בגין שער בגין. קוראים לו שער מתן. הנתיב שאני חוסמת - נתיב מתן. אני עיקלתי אותם למדינת ישראל, שאלופה בעיקולים ובהוצאה לפועל, אני אם חד-הורית ומכירה את זה טוב מאוד. הנתיבים שם הם עכשיו נתיבי מתן. השער הוא שער מתן".
למה את בשער הזה ולא בכיכר החטופים?
"הייתי שם לא מעט. בהתחלה, כשגם אני לא הבנתי את גודל האירועים, חיפשנו מקום להתאחד בו וזה התאים לי. אבל אני רגשית, אימפולסיבית, ורבלית, קשה לי עם כמות השירים שמתנגנת שם. זה חשוב שנותנים במה להשמעת עדויות של חטופות שחזרו מהשבי, גם לי ניתנה הבמה לדבר שם, אבל המנטרה הזו של לחבק ולאחד ולקרב עוד קהל - שמעי, אני לא יכולה להמתין עד שכל עשרת מיליון האזרחים יהיו מאחוריי. אני צריכה להמשיך לצעוק שאני רוצה את מתן בבית. מטה החטופים יוזם המון פעולות וקמפיינים ומוציא משלחות לחו"ל, וכל אחד פועל איפה שהוא יכול. אבל לי כרגע יותר נכון לעמוד כאן, לראות את מקבלי ההחלטות כשהם נכנסים לישיבות בקריה".
את אומרת שזו לא העת לממלכתיות?
"יכול להיות שזה היה נכון לחודש-חודשיים הראשונים. אנחנו חצי שנה אחרי. אוי ואבוי אם נגיע לשנה כשהילדים לא בבית ונתאחד סביב זמרים. צריך להעלות הילוך".
מה עוד אפשר לעשות?
"לשרוף את המדינה, תרתי משמע. להציק לחברי הכנסת, לחברי הקבינט, לראש הממשלה. בבית שלו, בשכונה שלו, בערב חג, בערב שבת, בשדה התעופה. לא חסר. אני אמצא איך להגיע אליהם, ואני אף פעם לא מגיעה לבד. וגם כשאני לבד אני לא מפחדת להתעמת. אני לא מפחדת משום דבר כי הנורא מכל כבר קרה לי - מתן נחטף מהבית שלו, עם פיג'מה, יחף. אני לא בוחלת ולא אבחל בשום אמצעי".
לא צריכה חיבוק
בחודשים האחרונים יש שמרגישים כי המאבק להחזרת החטופים הפך למאבק פרטי. לאסון סקטוריאלי שהכה בציבור מסוים, שכעת מפריע לממשלה להגיע לניצחון המוחלט. אך צנגאוקר, 45, מוכיחה שמבחינתה הפוליטיקה היחידה מתנהלת בחלונות הגבוהים; סביב אדם אחד שלו הצביעה כל חייה ושאותו העריצה עד בוקר 7 באוקטובר, אז נחטף מתן, 24, עם זוגתו אילנה מביתם שבקיבוץ ניר עוז, שם עבדו.
אילנה חזרה בינתיים מהשבי, ומתן נותר עדיין תמונה על חולצה לבנה שאותה אמו לובשת מדי יום בעודה מנהלת מאבק אמיץ ובלתי מתפשר להחזרתו. אמא לביאה מאופקים שיוצאת מדי יום להילחם על בנה, במציאות שבה אמהות שמחפשות את הגורים שלהן מתנרמלת אט-אט. חצי שנה כמעט שלא אכלה. הדלק שלה הוא אחר: עינב צנגאוקר דורשת צדק, והיא דורשת אותו מהאיש שקיבל ממנה את המנדט להוביל את המדינה. "ראש הממשלה תמיד מקפיד על זה שהשיח שלו מול משפחות החטופים יהיה עוטף, שיחבקו אותו ויגבו אותו", היא חושפת, "ושיהיו ימנים".
במובן הזה היה לך יותר קל להיפגש איתו.
"בהתחלה חשבתי שיהיה לי יותר קל, אמרתי לעצמי שאני הראשונה שהוא יקשיב לה כי אני הצבעתי לו. אמרתי 'זה הזמן שלי לקום כאמא ממחנה הימין שהבן שלה נחטף ולהגיד לראש הממשלה שלה את האמת בפנים'. לא אשקר, הוא היה עבורי סמל. הוא היה מר ביטחון, מר כלכלה, כל הפיגורה הזו שהייתה לי בראש, החזקתי ממנו. ומפגישה לפגישה אני רק מתאכזבת, וככל שאני מתאכזבת הזעם והתסכול שלי מבנימין נתניהו הולכים ונהיים עוצמתיים יותר. עכשיו חד-משמעית אחת המטרות שלי זה להפיל אותו. אני לא אתן לו לשבת על הכיסא ולנשום חמצן מבחינה פוליטית עם קואליציה שמקיפה אותו עם ערוגות של ביטחון בזמן שלבן שלי אין חמצן במנהרות של סינוואר".
וכשאת פוגשת אותו פנים אל פנים, את רואה בו את המנהיג הזה שהערצת?
"כבר לא. שעה לפני הפגישה האחרונה שלנו, שנערכה לפני שבועיים, קיבלנו את הידיעה שהגברת שרה מצטרפת. נכון, היא הגיעה לקראת סוף הפגישה ולא הוציאה הגה מהפה, אבל עצם הנוכחות שלה במקום הפריעה. המקום שלה הוא מחוץ לפגישות האלה – הוא בלעטוף את המשפחות, לחזק את משפחות החטופות כאישה. היא שולחת מכתבים לנציגויות בעולם שבהם היא מבקשת לפעול להחזרת הנשים והחטופים בכלל וזה מבורך, אבל לדעתי אין לה את הידע המודיעיני שלמשפחות יש, היא לא יכולה להיות חשופה לשיח החופשי שאנחנו רוצים לנהל מול בעלה.
"בפגישה הזו, שבה הוא שוב אמר 'נעשה הכל כדי להחזיר את החטופים', כשאני מרגישה שראש הממשלה עושה הכל כדי לסכל את ההגעה של העסקה לכדי מימוש, שאלתי שאלה מאוד פשוטה: 'מה אני אמורה לעשות בחג הפסח, אדוני?' הרי כל הזמן מדברים בשם היהדות, הציונות, האחדות, אז אמרתי לו: 'אני רוצה לדעת איך אני צריכה להיערך לקראת פסח כשהבן שלי נמצא בעבדות. אני אקבל אותו בחזרה לחירות? נקרא איתו בבית הגדה? נחגוג בבית יחד בהרכב מלא ולא עם כיסא ריק?'".
מה הוא ענה?
"הוא אמר 'אעשה את הכל', אותה מנטרה שחוזרת על עצמה. אמר שהוא מבין אותנו. אף אחד לא יכול להבין מה אני מרגישה כשאני מחייגת אל הבן שלי והקו סגור".
את מחייגת אליו לטלפון?
"כן. אני יודעת שלא יהיה מענה אבל יש ציפייה. הדאגה מטריפה. את יודעת, לא מספיק לי שראש הממשלה נפגש איתי, ואחר כך זה לדבר לקיר. אמרתי לו 'אדוני ראש הממשלה, אני לא מבינה למה אתה מונע מחברי הקבינט המצומצם להיפגש איתנו? אתה מפחד שנשפיע על שיקול הדעת שלהם?' הוא אמר 'לא, אני חושב שהמפגש האינטימי הזה נותן לכם יותר מענה'. אתה לא תחליט מה נותן לי יותר מענה! ואין אינטימיות, הכל מודלף, לנו לוקחים את הטלפונים והשיחות אחר כך יוצאות החוצה.
"אנחנו צמאים למידע, צמאים לבשורה. אני לא צריכה ממנו חיבוק, אני צריכה לשמוע שהוא לא ישן בלילה. אני לא צריכה לשמוע שהוא הלך לחגוג יום נישואים, אני לא צריכה לשמוע שהוא עוסק עכשיו בחוק הגיוס, שהוא עכשיו קרא ליריב לוין לפגישה. זמני פגישות שהן להישרדות הפוליטית של הממשלה צריכים להיות מופנים להשבת החטופים, ובטח לא פגרה עכשיו, ובטח לא קיום טקס הדלקת המשואות, בטח לא טקס יום העצמאות, השתגענו?
"הוא רוצה לנרמל את זה? שאני אקבל את זה שמתן יהיה חטוף בשבי לעוד שנים ארוכות? אוקיי, שיתכבד אדוני ויגיד לי 'עינב, הנה הצהרת כוונות - בחמש השנים הקרובות אין בכוחנו להביא את מתן, אנא התמודדי עם העובדה הזו'. זו תשובה שאהיה מוכנה לקבל, אבל שיהיו כנים. הם אומרים שנפגע האמון ב-7 באוקטובר ורוצים לבנות אותו, בבקשה, אני נותנת לכם את הסולם כדי לבנות את האמון מולי, תשתמשו בו.
"במקום זה הוא אנטי, במקום זה הוא אומר שזה לא קשור לפוליטיקה, אבל ההחלטות בקבינט המצומצם שהן החלטות הרות גורל נובעות לצערי משיקולים פוליטיים. בואי, יש לנו שני חברי קבינט שממליצים ליישב את צפון רצועת עזה. מתן יקבל שם בניין? ממשלת ישראל דואגת למתן שיהפוך לאזרח עזתי? אם זה המצב אני גם ארצה להגלות את עצמי ואת הבנות שלי לרצועת עזה, לפחות שם אהיה ליד הילד שלי. יש כאן ועוד איך שיקולים פוליטיים, אז אמרתי לו - 'נתתי לך את המנדט, אתה לא משתמש במנדט הזה בתבונה ואתה נתקלת באמא הלא-נכונה. אני אפעל לקחת לך את המנדט'".
מה הוא ענה?
"'עינב, אני לא העניין כאן'. זה מאכזב. במערכות הבחירות שהיו, והיו הרבה, כל פעם הייתי עוקבת אחרי לייבים שהוא העלה והיה לי כיף, הרגשתי גאווה, כעסתי על אלה שהתנגדו לו, אבל עכשיו אני מכה על חטא. כי זה הכה בי. ואני רוצה למנוע את זה שמשפחות אחרות יחוו את הסבל והכאב שאני חווה ויבינו שלא משנה מי בשלטון, אנחנו כאזרחים צריכים לקבל תשובות, לא משנה מה הצבענו. הוא מנווט את הספינה שנקראת מדינת ישראל, ומלבד הנזק הפנימי והשיסוי שהוא עושה, הוא משתמש בכוחות שיש לו כדי להשניא את משפחות החטופים על העם. זה מטורף".
מצאתי פה בית
מאז המירה את הרחבה שהפכה ל"כיכר החטופים" בצומת בגין ואת האיפוק בזעם, חוותה צנגאוקר גם אלימות, ממכת"זית משטרתית ועד זעם שמופנה דווקא מהציבור.
"אתמול הפגנו בבגין והייתה חסימה מתואמת עם משטרת ישראל. אני מקפידה על תיאום, זה קודש הקודשים. ובזמן שחזרנו למדרכה עברה מישהי והתחילה לצעוק 'בגללכם מדינת ישראל נמצאת במלחמה, את אשמה שהבן שלך נחטף'. אם הייתי נתקלת לזה סמוך למועד החטיפה עוד יכולתי להכיל אמירות כאלה, אבל עכשיו, כשאני מבינה שהשנאה המפלגת הזו היא רוח המפקד, איך אני אמורה להתמודד עם בחורה כזו? זה שיש אנשים שמעיזים להתעמת עם משפחות החטופים זה מטריף את הדעת.
"רציתי להרביץ לה, אבל אני מבינה שאם אגרר לאלימות ופרובוקציות של ידיים וקללות זה יפריע למאבק שלי להחזיר את מתן. יגידו שיש לו אמא צ'חצ'חית, שלוכית, שלא יודעת להתבטא. אז אני מנסה להחזיק את עצמי, אבל זה קשה. מיום ליום הפתיל שלי נהיה יותר קצר, במיוחד כשאין לי מענה".
לדעתך נצליח לאחות את השבר החברתי הזה שבו אישה צועקת על אמא שהבן שלה חטוף?
"כן. אני בטוחה שנצליח, כי קרה לנו משהו שלא קרה אף פעם, וזה שינה את תפיסת העולם אצל כולנו, גם מהימין וגם מהשמאל. כולם מבינים שהלכידות שלנו כעם הכרחית להישרדות שלנו. אבל קודם צריך להחזיר את החטופים ואז לשבת, לאחות את הפצעים ולדבר על הפערים שבינינו. כי אם אני, מזרחית ממחנה הימין, מוצאת בית בבועה התל-אביבית שהיו לי עליה סטיגמות, ומוצאת כאן אנשים נפלאים שמדברים איתי בגובה העיניים ומכילים את הצער והכאב ודואגים לעזור לי בכל דבר, חומרי ונפשי, זה אומר שאפשר לחבר בין כל קצוות העם".
זה גם אומר שקרה משהו בשנים האחרונות שהוביל לסטיגמות.
"נכון. כי לפני 7 באוקטובר, כשהייתי יושבת בבית ורואה בטלוויזיה את החסימות באיילון ואת מחאות קפלן, כעסתי. אמרתי 'למה הם חושבים שבשם איזושהי מטרה זה נכון וראוי לשבש את סדר היום הציבורי? למה לעשות מחאות ליד בתים של פוליטיקאים?' היום אני מבינה את הלגיטימיות שלהם, ומשתמשת באותו כלי כי אני חושבת שזה כלי שיש לו כוח. היום אני מבינה שבער להם לזעוק, שהם רצו שהקול שלהם יישמע. בכל פעם שראינו חסימה וראינו שימוש בכוח משטרתי מופרז אמרתי 'מגיע להם, הם חרגו מסיכומים שהיו להם עם המשטרה'. היום אני מבינה שזה לא ככה. הם מוציאים אישורים, יש במות מסודרות, הציבור שיוצא לרחוב כן שומר על הנורמות".
וגם את חטפת בהפגנות.
"בדיוק. זה היה בגלל חוסר תיאום, וזו סוגיה שהסדרתי מול מפקד מחוז תל-אביב. היו שם מכת"זיות ופרשים שהובאו כחלק מההיערכות המשטרתית למחאה בצומת קפלן, וכמי שהפעילה מחאה בצומת בגין ביקשתי באיזשהו שלב לצעוד עם לפידים נגד כיוון התנועה כדי להקיף את הקריה. סמלי, לא פרובוקטיבי, וכשהתחלנו לצעוד הקצין שהיה איתי ופילס את הדרך קדימה חטף גם הוא מכת"זית בכינון ישיר. זה היה נטו אי-תיאום בין שני מפקדים בשטח. אבל זה לובן מול המשטרה וחשוב לי התיאום בינינו. תראי, כוח קפלן או אחים לנשק הם האחרונים שיש להם משהו נגד לובשי המדים. חלקם ביומיום הם לובשי מדים, כוחות ביטחון, משטרה״.
ומה את חושבת על חזרת ההפגנות לקפלן?
"מאז שאני בבגין אני רואה אנשים שלא באים עם סממנים של מחאות, אבל כשאני מדברת איתם, כשהם ניגשים לתמוך בי, הם אומרים ׳אני מאחים לנשק׳, ׳אני מכוח קפלן׳, ׳אני מבונות אלטרנטיבה׳. מגיעים גם חרדים, בגלל פדיון שבויים. ועכשיו חשוב לי כן לעשות את החיבור בין כל ארגוני המחאה כי כשהם מסיימים עם המסרים שלהם הם יורדים בהמוניהם לבגין ובאים לחזק את משפחות החטופים. לא משנה לי איזו חולצה הם לובשים, איזה שלט הם מחזיקים, עצם הנוכחות שלהם במקום שבו אני עומדת מעידה שהם מבינים שהמאבק להשבת החטופים הוא בראש סדר העדיפויות".
זה אותו מאבק מבחינתך? המאבק שקורא לממשלה להתפטר והמאבק להחזרת החטופים?
"לא, כי מתן לא חטוף לבד אלא עם עוד 133 חטופים, משמע 133 משפחות ומגוון דעות פוליטיות, אז אני לא מייצגת את כולם. אבל אני חושבת שהממשלה לא יכולה להישאר. החטופים אוטוטו 180 ימים בשבי. מתן חגג יומולדת 24 בשבי. מישהו יכול לחתום לי שיחגוג 25 בבית? אם ראש הממשלה יביא לי מכתב שבו הוא מתחייב שיהיה בבית עד 18.12, תאריך יום הולדתו, אני לא אפעל להפיל את הממשלה".
"זו תהיה פעם ראשונה שלא אצביע מחל. ממשלת הימין על מלא לא עושה הכל כדי להחזיר את האזרחים החטופים שנמקים בעזה, איזה ימין זה?"
אבל תצביעי לו שוב?
"ממש לא. הרבה אומרים לי ׳התפכחת כי קיבלת אגרוף לבטן, אבל כשמתן יחזור, כשהמלחמה תסתיים, כשנסיים להתאבל על כל מה שקרה, את שמה ביבי בקלפי, שמה מחל׳. אז ממש לא. זה אירוע מכונן שאקח לשארית חיי. זו תהיה פעם ראשונה שלא אצביע מחל. הרי מה תמיד אמרנו? שכל עוד יש קואליציה שהיא לא ימין על מלא אנחנו לא יכולים ליישם את מדיניות הימין. אבל אם המדיניות של הימין, כך מתברר לי, זה שביטחון החטופים ותושבי העוטף הופקר ב-7 באוקטובר ושישה חודשים אחרי ממשלת הימין על מלא לא עושה הכל כדי להחזיר את האזרחים החטופים שנמקים בעזה, אז איזה ימין זה? הם צריכים להגדיר מחדש מה זה ימין ומה זה שמאל. עבורי זו הייתה הצבעה רגשית נטו. גאווה שאני שייכת למחנה הימין שהוא השליט ומצליח לסחוף את הציבור, שולט במדיניות, יודע מה נכון אסטרטגית מבחינת ביטחון".
אבל לא רק ביבי אשם, גם סינוואר וחמאס מקשיחים עמדות.
״מבחינתי חמאס עשה את שלו, כבר הפסדנו במלחמה. אני לא יכולה לדבר עם סינוואר, אני סומכת על המתווכות קטאר וארה״ב שיפעילו לחץ, ומצפה שראש הממשלה שלי ייזום ויניח מתווה כלשהו. מסינוואר אין לי ציפיות".
איך צריך לשחרר את החטופים לדעתך?
״אחרי שישה חודשים? רק בעסקה, לגמרי להפסיק את המלחמה. בואי, אין שם כמעט כוחות. גם ברפיח כששומעים על תקיפות זה של חיל האוויר. בשיפא אנחנו רואים שחיסלו כמעט 200 מחבלים שניסו להתבצר בחדרי מיון, והמשחק הזה של חתול ועכבר לא יסתיים. המלחמה הסתיימה מזמן, ישראל צריכה להודות בזה, אבל ראש הממשלה הכריז ׳עד הניצחון המוחלט׳. הוא לא חושב על מתן, הוא עושה הכל בניגוד למה שמדינות העולם דורשות ממנו. הוא עושה החלטות פופוליסטיות על חשבון החטופים, ועל זה הוא ישלם בכיסא שלו. הוא וכל הקואליציה".
אז אם מחר יש בחירות למי את מצביעה?
״אני חושבת על גנץ ואיזנקוט. זה שהם היו מחוץ לקואליציה והסכימו להיכנס לקבינט המצומצם על מנת להשפיע, ובפגישות הרגשתי שהם מדברים אלינו בגובה העיניים, מנמיכים את הטון שלהם, אומרים לנו אתם צודקים, אנחנו איתכם - הם נותנים לנו בסיס של אמון להישען עליו. ראש הממשלה משדר קרירות, מרחק, ׳אתם פשוטי העם ואני לא יכול לאפשר את ההתקרבות הזו'".
איך הסביבה שלך מגיבה לקול שאת משמיעה?
"בהתחלה זה טיפה הפריע, במיוחד לתושבי העיר שלי, אופקים, שהיא עיר ביביסטית לגמרי. אבל כשאני מסבירה להם שאני רוצה שמתן יחזור הביתה, לשקם את עצמו, להביא לי נכדים, שיהיה לי שקט נפשי, כשאני מסבירה את זה לקרובים מהעיר ומהמשפחה הם מבינים".
זה שינה את דעתם?
"לא".
איך את מסבירה את זה?
"כי התפיסה של מחנה הימין מקובעת בתת-מודע. אם בלילה תעירי מצביע מחל ותגידי לו להצביע הוא לא יחשוב, לא יבדוק, הוא יוציא את הפתק של מחל".
גם עכשיו?
״כן, באופן עיוור. אני חייתי במחנה הזה, אני מבינה איך הם חושבים, אני הייתי חלק מהם ולצערי עכשיו התפכחתי על בשרי. הלוואי וזו לא הייתה הסיבה שבגינה הייתי צריכה להתעורר ולהחכים. הלוואי ולא הייתי במקום הזה. לצערי אף חבר קואליציה לא הגיע לתמוך במאבק שלנו. הם נפגשים איתנו במשרדים שלהם בארבע עיניים או מעלים תמונת יח״צ, אבל הם לא מגיעים לרחובות. אני מאוכזבת מהבייס שהשתייכתי אליו. ציפיתי שגם הם יניחו יד על הלב ויגידו: האמא המשוגעת הזו שצועקת בכבישים באמת צודקת, אנחנו צריכים להצטרף אליה. 90 אחוז ממי שמגיעים לחזק ולחבק אותי הם לא ממחנה הימין״.
למה?
״כי הם עדיין לא התפכחו. רובם חושבים שטובת המדינה קודמת לטובת החטופים, שצריך להגיע לניצחון מוחלט מבחינה צבאית לפני שנחזיר את החטופים כי אם לא נעשה את זה אז 7 באוקטובר עלול לחזור שוב ושוב ושוב. אני לא מבינה את זה. יש לנו את הצבא הכי עוצמתי, לא נוכל להתמודד עם ההשלכות של הדבר הזה?״
ומה בעינייך תפקיד האופוזיציה בתקופה הזו?
״תפקידה היחידי הוא להפיל את הממשלה״.
אם הייתי אומרת לך לפני שבעה חודשים שתדברי ככה, מה היית אומרת לי?
״שלקחת פטריות הזייה. מה לי ולפוליטיקה?״
געגוע לנעליים עם בוץ
צנגאוקר גידלה לבד את מתן ושתי אחיותיו - נטלי (19 וחצי) ושני (13), שאובחנה לפני חמש שנים כחולה בניוון שרירים. לפני שנולד עבדה כרכזת השכלה גבוהה במינהלת החינוך בעיריית אופקים, ״אבל לגרוש שלי היה חשוב שאהיה בבית לגדל את הילדים, אז לא פיתחתי קריירה״. מאביו ירון התגרשה כשהיה מתן בבית הספר היסודי, ואת המאבק להשבתו הם מנהלים בנפרד.
״את יודעת, יש סטיגמות על חד-הוריות, על מזרחיות, על פריפריה, ולמתן תמיד היה חשוב שלא יזלזלו בי״, היא מספרת. ״כשהיינו יוצאים לארוחות או לקניות היה חשוב לו שאצא מטופחת, שאשקיע בעצמי. בגיל 16 הוא יצא לעבוד כמלצר באולמות אירועים, שילמו לו 30 שקלים לשעה, ובכסף שהוא הרוויח הוא דאג לקנות לאחיות שלו בגדים, נעליים, ציוד לבית הספר, שם את טובת הבית לפני הרווחה האישית שלו. מאז שאחותו אובחנה הוא היה מלווה אותה לטיפולים משלימים שלוש פעמים בשבוע, מפסיד ימי עבודה, הכי טוטאלי למשפחה.
"ברגע שהוא הכיר לנו את אילנה ידעתי שזו הכלה שלי, שזה חתונה וילדים. הם חיו בקיבוץ הכי בצנעה שיש, ניתבו כל שקל לטובת המשפחות. בחגים הוא עשה את כל הקניות לבית, בשרים, שתייה, בגדים לאחיות שלו, בחר לשני כיסא מגרמניה. כל הזמן דאג להרים אותן, שלא ירגישו שונות. את מבינה איזה בן אדם?
״ב-7 באוקטובר התקשרתי אליו עם האזעקה הראשונה״, היא משחזרת, ״והוא כרגיל אומר לי 'תירגעי, אמא'. אחרי חצי שעה אנחנו מבינים שזה משהו מסיבי, אילנה מקבלת הודעה מכיתת הכוננות שיש חשש לחדירה. הוא מתחנן לעזרה, אומר ׳אמא, אין כוחות! תזעיקו עזרה!׳ ואז הם קיבלו הנחיות להיסגר בממ"ד ולהחזיק את הידית בכוח. הדבר האחרון שהוא כתב לי היה ׳אמא אני אוהב אתכם, הם פה, אל תבכו, הכל יהיה בסדר׳. הספקתי לכתוב לו שאנחנו אוהבים אותו ואת אילנה ושיחזיקו מעמד. הם קפצו מהחלון כי המחבלים נכנסו הביתה, נתפסו מיד וכל אחד נלקח לכיוון אחר״.
מתי את מבינה שהוא חטוף?
״בימים הראשונים הייתי באטרף. לא היה סרטון או תיעוד ממצלמות האבטחה, התחילו להוציא גופות ושמו על הרצפה של בית העלמין באופקים, והתקשרתי וביקשתי להגיע לזהות גופה. רציתי להגיע גם למחנה שורה לזהות את הבן שלי. הייתי מוכנה להכל, כי חוסר הוודאות מאוד קשה. באיזשהו שלב אמרו לי ש-60 אחוז שמתן חטוף, 40 אחוז לא חטוף. מה זה אומר? רגל בעזה, גולגולת בקיבוץ? אני לא מבינה, או שהוא חטוף או שלא. רק אחרי עשרה ימים קיבלנו הודעה רשמית ממשרד הביטחון שהוא מוגדר כחטוף. אמרתי גם לראש הממשלה וגם לגלנט - ׳הבן שלי נחטף חי, ככל שעובר הזמן אתם מגדילים את הסיכוי שהוא לא יחזור חי. אני לא רוצה שתבואו לנחם אותי בלוויה של מתן, אתם לא תאלצו אותי להיות חלק ממשפחת השכול'".
את מצליחה לחשוב על היום שאחרי?
״בטח. זו המחשבה שאיתה אני הולכת לישון, אני מדמיינת את החזרה של מתן, עושה על זה סימולציות עם הקצינה שמלווה אותי, איך אני רוצה שהדברים ייראו, איך נעשה שהכל יתאים למתן. אני כל כך מייחלת ומחכה לרגע הזה כי הכוחות שלי עם הזמן נגמרים״.
את מצליחה לנהל חיי משפחה?
״לא. אין ארוחות שישי, יש אוכל, מי שרעב לוקח לספה או למרפסת. משהו במשפחתיות נשבר לגמרי. הודעתי למשפחה המורחבת שאני לא רוצה הזמנות לחג הפסח, אני הולכת לברוח עם הבנות לאיזה בית מלון. לא מתכוונת לחגוג. חגיגות יום העצמאות? על גופתי. אנחנו באמצע מלחמה על העצמאות שלנו, על הריבונות שלנו, איך נחגוג כשהם שם בחלקי גופות ברצועה ולא מובאים לקבורה, כשיש שם ילדים שלנו? להם אין עצמאות והמדינה פה תחגוג? לא יקרה. לא יהיה.
"זה שוב פעם חוזר להנהגה, שוב פעם לראש הממשלה, לשרה מירי רגב שאמונה על הטקס. אם מירי מתכננת טקס, מה אני אמורה להבין מזה כאמא לחטוף? מנסים לנרמל לנו את הסיטואציה שהמלחמה לא צפויה להיגמר בקרוב כי מתעקשים על רפיח, מתעקשים על חיסול בכירים, ואני אומרת - אין לנרמל את המצב. איזו עצמאות? העצמאות שלנו נפגעה כשנכנסו אלינו מחבלים של הנוח'בה. אוטוטו מדינות העולם יכפו עלינו הפסקת אש, אז אנחנו מדינה עצמאית?
"שראש הממשלה שלי יפסיק להתנגח בכל הזירות הבינלאומיות שנתנו לנו לגיטימציה לפעולה צבאית. את מי הוא מעניש בזה שהוא משאיר את גלנט לדון בתוכניות של רפיח אבל לא נותן למשלחת המקצועית לצאת? הוא מעניש את הבן שלי. ככל שהוא מעניש את מתן ולא עושה פעולות שיביאו את מתן הביתה - סימן שהוא מנצל את מה שקרה ב-7 באוקטובר״.
מה זאת אומרת?
״אגיד לך משפט קשה. 7 באוקטובר בא כקלף ג׳וקר לראש הממשלה נתניהו. במדינה דמוקרטית מתוקנת הוא היה שם את המפתחות ואומר נכשלתי, אני לוקח אחריות, אני זז הצידה, אנא תתכנס ממשלת חירום לאומית. אבל מה הוא עושה? מכפיש את הרמטכ״ל, מכפיש את הדרג הצבאי, ושרה רוצה תודה!
"כתבנו 80 משפחות חטופים מכתב לבלינקן, אמרנו שאנחנו מבקשים מביידן ללחוץ על ראש הממשלה שלנו כי ככל הנראה הוא מושפע משיקולים פוליטיים ואנחנו מבקשים להגיע למתווה לשחרור כל החטופים, לא עסקה הומניטרית של 40 חטופים ואז לחכות עוד חצי שנה כדי להניע שוב את גלגלי המשא ומתן. מתן לא ייכלל בעסקה ההומניטרית, כי זה מבוגרים, פצועים, חיילות, ילדים שעדיין בשבי. המאבק שלי לא יסתיים כשאשמע שיש עסקה״.
מה הדבר הראשון שתעשי כשתראי את מתן?
״מתמוטטת מהרגליים. אני חושבת שהוא יצטרך להתכופף אליי לחבק אותי כי לי לא יהיה כוח לחבק אותו. מה שאני לא מרשה לעצמי עכשיו יקרה כשאראה אותו פוסע לעברי, ואז תהיה קריסה מערכתית. אני מחכה לרגע שבו ארפה מהגוף שלי, שאתן לנפש ליפול. השתיקה והדמעות יהיו הצליל שנשמע באותו מפגש.
"תאמיני לי, אני רוצה לחזור ללבוש בגדים מוכתמים באקונומיקה, לחזור לכבס, לחזור לבשל למתן חמין, לשבת לפצח גרעינים בשבת, להתרכז בסדרת טלוויזיה. אני רוצה לכעוס על מתן שהוא חלץ נעליים ולא לקח למקום. עכשיו מצידי שהנעליים יהיו מפוזרות בכל רחבי הבית עם בוץ.
"ומה יקרה אם הממשלה הזו תישאר בשלטון? החטופים כולל מתן יירקבו בעזה, הגופות שלהם יוחזקו שם עד למערכה הבאה, התפיסה הביטחונית תישאר כפי שהייתה לפני 7 באוקטובר, ואז מה? נוח'בות ייכנסו למרכז תל-אביב, לכפר-סבא, לעוטף ירושלים. הביטחון שלנו בגבולות המדינה זה הכי חשוב, יותר מאם אנחנו מדינת הייטק או לא.
"מעכשיו רק בחירות, ולשם אני אחתור. ראש הממשלה יכול לנסות להפעיל את מכונת הרעל שלו כנגדי, לצבוע את משפחות החטופים. אני אמא שנלחמת על הבן שלה, ואין שום כוח שיכול לעצור אותי. תגידי לי, לא היית עושה את אותו דבר בשביל הילד שלך?״
פורסם לראשונה: 00:00, 29.03.24