בזמן שחלף מאז שלוחמי מגלן גל איזנקוט ואיל ברקוביץ' נהרגו יחד, בלב עזה, שיתפו חברי הצוות שלהם עם אריאל טישלר, בת זוגו של גל, לא מעט סיפורים עליו. עכשיו, כשהיא פוגשת לראשונה את מיכל ברקוביץ', אלמנתו של איל, היא חולקת אחד מהם גם איתה. "גל ואיל דיברו איך הם היו רוצים שינציחו אותם, איך הם רוצים שינציחו אותם אם יקרה להם משהו איל אמר שהוא רוצה שיהיה מרוץ לזכרו, כי הוא רוצה שאנשים יסבלו מהריצה כמו שהוא סבל ממנה", היא צוחקת, "וגל אמר שהוא רוצה מסיבה, שיחגגו את החיים".
מיכל: "אז אתם מתכננים לעשות מסיבה?"
אריאל: "כן. החברים של גל ואני, ביום ההולדת שלו, ב-10 באוגוסט. אני רוצה שאת גם תבואי".
איל וגל נפגשו בטירונות. שניהם הגיעו אליה באיחור של שלושה שבועות, כי קודם לכן היו במיונים ליחידות מובחרות. שיחות מלאות הומור, אבל גם רציניות ומשמעותיות, היו חלק בלתי נפרד מהקשר המיוחד שנרקם ביניהם. כמה שבועות לפני מותם הם ניהלו שיחה עמוקה על אחד הנושאים הבוערים בישראל - היחסים שבין החברה הדתית לחילונית. לכאורה נושא טעון, בטח כשאחד הוא צעיר חילוני שגדל בהרצליה, והשני דתי מההתנחלות סוסיא. אבל גל ואיל בחרו להתמקד במשותף ולא בשונה, בשיח מכבד ולא מתלהם.
ארבעה חודשים אחרי מותם, בנות הזוג של הלוחמים, שהפכו לחברים קרובים, נפגשות עכשיו לראשונה. הן מספרות על האבל, על בני הזוג אוהבי החיים שאיבדו, וגם ממשיכות את הדיון ההוא, שגל ואיל לא הספיקו להשלים. "גל מאוד ניסה לשבור חומות מול הלוחמים הדתיים בצוות", מספרת אריאל (23), "הוא סיפר לי שממש בלב עזה הוא היה עושה איתם שיחות עמוקות. באחת השמירות הוא שמעו שני חיילים מתווכחים בלי סוף בדיוק על הנושא הזה, בזמן שהוא ואיל מתייחסים בדיוק לאותם קונפליקטים אבל בנועם, מתוך ניסיון ליצור קרבה וחיבור. גל תמיד ניסה למצוא את המכנה המשותף, תמיד חיפש חיבור. איל הגיע ממקום מאוד שונה, אבל אני יודעת שגל העריך אותו מאוד".
גל איזנקוט ז"למיכל (26) רעייתו של איל, ממשיכה: "אני שמעתי מאיל המון סיפורים על הצוות. הם צוות מדהים, יש שם דתיים, חילונים והם ממש לא סופרים את השוני, לא חושבים על זה, זה לא חלק מהדיבור. גדי (איזנקוט) דיבר על זה בשלושים של גל וזה כל כך נגע בנו. הוא דיבר על הצעיר מהרצליה והצעיר מסוסיא שנלחמו ונפלו יחד, וזה מראה כמה לא הייתה חומה שמפרידה ביניהם מעולם. הם היו צוות אחיד, לא משנה מאיפה הגעת. הם גם רצו להפגיש בין בנות הזוג אבל לא הספקנו".
ואכן, כפי שהדגיש איזנקוט האב, החיבור בין איל לגל נוצר למרות שהגיעו מרקע שונה: גל הוא בנם של חנה, אדריכלית, וגדי, לשעבר הרמטכ"ל והיום שר בממשלה וחבר הקבינט הביטחוני. הוא הצעיר מבין חמישה ילדים. משפחה חילונית שמתגוררת בהרצליה. הוא למד בתיכון הראשונים בעיר והדריך בתנועת הצופים עד לגיוסו.
הרחק משם, ביישוב סוסיא שבדרום הר חברון, נולד וגדל איל ברקוביץ', שמכונה על ידי חבריו ברקו. בן לריקי, מנהלת בית ספר, ושמעיה, מורה דרך, בן שני מתוך שישה אחים ואחיות. הוא למד בישיבה התיכונית בסוסיא, משם המשיך לישיבה בעלי, ואז התגייס לצבא.
איל ברקוביץ' ז"למתי עלה הרעיון שתיפגשו?
אריאל, פונה למיכל: "אחד הדברים הראשונים שביקשתי בשבעה מהצוות זה את המספר שלך, אבל מודה שלא עשיתי עם זה כלום. רציתי לפגוש אותך כי יש פה שותפות גורל שנכפתה עלינו, אבל מצד שני זה נורא מוזר לפגוש אנשים בפעם הראשונה אחרי מה שקרה. אני שמחה שזה יצא לנו עכשיו".
מיכל: "גם אני מאוד חיכיתי לפגוש אותך. גם משפחת ברקוביץ' רצתה ליצור קשר עם משפחת איזנקוט ולהיפגש, אבל זה לא יצא. עכשיו גדי יצר קשר, ואני מאמינה שהמשפחות ייפגשו בקרוב".
אנחנו נפגשות ברמת-השרון, בביתה של אריאל. לכאן גם גל היה מגיע, בעיקר בשבתות. הראות היום ממש טובה, ומהמרפסת של הבית ניתן לראות את השומרון, האזור שבו מיכל גדלה וחונכה. "כל מה שיש על השולחן הוא כשר, שמתי הכל בצלחות פלסטיק כדי שתרגישי בנוח לאכול", אריאל מצביעה על הכיבוד ושתיהן מחייכות במבוכה. "ואני הבאתי לכן משלוח מנות", אומרת מיכל ומוציאה מהתיק שתי כוסות עמוסות שעליהן כתוב באנגלית "ליהנות מהדברים הקטנים". בתוך הכוסות עוגיות, שוקולדים ופתקים עם משפטים מצחיקים שאיל אהב ואיגד לקובץ ששמר ושיתף את אהוביו.
השיחה מתחילה לקלוח ביניהן בטבעיות מפתיעה. "לפני שעברנו לפה גרנו בהרצליה", מספרת אריאל, "שירתי כמש"קית חינוך בסיירת מטכ"ל ואחרי זה כמש"קית הדרכה. חזרתי מטיול גדול, של שמונה חודשים, חודש לפני שהתחילה המלחמה".
מיכל: "אני גדלתי בקדומים, תשיעית מתוך עשרה. עשיתי שירות לאומי, למדתי במדרשה ואז סיעוד באריאל. היום אני אחות בהדסה עין כרם במחלקה המטולוגית".
ספרו לנו איך הכרתן את גל ואיל
מיכל: "אני מתנדבת בעמותה לאנשים עם מוגבלויות. לפניי שנתיים וחצי חבר טוב של איל הביא אותו להתנדב והוא ממש אהב את המקום. אחרי חצי שנה שם התחלנו לשים לב האחד לשני. אחרי שלושה חודשים התחלנו לצאת, ותוך שמונה חודשים כבר התארסנו. החתונה הגיעה שלושה וחצי חודשים אחר כך, ב-3 בדצמבר 2022".
בדצמבר ציינו שנה לנישואים, וזה גם היה נושא ההודעות האחרונות שהחליפו ביניהם. "סימסנו האחד לשני 'מזל טוב'", היא נזכרת, "ואני כתבתי לו 'כשתחזור נחגוג'. זה לא קרה".
"אצלנו לוקח זמן עד שמגיעים לחתונה", צוחקת אריאל. "אני וגל הכרנו כשאני הייתה ב-י' והוא ב-י"ב. היינו שני צופיפניקים. אני מדריכה ורשג"דית והוא ראש צוות מחסן. באחת השבתות ירד גשם, חיפשתי טרמפ מהצופים הביתה והוא בדיוק אמר לכולם 'אני יוצא, מישהו צריך טרמפ?' עניתי שאני. ראיתי אותו לפני כן, אבל מעולם לא דיברתי איתו. כמה ימים אחר כך נפגשנו בפעולה, דיברנו יותר, החלפנו מספרי טלפון והתחלנו לצאת. היינו יחד ארבע שנים וחצי רצופות, רוב הזמן אחד מאיתנו היה בצבא, ואחר כך נפרדנו לשנתיים".
אריאל נכנסה למשפחת איזנקוט בתקופה שאבא של גל כיהן כרמטכ"ל. "בהתחלה לא עשיתי את הקישור בכלל", היא מודה, "אבל כמובן שזו משפחה לא רגילה. אני, אישית, לא הסתכלתי על גדי כרמטכ"ל אלא כעל אבא של גל. משפחת איזנקוט מאוד חמה, קרובה, מאוד אוהבת. ביום שישי אין סיכוי שמישהו לא נמצא, כולל גדי. לפעמים, כשהוא היה רמטכ”ל, הוא נכנס באיחור או צריך לצאת מוקדם, אבל תמיד מגיע. גם בני הזוג של הילדים תמיד מוזמנים".
איך גל הרגיש עם הייחוס המשפחתי המחייב?
"היה לו קשה עם זה. עד כדי כך שכשהוא הלך לגיבוש שייטת הוא שינה את שם המשפחה. הוא לא רצה להתקבל בזכות השם אלא בזכות עצמו. הוא ממש דגל בזה, רצה להוכיח את עצמו ולהגיד שהוא מצליח בזכות עצמו ולא בזכות אבא שלו. צחקנו על זה בלוויה, שאם הוא היה רואה את ההמוניות בה הוא היה משתגע. גל היה קנאי לפרטיות שלו, רצה לשמור את הדברים שלו רק שלו, לא להפיץ אותם הלאה. ובלוויה היו כל כך הרבה אנשים ותקשורת. הוא לא היה מתחבר. זה לא שהוא התבייש באבא שלו ובשם שלו, ממש לא. הוא מאוד אהב את אבא שלו, העריץ והעריך אותו ברמות".
המלחמה החזירה את גל ואריאל זה לזרועות זה. "כשגל חזר מהטיול הגדול הוא רצה שנחזור להיות יחד, אבל אני הייתי בדיוק אחרי שחרור וניסיתי להבין מה אני רוצה. ב-7 באוקטובר שלחתי לו הודעה, הייתי חייבת לדעת שהוא בסדר, ומהר מאוד חזרנו לדבר. בפעם הראשונה שהוא היה בבית נפגשנו והייתה השלמת פערים מאוד מוזרה. אתה משלים פערים של שנתיים בזמן שיש מלחמה".
מה הבנתם בזמן הזה?
"שכל אחד מאיתנו חשב שהוא במקום מאוד אחר, ובדיעבד הבנו שלא. גל תמיד היה לי בראש, זה לא נעלם, ולהפך. גל הודה שהוא תמיד הרגיש משהו אליי. הוא אמר לי 'עכשיו אני מבין שאת חלק ממי שאני, וחשוב לי שתדעי'".
אלא שהאיחוד היה קצר מדי. חודשיים אחרי פרוץ המלחמה נקטעה האהבה הצעירה עם מותו של גל, ואריאל נותרה מאחור - שבורת לב ומתגעגעת.
"לשבעה הגיעו אנשים שהכירו אותו רק יומיים"
לא קשה למצוא נקודות דמיון בין גל לאיל. שניהם, למשל, חלמו ללמוד רפואה. לפני מותו הספיק איל לצלוח את השנה הראשונה, בזמן שגל שינה את דעתו ופנה לכיוון מעט שונה - לימודי ביואינפורמטיקה. "בצבא הוא יצא לקורס חובשים והתאהב בתחום הרפואה", מספרת אריאל, "תוך כדי השירות הוא היה לוקח משמרות במד"א. כשהוא נהרג קיבלנו את הציוד, היו שם סטוקים מטורפים".
מיכל, ספרי לנו על איל.
"איל הוא בן אדם של גיוונים והיפוכים - בתחביבים, באופי ובשאיפות. וזה מה שהגניב אותי בו. הוא בן אדם שמחייך וצוחק מלא, בדיחות זה דבר מרכזי בחיים שלו, כמו הקובץ שהבאתי כאן במשלוח המנות. מצד אחד הוא היה סקרן, חי חיים זורמים וכיפיים, אבל מצד שני הוא אדם אחראי שברגע שצריך היה לעשות משהו - הוא הראשון לבצע. יש באיל צד רגיש, אבל לא רגשני. אי-אפשר לפגוע בו, הוא לא נפגע מכלום. הוא רוצה לדעת ולגעת בכל העולם, אוהב להבין גמרא וללמוד אבל גם לראות סדרות ולשחק כדורסל.
"אספר לך משהו כדי להמחיש איזה בן אדם הוא היה. היה לו חבר בשם דניאל, והוא כל הזמן היה אומר לי 'אני יוצא עם דניאל היום'. מה שלא ידעתי זה שאותו דניאל הוא לא סתם חבר, אלא חניך בעמותה שהתנדבנו בה".
אריאל: "מאוד התחברתי למה שאמרת, שאיל היה בחור סקרן, כי גם גל היה כזה. הוא חיפש לקרוא וללמוד על דברים שיכולים לאתגר אותו. כל בן אדם שיצא לי לפגוש ודיבר על גל, הדגיש את הקצוות שהיו בו. למשל, הוא היה טיפוס מאוד ספורטיבי, אבל מצד שני סבבה לו להיות בים בצ'יל. הוא צחק עליי כשטיילתי ועשיתי טרקים ואמר 'די, אריאל, תודי שיותר נחמד לשכב על החוף'. הוא גם היה בן אדם מאוד חברי, היו לו המון קבוצות חברים. לשבעה שלו הגיעו אנשים שהכירו אותו רק יומיים, אמרו שהוא נכנס להם ללב. וברור לי למה. הוא היה בן אדם מאוד קשוב, מאוד רצה לשמוע ושאף תמיד להיות חבר טוב. גם התקשורת בינינו הייתה טובה מאוד. היינו זוג שיודע הכל האחד על השני. מספרים הכל, יודעים הכל ושם בשביל לשמוע, להכיל ולפרוק".
"עד היום לא נפל האסימון"
ב-7 באוקטובר החברים לצוות במגלן הוקפצו בהודעת ווטסאפ. הראשון להגיב בקבוצה היה גל, עם סמיילי מצדיע. איל, ששמר שבת, קיבל את ההודעה קצת מאוחר יותר - ומיד התייצב גם הוא. הם נכנסו לעזה ויצאו ממנה מספר פעמים, ביצעו פעולות גלויות וסמויות בשטח האויב. ואז הגיע המבצע שכל צוות בצה"ל חולם עליו בחודשים אלו - לחלץ חטופים חיים. גל ואיל, שהיו צמד ברזל, צמד שהולך יחד לאורך כל המבצע, והאחרונים בכוח, עלו על מוקש ונהרגו במקום.
הבוקר שקדם לטרגדיה, העידו החברים לצוות, היה הטוב ביותר שלהם יחד. הם הכשירו כלי מטבח שמצאו כדי שכל הצוות יוכל לאכול יחד. זה היה נר ראשון של חנוכה, וכולם - חילונים ודתיים, ישבו לאכול יחד.
5 צפייה בגלריה
גל ז"ל ואריאל. “הוא אמר לי לא לדאוג, שהוא לפחות עד ראשון בבית. חמש דקות אחרי שהחזיר אותי הביתה הם הוקפצו"
"בסוף השבוע לפני שנהרג, כל הצוות יצאו הביתה בחמישי", מספרת אריאל, "גל אמר לי לא לדאוג ושעד ראשון לפחות הוא בבית. היינו ביחד בחמישי ובשישי בדירה שבה הוא גר בתל-אביב עם חבר טוב שלו. חמש דקות אחרי שהוא החזיר אותי הביתה, הוא מתקשר ואומר לי שהם הוקפצו ושהוא צריך להיות בשבת בתשע בבוקר בבסיס. זה היה אחרי שבוע של הפסקת אש, בעקבות החזרת החטופים".
איך הוא נשמע לך?
"זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי מגל שיש לו חששות. הוא אמר שהם לא יודעים מה העזתים עשו בשבוע הזה. הם נכנסו לעזה בערב ראשון, הוא הודיע לי לפני שנכנס, ומאז לא דיברנו".
גל ואיל נהרגו בערב נר ראשון של חנוכה, 7 בדצמבר. "הייתי אז במכינה הקדם-צבאית שבה למדתי בנוף-הגליל, נקראתי לשם כדי למיין חניכים חדשים", נזכרת אריאל, "במהלך היום היה גל שמועות, אבל הן לא הגיעו אליי. חברים שלי שלחו לי, 'מה שלומך? שמענו' ועדיין לא הבנתי מה הם רוצים. רק חצי שעה אחרי שהגעתי למכינה קיבלתי טלפון מוורד, אחות של גל".
הבנת מיד?
"לא, בכלל לא חשבתי על זה. כשעניתי על הקו היה גיא, אחיו הבכור של גל. הוא אמר לי שגל נהרג בעזה, שהם אוהבים אותי ומחכים לי בבית שלהם. למשפחה היה מאוד חשוב שאני אשמע מהם ולא מגורם אחר. כמה דקות אחרי גיא התקשרו אליי ממדור נפגעים. הם הבינו שאני יודעת, והזמינו לי מונית להרצליה".
זוכרת מה הרגשת?
"זה תפס אותי במקום הכי לא קשור בעולם, רחוק מהבית, וברגע הכל התחלף. לא הבנתי בכלל מה נאמר לי בטלפון, קרסתי בבכי. ההורים שלי פגשו אותי באמצע הדרך, והגענו אל משפחת איזנקוט. סיטואציה הזויה ממש, אתה לא מצליח להבין מה נאמר. 'גל נהרג בעזה', משפט שלא נשמע לי הגיוני. אני ממש זוכרת שאמרתי 'לא הבנתי'. אני חושבת שעד היום לא נפל האסימון.
"בשבוע הראשון של המלחמה הייתי בשלוש הלוויות, אחת מהן של המפקד שלי מהשירות במטכ”ל. אבל כשזה הגיע לגל אמרתי: לא יכול להיות שזה הוא, אין סיכוי. הרי כל התקופה הזו הוא הרגיע אותי, הזכיר שגדי בקבינט. אמר: 'אני סומך עליו, ואנחנו יודעים מה עושים פה, כל הצוות'. הוא אמר לי שדברים רעים קורים כשצוותים לא עובדים לפי הנהלים, אבל שהם עובדים כמו שצריך. אז לא הסתדר לי שזה הגיע אליו, איך זה יכול להיות?"
"כשזה הגיע לגל אמרתי לא יכול להיות שזה הוא, אין סיכוי. הרי כל התקופה הזו הוא הרגיע אותי. איך זה יכול להיות?"
את מיכל הבשורה הקשה תפסה בשמונה בערב, כאשר הגיעה לבית הוריו של איל כדי להדליק נר ראשון של חנוכה. במקום אור, פגש אותה שם החושך. "במקרה של גל, פחדו שזה יגיע לתקשורת ושהמשפחה תשמע משם, אז הודיעו להם מוקדם יותר", היא מסבירה. "באותו יום חזרתי הביתה, לירושלים, מרצף של משמרות בבית החולים. גרנו בדירה רק שלושה שבועות, ומתברר שהמודיעים לא מצאו את הבית.
"בארבע ומשהו ריקי, אמא של איל, מתקשרת אליי. לה כבר הודיעו. היא שאלה אותי איפה אני ואמרתי לה שאני יוצאת אליהם עוד כמה דקות ובדרך אוספת את אחות של איל, עינב. יצאתי לדרך והנסיעה ארכה יותר משעתיים. בדרך, בקבוצת הווטסאפ של הנשים מהצוות של מגלן אני רואה התכתבויות, 'תוציאו אותם, חייבים להוציא אותם'. הודעות של לחץ. עינב גם התחילה לקבל הודעות. ואז ראינו שהבן של איזנקוט נהרג. היא שאלה אותי אם זה גל, ולא היה לי מושג. בשלב מסוים שולחים בקבוצת ווטסאפ את ההודעה 'המשפחות הרלוונטיות מעודכנות'".
אז נרגעת?
"בדיוק. כבר הבנתי שגל נהרג ובראש רק רצה לי המחשבה - איל איבד חבר מאוד טוב שלו ואני צריכה להיות שם בשבילו. בינתיים בבית של המשפחה של איל הם ממש התכוננו להגעה שלי. הם החליטו שאמא שלו ואחת האחיות יעמדו בכניסה הראשית ושהקצינים יחכו בסלון. אבל בסוף נכנסנו בדלת האחורית, כולם רצו לכיווננו וזה היה נורא. לאיל יש עוד אח בצבא, הוא היה מפקד בסיירת גבעתי, ומיד עינב שאלה: 'מי מהם?' וכולם הסתכלו עליי. הרגשתי שהדקות האלו נמשכות נצח ושאני לא קולטת מה קורה".
אריאל: "בדיוק ככה זה היה גם אצלי. הנסיעה מנוף-הגליל הרגישה לי כמו נצח, איך זה תופס אותי בסיטואציה כל כך רחוקה. נהג המונית משתתף בצערי ואני רק רוצה שקט. מיליון טלפונים, העולם ממשיך לרוץ, ואתה לא מצליח להבין מה קורה בכלל, סיטואציה נוראית".
"כולם הסתכלו עליי. הרגשתי שהדקות האלו נמשכות נצח ושאני לא קולטת מה קורה"
מיכל: "והקצינים שואלים שאלות, איך אתם רוצים שתיראה הלוויה, מי מקריא?"
אריאל: "ואצלנו שואלים אם אנחנו רוצים להתראיין, אבל הודיעו לנו לפני רגע, איך נדבר? יש חברים של גל ששמעו על המוות שלו ברדיו בעזה, מלב חאן-יונס הם גילו".
היה לכן חשוב לשמוע בדיוק איך זה קרה?
אריאל: "לי הפרטים לא היו חשובים, אבל אבא של גל רצה לשמוע יותר. הצוות הגיע לנחם וכל אחד סיפר את האירועים מהזווית שלו. הם סיפרו לו ברגישות גדולה, וגדי שאל שאלות שאלות. אני כן יודעת שזה קרה מאוד מהר. הם התחילו לנוע ב-20 ל-12 ורבע שעה אחר כך כבר היה הפיצוץ".
מיכל: "כשהצוות בא בשבעה הם היחידים שעניינו אותי, לא היה לי אכפת מאף אחד אחר. לא משנה כמה שאלות שאלת - הם היו שם לספר, היה להם חשוב לענות על הכל".
בין ההורים לחברים מהצוות
הצוות לא הסתפק במענה סבלני ורגיש לשאלות של המשפחות, וחבריו בחרו להנציח את החברים שאיבדו, בשיתוף המשפחות, באמצעות פעילות מיוחדת. "איל אהב לצייר ואפילו עבד בזה", מספרת מיכל, "אז הצוות לקח אותנו יחד לקורס ציור. כל אחד צייר משהו, וזו הייתה חוויה יפה ומרגשת".
אריאל: "בשלושים של גל, אחרי שעלינו לקבר, מישהו מהצוות אמר לי 'אריאל, אנחנו טסים עוד שלושה ימים לסקי בוואל טורנס (עיירת סקי בצרפת - ל.א), ואת באה איתנו'. אמרתי להם שאני לא יודעת לעשות סקי, אבל הם התעקשו. רותם אחותו אמרה לי שהיא תבוא איתי, אם אני רוצה את הנסיעה הזו. בסוף השתכנעתי והצטרפנו אליהם - רותם, בעלה וורד".
ספרי על החוויה
"חבר של גל שעבד באתר הסקי הכין תצפית לזכרו, והיינו צריכים להגיע אליו דרך מסלול גלישה לא פשוט. זה היה יום טעון רגשית. כולם ביחד, בוכים וצוחקים. בירידה למטה צחקנו על זה שכולם בכו כל הדרך ולא ראו כלום דרך המשקפת.
"ביום הראשון, כשהגענו, נכנסנו לאחת הדירות שהצוות ישן בהן, ופתאום אני רואה שהם שמו שם תמונה של גל ואיל עם דגל ישראל. הם ממש מקפידים לקחת את התמונה שלהם איתם לכל מקום. גדי וחנה אמרו שבשנה הבאה יצטרפו אלינו לסקי".
איך הקשר שלך עם המשפחה עכשיו?
"אני מבקרת אצלם פעם בשבוע לפחות. 'רוזי', ורד אחותו, הכי קרובה לגל בגיל, רק שנה וחצי ביניהם, ואנחנו ממש בקשר טוב".
גם מיכל מעידה על קשר קרוב מאוד עם משפחתו של איל. "זו משפחה מיוחדת בטירוף. אני מעריצה את ההורים שלו על היכולת שלהם לכאוב ובמקביל לחזק את האנשים שסביבם ולהמשיך בחיים. זה שילוב מורכב ומדהים. הם משפחה שמחה, זורמת, כיפית. תמיד שולחן השבת מלא בבדיחות. אני עושה איתם עדיין שבתות. כשהתלבטתי אם להתראיין לכתבה הזו - אחות של איל חיזקה אותי לעשות מה שטוב לי".
"השאלות הכי קשות בעולם"
למרות שזה המפגש הראשון ביניהן, החיבור בין מיכל ואריאל כמעט מיידי. "מכירה את זה שאנשים רוצים לנחם אבל זה יוצא עקום?" מיכל שואלת את אריאל ושתיהן צוחקות. "אחותי חגגה ברית לבן שלה, ואנשים באו להגיד לי שם 'משתתף בצערך'. אני מנסה להיות בשמחה! מה קורה לכם?"
אריאל: "בדיוק. שואלים 'מה שלומך?' 'איך את?' אלה השאלות הכי קשות בעולם. כבדות ונוראיות. הם מגיעים ממקום טוב, רוצים לעזור ולתמוך, אבל הם לא מבינים כמה השאלה הזו היא הכי קשה שיש, רק את תביני", היא פונה למיכל, "איך אני עונה עליה?"
מיכל: "אם זה בוואטסאפ אני עונה, אם פנים אל פנים אני מחייכת פשוט".
אריאל: "אני עונה 'בסדר', והם מתלהבים, 'כן? בסדר?' אז האמת היא שלא, אבל אני מה אגיד?".
מיכל: "יש משהו במוות שמאוד מדייק, והשאלה מה שלומך נהייתה ממש עמוקה ואישית".
ובכל זאת תסלחו לי אם אשאל מה שלומכן.
מיכל: "זה בא בגלים. לפעמים יותר טוב ולפעמים יותר כואב. השגרה מאוד עוזרת. העובדה שצריך לקום לעבודה. אני קובעת דברים לעוד יומיים וזה מחייב אותי להמשיך בחיים, למרות שאני שונאת את זה. וכמובן שיש את המשפחה והחברים - אם לא הם הייתי במקום אחר.
"איל היה אדם מאוד שמח, מאוד אופטימי, רוצה לטרוף את החיים, להשיג הכל. להיות באבל עליו זה לא בהכרח אומר לשבת בתוך הבית ולבכות במיטה. הוא מאוד היה רוצה שאמשיך בחיים, שאחלום חלומות ואעשה מה שעושה לי טוב בכל רגע. אם הוא היה רואה אותי יושבת במיטה ובוכה הוא היה אומר לי 'תיתני לעצמך את המקום להתאבל, אבל תתקדמי הלאה'".
וכאן הדמעות מתחילות לזלוג. "אני מתגעגעת ליותר מדי דברים אצלו. חסר לי החיבוק שלו, החיוך כשאני חוזרת הביתה. לשתף אותו במחשבות, להתייעץ איתו. אני מתה על החיוך שלו, שעכשיו נמצא רק בתמונות".
"זו שגרה לא שגרתית, אתה חי חיים מקבילים. הימים נעים בין קשים יותר לקשים פחות"
אריאל: "זו שגרה לא שגרתית, אתה חי חיים מקבילים. הימים נעים בין קשים יותר לקשים פחות. יש נקודות אור מסוימות כמו משפחה, חברים, המשפחה שלו, חברים שלו מהצוות. אני ממש אוהבת ללכת למשפחת איזנקוט הביתה לשחק עם האחיינים שלו. לקח לי זמן להבין מה אני רוצה לעשות ואיך למצוא משהו שעושה לי טוב. אז התחלתי קורס למדריכות פילאטיס וזה מאוד עוזר לי להתנתק. לפעמים זה קשה שהחיים שלך נעצרו ושל אחרים ממשיכים".
מתי את הכי מתגעגעת?
"הוא חסר לי בדברים הקטנים כמו לשלוח סתם ככה הודעה, להתייעץ. אין יותר את האדם שמכיר כל דבר הכי קטן אצלי, מה משמח אותי, מה מעצבן אותי. זה שפתאום זה לא שם. בעיקר יש תחושת החמצה מאוד גדולה, דברים שלא הספקתי, שלא הספקנו ביחד".
פורסם לראשונה: 00:00, 19.04.24
