שאלת המבצע ברפיח מסתמנת בהדרגה כעוד נושא במלחמה הנוכחית שמשקף פער עמוק בין עולם הסיסמאות למציאות בפועל. חלק ממקבלי ההחלטות, ובראשם נתניהו, מציירים את המבצע כמהלך קיומי שמקרב את סוף המלחמה ומאפשר יצירת מציאות חדשה ברצועת עזה. בכך, מצטרף הדיון לגבי רפיח להכרזות בדבר "הניצחון המוחלט", "פירוק גדודי חמאס" ולהבטחות למחיקה, הכרעה או מיטוט הארגון. אלה מועלות מזה חצי שנה, תקופה שבה חמאס אמנם הוכה קשות, אך רוב הנהגתו שרדה, הוא ממשיך לנהל לחימה ברוב הרצועה, ומשמש כתובת למשא ומתן בסוגיית החטופים.
התעקשות מקבלי ההחלטות בישראל לגבי המבצע ברפיח "בכל תנאי" מלווה בעוד מאותם סימני שאלה מטרידים. במסגרת הזאת מוסבר שפירוק ארבעת גדודי חמאס הפועלים בעיר הכרחי לצורך מיטוטו, וכי המבצע העתידי יאפשר הכרעה במאבק נגד הארגון. מזכיר המדינה האמריקני אנתוני בלינקן, שהשתתף בדיון הקבינט לפני כשבוע, חש צורך להציב מראה נוקבת כשאמר כי גם לאחר הפעולה ברפיח אתגר חמאס יישאר - וכי ללא סדר חלופי, תיווצר אנרכיה וישראל תיקלע לבידוד בינלאומי חריף. ביה"ח שיפא ממחיש בהקשר הזה את העובדה שבאזורים שעליהם השתלט צה"ל אך פינה לא נוצרת "מציאות חדשה", אלא מתממשים שיבה זוחלת של חמאס או כאוס.
את הסיסמאות סביב הפעולה ברפיח נדרש להחליף בהסבר מפוכח שיוצג לציבור בישראל ולקהילה הבינלאומית. הפעולה ברפיח, על 1.5 מיליון הפלסטינים המצטופפים באזור, חיונית - אך חשובה ממנה היא ההשתלטות על מרחב הגבול שבין סיני לרצועה ("ציר פילדלפי"), השער של עזה לעולם שהברחות האמל"ח דרכו איפשרו לחמאס להפוך מארגון טרור וגרילה לצבא המאיים ישראל. השתלטות כזאת הכרחית לצורך שינוי המציאות ברצועה, אולם לא ייתכן כי תדמה לדפוסי הפעולה של השלב השלישי במלחמה, כלומר כניסה ויציאה ללא שהות קבע באזור.
לפעולה במרחב הגבול שני תנאים מחייבים: הראשון - הנעת האוכלוסייה המרוכזת באזור, לרבות היתר לחזרת חלק ממנה לצפון (מה שכמובן נקשר למשא ומתן בנושא החטופים); והשני - תיאום הדוק עם ארצות-הברית ועם מצרים. מהלך לא מתואם, שלא לומר מתריס, עלול להרע עוד יותר את היחסים המתוחים ממילא עם הממשל האמריקני, ואף להיתרגם להתרופפות בגיבוי המדיני והצבאי, וכל זאת כשעל הפרק אפשרות להתפתחות מערכה בצפון; ומול קהיר - מהלך שכזה עלול לערער את יציבות היחסים האסטרטגיים, בפרט אם תתממש פלישת המוני עזתים לסיני.
השיח בנושא רפיח דומה לשלושה דיונים אחרים המתנהלים באופן כמעט נפרד זה מזה מאז ראשית המלחמה: סוגיית החטופים, המצב ההומניטרי ברצועה והיום שאחרי באזור
השיח בנושא רפיח דומה לשלושה דיונים אחרים המתנהלים באופן כמעט נפרד זה מזה מאז ראשית המלחמה: סוגיית החטופים, המצב ההומניטרי ברצועה, והיום שאחרי באזור. המכנה המשותף היחיד כמעט לארבעת הנושאים הוא היעדר עומק אסטרטגי. שולחן הדיונים רווי בפנטזיות (למשל שכנוע הנהגת חמאס להתפנות מעזה או הקמת משטר חמולות), במקום בניתוח נוקב לגבי תרחישים שייתכן וניתן לקדם בטווח הארוך, לרבות אלה הטעונים פוליטית - למשל, הידברות כלשהי עם הרשות.
שאלת רפיח אינה יכולה להיוותר כדיון המתנהל בין מדינאים וגנרלים, אלא כסוגיה שגם הציבור מחויב להיות מעורב בה ולהביע את דעתו. במסגרת הזאת, הכרחי לתהות האומנם מדובר במהלך משנה מציאות שאכן מקרב את הכרעת חמאס, מהי בעצם אותה הכרעה, ועד כמה אפשר ליישמה בלי להשתלט על כל רצועת עזה ולהישאר שם לזמן ממושך. נוסף לכך, חיוני שהציבור יציב שאלות לגבי השלכות מהלך צבאי ללא תיאום עם ארצות-הברית ומצרים. המבצע הצבאי הממוקד עשוי להיות מוצלח, אבל התוצאות האסטרטגיות שלו, במיוחד במישור המדיני - הרות אסון.
ד"ר מיכאל מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז דיין באוניברסיטת תל-אביב
