יש לי תחושת חמיצות לא נעימה מכך שד"ר כוכב אלקיים-לוי, ממחברות הדוח שחשף עדויות על פשעי המין של מחבלי חמאס, תעלה לבדה על בימת הכבוד של פרס ישראל. הלוא היא בעצמה מספרת, בסדרת ראיונות בארץ ובחו"ל, שעבדה על הדוח ביחד עם 15 מומחיות ממכון “דבורה” שבראשו היא עומדת. איפה כל שותפותיה? אין סיבה להעניק רק לה את הכבוד. מה גם שזה לא המחקר היחיד שהתבצע לאחרונה בישראל על פשעים נוראיים נגד נשים.
נשים ניצבות במרכז הבמה במלחמה הזו, לצד העיסוק בפשיעה על רקע מגדרי. לפני שלושה שבועות נסעתי לכינוס באחת ממדינות אירופה, שבו הופיעו, זה לצד זה, קבוצה של ישראלים מנוסים אל מול פלסטינים (שניים מהם מרצועת עזה, שהצליחו לצאת) בכירים לא פחות. האווירה הייתה טעונה. זאת הפעם הראשונה בעשרות שנות השתתפותי בכינוס, שהפלסטינים והישראלים התרחקו זה מזה, לא החליפו מילה מחוץ לחדרי הדיונים. בתוך האולם השמיע הצד השני טענה מזעזעת על אונס נשים פלסטיניות בידי חיילי צה"ל. ניסינו, המומים, להתווכח, להבהיר שלא היה ולא נברא. כשהצעקות התגברו, עזבנו כאיש אחד את האולם.
כעבור שבוע יצא ערוץ אל-ג'זירה עם דיווח זהה, שנועד להקביל בין אלימות חיילי צה"ל לאלימות המינית שביצע חמאס בנשים הישראליות בקיבוצי העוטף ובפסטיבל נובה. השיא היה בציוץ שזכה ליותר מ-120 אלף לייקים, על מעשה אונס שביצעו, כביכול, חיילי צה"ל, באישה פלסטינית צעירה בחצר בית החולים שיפא. שבוע אחרי הפרסום, שהסתמך על עדותה של "נבילה", נאלצו באל-ג'זירה לפרסם הודעת הבהרה, שסיפור האונס לא היה ולא נברא אלא הומצא. אבל הנזק כבר עשה את שלו. בהפגנות מדי ערב מול שגרירות ישראל בירדן נשמעות קריאות לא רק נגד האויב הציוני אלא גם על אונס והתעללות בנשים ברצועה בידי חיילי צה"ל.
אין ויכוח שזאת, לטוב ולרע, שנת הנשים הישראליות. החיילות, הקצינות והרופאות בצה"ל שמבצעות מעשי גבורה נועזים בשטחי עזה. חברות הצוותים הרפואיים בבתי החולים בישראל והצוותים הסיעודיים במחלקות השיקום. החטופות שחזרו וסיפוריהן המזעזעים, חלקם עוד לא ראו אור. החיילות שנרצחו בדם קר, החיילות שהתריעו. וכל הנשים הצעירות שעוד לא חזרו.
קראתי את הדוח הקשה שניסחה שליחת האו"ם פרמילה פאטן על האלימות המינית של מחבלי חמאס. הדוח קשה, אבל התגובות מעבר לים מותחות ביקורת על שיטות החקירה. כמו כוכב אלקיים-לוי, גם פאטן חוטפת, בעיקר מנציגי מדינות ערביות.
מאחר שמדובר בשנת הנשים, הייתי מצרפת מועמדת נוספת לפרס ישראל: ד"ר עינת ווילף, לשעבר חברת כנסת המשמשת מאז תחילת המלחמה סוג של שגרירה נודדת בעולם ובישראל, לתיאור משימותיו האמיתיות של אונר"א בעזה
מאחר שמדובר בשנת הנשים, הייתי מצרפת מועמדת נוספת לפרס ישראל: ד"ר עינת ווילף, לשעבר חברת כנסת המשמשת מאז תחילת המלחמה סוג של שגרירה נודדת בעולם ובישראל, לתיאור משימותיו האמיתיות של אונר"א בעזה. היא רהוטה מאוד באנגלית ובעברית, מציגה תמונה קשה על אונר"א ש"מסית יותר מכל מסגד ואימאם בעזה" ומסבירה שבחרה לא לחשוף את אונר"א עד למלחמה, בתקווה המוטעית שכך יושג שקט.
היא מסבירה שבאונר"א אין "שוודים ונורווגים שוחרי שלום" אלא, בעיקר, עובדים פלסטינים מקומיים. וכי לא מדובר בארגון ממתן אלא בגורם רדיקלי שמבטיח, למעשה, שהסכסוך לא יסתיים. לישראל, קובעת ד"ר ווילף, מחברת הספר "מלחמת השיבה" (ביחד עם ד"ר עדי שוורץ), היו נתונים מפלילים שהיו אמורים לשנות את ההתנהלות מול אונר"א. מדינת ישראל, משיקוליה, בחרה לא לחשוף.
