בשעות הבוקר של 7 באוקטובר מצאה את עצמה יולה סנדר (42) מתמודדת עם תרחיש אימה. היא הייתה בממ"ד עם שני ילדיה, רותם בן ה-13 ועמית בת התשע, כשהמחבלים נכנסו אל הבית. השעה הייתה 10:30. את השעה היא יודעת כי מעוצמת הפיצוץ שבעזרתו המחבלים נכנסו, שעון הקיר שבמטבח עצר. בעלה יניב (47), מוזיקאי והמתופף שמלווה את הזמר פאר טסי, היה חבר בכיתת הכוננות שיצאה להילחם שעות קודם. מתוך 14 חברי כיתת הכוננות שרדו רק שבעה. יניב, שנפצע קשה, הוא אחד מהם. זה סיפורה של יולה, במילים שלה.
"ברגעים הראשונים אחרי שהמחבלים פרצו אליי הביתה לא הבנתי איפה אני נמצאת ומה קורה סביבי. זו תחושה של פחד שאת לא חווה בחיי היומיום, שלא חווית מעולם. מחבלים נמצאים במקום המוגן שלך, ואת עם הילדים שלך, לבד.
"היינו בממ"ד ובאותו רגע המוח התנתק. התחלתי לפעול על אוטומט. לא היה לי זמן לחשוב, אז פשוט פעלתי. התקשרתי לבעלי ואמרתי לו שהמחבלים בבית. זו הייתה שיחה של שנייה. ואז פתחתי את ארגז המצעים ונכנסנו פנימה. אלו היו רגעים של אימה טהורה. תחושה שאין יותר מפחיד מזה. סוף החיים. סוף העולם. תחושה כזו של... זהו? ככה הכל נגמר? כל מה שבנינו כל החיים, והילדים המתוקים - החיים שלהם נגדעים פה?
"ואז המחבלים נכנסו לממ"ד ואני חושבת: הם הולכים לרסס את המיטה בירי. איך זה ירגיש? כמה נורא יהיה הכאב? אני בטוחה שזה הסוף. שאנחנו לא יוצאים מזה חיים. ובזמן הזה אין מחשבות עמוקות מדי, יותר כמו שברי מחשבות שמבליחות, ובין לבין ניתוק. יצר ההישרדות נכנס לפעולה ואת עם דופק גבוה, אדרנלין. בגלל שהתחבאנו לא ראיתי אותם והם לא ראו אותנו. אחד מהם קפץ על המיטה. הרגשנו את הכובד שלו עלינו כי המיטה שקעה. שמעתי פתיחת ריצ'רץ' של התיק, פריקת תחמושת. ואז את כל הריצות שלהם בבית, את צעקות ה'אללה אכבר', את הדיבורים בערבית, את השמחה שלהם. את ההרס שהם זורעים בבית".
"אין אף אחד שיגן עלייך, את לבד בעולם מול רוע טהור"
"את לא צריכה להבין את השפה שבה הם מדברים כדי להבין את הלך הרוח. הם לא מפחדים, הם הצליחו והם בהתלהבות ואקסטזה. את חסרת אונים מול מחבלים שיורים בתוך הבית. והצבא לא שם. אין אף אחד שישמור עלייך, אף אחד שיגן עלייך. זו תחושה שאת לבד בעולם מול רוע טהור.
"בינתיים אני מלטפת את הילדים כל הזמן, וכואב לי עליהם שזה הגורל שלהם. אנחנו שוכבים על הבטן בתוך ארגז המצעים, הם משני הצדדים שלי ואני ביניהם, הידיים שלי עליהם, על הגב, ואני מלטפת אותם תוך כדי. לא מדברים כי צריך לשמור על שקט, אבל הלב יוצא מהמקום, הדופק בשמיים. את מפחדת ששומעים את הנשימות שלך כי הן כל כך כבדות. כל שנייה שעוברת זה וואו, כי זו עוד שנייה שבה את לא מתה, ואז עוד שנייה ועוד שנייה ועוד שנייה. וככה זה ממשיך. זה הרגיש כמו נצח. לא יודעת מתי הם עזבו את החדר כי אין לי טלפון או שעון. אני מניחה שזה היה משהו כמו חצי שעה. ובינתיים הם רצים בכל הבית, משתוללים, יורים, שוברים, הם באטרף.
"באיזשהו שלב הצלילים מתחילים להתעמעם, הקולות מתחילים להירגע. אני כבר לא שומעת אותם חזק כמו בהתחלה. מה שאני כן שומעת זה פצפוצי אש. אני מזהה את זה ישר, כי אלו צלילים שאני ועמית היינו נרדמות איתם. חודש קודם קניתי לה מכשיר שמשמיע צלילים כדי שיהיה לה קל להירדם בלילה, וזה הצליל שהכי אהבנו להירדם איתו, של אש עדינה, מתפצפצת.
"לוקח שנייה ואני מבינה שהם הבעירו את הבית ושאנחנו חייבים לצאת משם בקרוב. מצד אחד יש הקלה שאני כבר לא שומעת את המחבלים חזק כמו קודם, אם כי תמיד יש תחושה שיש איתנו עוד מישהו בחדר; ומצד שני את מבינה שאת בסכנת חיים מסוג אחר, שאת הולכת להישרף בתוך הבית שלך עם הילדים. וככה אנחנו שוכבים ושוכבים, עד שאנחנו מתחילים להרגיש שאנחנו נחנקים.
"אני לא מריחה אש, אבל כן צריבה בקנה הנשימה. אנחנו עדיין בתוך הארגז, ואני מבינה שעוד שנייה כבר לא נוכל לנשום, חייבים לברוח מהבית. וזו דילמה. כי יש מחבלים בחוץ. אבל אין ברירה, זה או למות מהמחבלים או למות מעשן, להישרף חיים בבית. אז החלטתי לקחת סיכון. ניסיתי להרים את המיטה עם הגב, והיא לא מתרוממת. משהו עוצר אותה. חשבתי שהם חסמו את המיטה ושאנחנו לכודים. שזהו, לא נצא משם בחיים. אבל בכל רגע שיש את המחשבה שזה הסוף, יש גם את התקווה והניסיון להיחלץ. לעשות פעולה שאיכשהו תציל אותנו. הפחד לא משתק אותי.
"את פועלת כדי לנסות להישאר בחיים, להציל את הילדים שלך, להציל את עצמך. כי מה? להישאר שם ולא לעשות כלום? ניסיתי להרים את המיטה עוד ועוד ועוד, דוחפת כל הזמן עם הגב, מפעילה יותר כוח ומנסה שוב ושוב. עד שבסוף המיטה מתרוממת. החזקתי אותה עם הידיים והילדים יצאו. בחדר עלטה גמורה, הכל שחור, העשן כבר התפשט. את לא יודעת איפה האש ואיפה העשן ואי-אפשר לנשום. בכוחות אחרונים פתחתי את חלון הממ"ד, תוך הבנה שזה גם יכול לסכן אותנו, כי יכולים לירות בנו כשיבחינו שיש מישהו בתוך הבית ויחזרו לסיים את העבודה. אבל אין ברירה. זה או זה או למות שם, בשריפה.
"ואז אפשר לנשום קצת אוויר. התחלתי לגשש את הדרך לכיוון היציאה הכי קרובה, שזו הכניסה לבית. גיששתי וגיששתי עד שגיליתי את הדלת ופתחתי. נעמדנו במבואה מתנשפים, סוף-סוף אוויר צח, אור יום. הילדים היו מאחוריי, פעלנו כמו יחידה אורגנית, שבה כל אחד מבין מה הסיטואציה ומה הוא צריך לעשות בה. את מרגישה רגע של וואו. הצלחנו. יצאנו מזה. אנחנו בחיים. יש איזו תקווה. לרגע הכל היה בסדר".
"לא יודעת מה סוף הסיפור, בינתיים אנחנו בחיים"
"הרגע הזה נגמר מהר מאוד. אני מסתכלת לצד שמאל ורואה מחבל אצל השכנים שלי מנסה לפרוץ את הרכב. אני רואה עוד מחבל נוסע על בימבה של הילדים. הם לא רואים אותנו. נצמדנו לקיר והסתכלנו ימינה, ראינו עוד חוליה רצה לתוך הקיבוץ, אולי איזה 20 מחבלים עם נשק שלוף ותיקי גב. ואת לא רואה צבא. אז מצד אחד ניצלת, ומצד שני הם עדיין סביבך והצבא איננו ואין מי שיגן עלייך. את עדיין לבד מול כל הדבר הזה. את לא רואה איך את נחלצת מזה.
"את מרגישה שקנית לך עוד קצת זמן, אבל לא רואה את הסוף הטוב כי הבית בוער. בעלך לא הצליח להגיע להציל אותך. הוא נפצע בדרך, אבל אז לא ידעתי את זה. ואז יש עוד מחבל שקולט אותנו בקצה המדרכה ומתחיל לרוץ לכיווננו. ואת אומרת טוב, את לכודה, אין לאן לברוח. הכל מלא מחבלים. המקום היחיד שאת יכולה לפנות אליו הוא חזרה לבית.
"אמרתי לעצמי שניכנס ונצא מהיציאה האחורית. נרוויח עוד טיפה זמן, עוד מקום מסתור. דחפתי את הילדים חזרה. המחבל כבר לא נכנס אחרינו כי הבית היה מלא עשן, אין מה להיכנס למקום כזה. פילסתי את הדרך בחושך, במחנק, דרך חדר השינה שלי, ופתחתי את הדלת. וכשאני יוצאת אני מבינה שאני ועמית יצאנו, אבל רותם לא. לא הסברתי לו שאני יוצאת דרך חדר השינה והוא הלך לממ"ד, לחדר שלו. ואז מתחילה בהלה מסוג אחר. חשבתי שהוא כבר לא ייצא משם. חשבתי שהוא התעלף, נחנק.
5 צפייה בגלריה
יולה בביתה המפויח. “את לא יודעת מה סוף הסיפור, אבל בינתיים אנחנו בחיים"
(צילום: גדי קבלו)
"ואז אני בדילמה. האם אני נשארת עם הילדה שלי שעוד בחיים, או נכנסת לנסות להציל את הבן שלי שכנראה לא ייצא משם בחיים, ומה יקרה אם אני גם אמות שם והבת שלי תישאר לבד? זו מחשבה שרצה בראש, אבל כמובן שבסוף נכנסתי לבית, קראתי לו 'רותם בוא לפה, רותם איפה אתה'. אחר כך הוא סיפר שראה את האור שנכנס מהדלת שפתחתי, ורץ לכיוון האור. רותם סבל מפגיעת העשן הכי קשה. בסוף הוא יוצא ואני שוב נושמת לרווחה. הרווחנו עוד קצת זמן, קיבלנו את החיים במתנה לעוד זמן שאול. את לא יודעת מה סוף הסיפור, אבל בינתיים אנחנו בחיים.
"רצנו לשיחים והתחבאנו, אבל הרגשתי חשופה. נכנסנו למחסן, מקום קצת יותר מוגן, אבל כל הזמן הזה המחבלים והלחימה ממשיכים. שמענו צעקות בערבית וירי. ואני אומרת: עוד שנייה ייכנסו למחסן ויגלו אותנו. בהתחלה ישבתי עם שיפוד מתכת מול הכניסה. אמרתי שאם ייכנסו אנסה לדקור אותם. תוך כמה זמן הבנתי שזה לא באמת יעיל ועזבתי אותו. גם שם לא יכולנו לנשום. היינו עדיין חנוקים מהעשן ששאפנו, וצמאים מוות, והעשן ממשיך להיכנס כי הבית בוער. רותם הוציא חבילת מגבונים, אנחנו נושמים לתוך המגבונים, כל הזמן מחליפים למגבונים חדשים, מעורפלים, חצי בעילפון, מפויחים, בהלם, אבל אנחנו בחיים. וככה עוברות תשע שעות של פחד מצמית בתוך המחסן".
"כל עוד את חיה, יש תקווה"
"בזמן הזה הכל כואב יש תחושה כזו של... ביחד. להתחבק. ותחושה של פחד. כל הזמן פחד שעוד שנייה נכנסים ומגלים אותנו. תחושה של סכנה מיידית. והיו גם רגשות אשם מאוד גדולים שהתקשרתי ליניב והזעקתי אותו בעצם לקן צרעות. אנחנו יצאנו בחיים ושרדנו, אבל איפה בעלי?
"בדיעבד התברר שהוא נלחם שלוש שעות במחבלים לפני שהתקשרתי. כשהוא הבין שאנחנו בסכנה הוא רץ אלינו ובדרך נפגע. לא ידעתי את זה אז, אבל כן הרגשתי שסיכנתי אותו. לא רציתי לחשוב שהוא מת אז התפללתי, ממש תחינה לאלוהים שישמור עליו, שיגן עליו, שיציל אותנו. וכמובן תפילה לכוחותינו. התפללתי שהחיילים שלנו יגמרו את חמאס, יחסלו את המחבלים.
"בינתיים בחוץ שקט מוזר. כמו בתקופת הקורונה, כשהמפעלים לא עבדו והמכוניות לא נסעו. ותוך כדי השקט של סוף העולם יש את קולות המלחמה. כאילו אין שום צלילים אחרים חוץ ממלחמה. העולם נגמר ועכשיו רק לחימה, הרס, ירי, צעקות בערבית. את מרגישה את הרוע באוויר. אבל את חיה. וכל עוד את חיה, יש תקווה.
"את יודעת שברגע שיראו אותך אין גורל אחר חוץ ממוות בייסורים. ואת מרגישה את השעות עוברות: צהריים, אחר צהריים, ומתחיל להחשיך, ערב יורד. ועדיין אף אחד לא מגיע. את לא מבינה - איפה הצבא שלך? הרגשתי מופקרת, שאף אחד לא יודע שאנחנו שם. מתי ימצאו אותך? בנינו לנו מן מסתור והתכסינו בברזנט בפינה. בשלב מסוים, כשמתחיל להיות חשוך, הילדים מתארגנים לישון, נשכבים. מבחינתם... שגרה. גם אני כבר מאוד עייפה, אבל דרוכה, מפחדת ללכת לישון".
"יצאנו מתופת בנס גדול מאוד"
"ואז מגיע כוח של הצבא. הם היו בדרך למשפחה אחרת. חשבתי שאנחנו ממש שקטים, אבל הם שמעו אותנו ושאלו אם יש כאן מישהו. זיהיתי שאלה כוחותינו ופתחתי את דלת המחסן. בהתחלה הם היססו, פחדו לגשת, לא בטוחים מה הם רואים. ברגע שהילדים יצאו הם הבינו שזו באמת משפחה ושיחררו את ההגנות שלהם, את הדריכות. חיבקתי את החייל מולי. באותו רגע הרגשתי כאילו ראיתי מלאכים, תחושה של הקלה עצומה. הרגשתי שהסיוט הזה מאחורינו, שאני מוגנת.
"הם העלו אותנו לג'יפ, יחפים. הם רצו לעזור לנו לרדת ולהרים את הילדים, אבל אמרתי 'אנחנו בסדר. אנחנו לא צריכים עזרה. הילדים עמידים'. לא רציתי להרגיש שאני חסרת אונים עד כדי כך. הרגשתי בידיים בטוחות, אבל שלא צריך שירימו אותי. וכל הפחד פשוט נמוג. אחד החיילים אומר לי שבאותו רגע הוא התחיל לפחד. הרגע שבו הרגשתי הכי מוגנת הוא הרגע שבו הם הכי נדרכו. כי פתאום הייתה להם אחריות על משפחה.
"החיילים הביאו לנו מים וביקשו שאכוון אותם ליציאה, אחרי שאספו עוד משפחה לידנו. נסענו על הכביש ההיקפי ולקראת היציאה ראינו מלא כוחות של צבא וקצת גופות. זה עיצבן אותי לראות כל כך הרבה כוחות של צבא בחוץ, חשבתי 'למה הם בחוץ ולא בפנים?' במקביל ניסיתי לברר מה עם בעלי, כל חייל וקצין שאני פוגשת אני אומרת לו תבדקו מה עם יניב אוחנה, תתקשרו לשחר אביאני, רבש"ץ הקיבוץ, שאחר כך התברר שנפל בקרב, וכולם מסתכלים עליי, חלק במבט מרחם. וזה מאוד מלחיץ אותי: למה הם מסתכלים עליי במבט מרחם? הוא יודע משהו והוא לא רוצה להגיד לי? עולה מחשבה שיכול להיות שהוא לא שרד.
"איזה קצין שם על רותם חולצה, עם דרגות, מלביש אותו כי הוא היה רק עם תחתונים. זו חולצה שרותם שומר עליה עד היום. לקחו אותנו לקיבוץ ברור חיל, זה היה שטח של כוחות הצלה, עשו לנו בדיקה ראשונית ופינו אותנו לתל השומר בגלל שאיפת העשן.
"וכל הזמן הזה כולם מסתכלים עלינו כאילו אנחנו איזה פליטים מסוריה. היינו מלאים בפיח. הפנים שלנו היו שחורות. וכל הזמן אומרים לי: 'אולי את רוצה לנקות את הפנים?' ואני אומרת עזבו אותי, זה לא מה שמעניין אותי, אני רק רוצה לדעת מה עם יניב. גם בבית החולים כולם נבהלו מאיך שנראיתי.
"בתל השומר אני כל הזמן מנסה להשיג מידע דרך האחיות, שולחת הודעות דרך הפייסבוק כי אני לא זוכרת את הטלפון של אף אחד. בסוף אבא שלי מצא את יניב בבית החולים ברזילי. האחיות והעובדת הסוציאלית בתל השומר באו ואמרו שאיתרו את יניב, שהוא פצוע קשה. מורדם ומונשם, אבל יציב. והמילה הזו, 'יציב', אני נתפסת ונאחזת בה. מרגישה שיש תקווה. הוא בחיים. זו הנקודה שבה אני מתפרקת, יושבת ובוכה במסדרון. רותם ראה אותי בוכה, וחשב שבישרו לי שאבא שלו מת. כמובן שמיד תיקנתי ואמרתי 'מצאו את אבא והוא בחיים, פצוע'. ואני מבינה שיצאנו מזה כמשפחה שלמה. כולנו בחיים. יצאנו מתופת מאוד גדול בנס מאוד גדול".
"פעלנו, לא היינו חסרי אונים"
"תמיד הרגשתי שיש עליי סוג של השגחה עליונה. לא חושבת שיש מקריות. שבוע לפני מה שקרה פיניתי את ארגז המצעים, ורק חודש לפני כן קניתי את המכשיר שמשמיע בדיוק את הצליל שהייתי צריכה לשמוע כדי לזהות ששורפים לי את הבית. זו לא מקריות. כל מה שקרה שם והציל את החיים שלנו, זו לא מקריות. התקווה הזו והתחושה שיש משהו גדול ממך... זה מאוד מחזק.
"בבית החולים כל הזמן הגיעו אלינו מטפלים ואמרתי שאני לא צריכה. אני לא מאמינה בשיחות האין-סופיות האלה. אבל הייתה עו"סית אחת שהתעקשה. היא הייתה מאוד ממוקדת ומדויקת ואמרה לי משפט שלקחתי איתי. היא אמרה, 'עזבי רגע שכולם אומרים שאתם גיבורים, אם כי זו לא אמירה ריקה מתוכן. אתם צריכים להבין שהפעולות שעשיתם כל היום הזה הצילו לכם את החיים. לא הייתם חסרי אונים'.
"היינו אקטיביים, וזה המפתח לזה שלא תיווצר לנו פוסט-טראומה בעתיד. ההבנה הזו שפעלנו ולא היינו חסרי אונים. מה שעשינו היה נכון ואין יותר מה לדוש בזה. האירוע הזה לא שינה אותנו, הוא לא מגדיר אותנו. זה אירוע שעברנו אותו, קרה לנו, אבל לא שינה את המהות שלנו. והוא מאחורינו.
"גם הילדים שלי לא בכו על מה שקרה להם ולא ריחמו על עצמם. הם חזקים ואופטימיים. זה כנראה מה שהם ספגו בבית. יניב השתחרר אחרי חמישה חודשי אשפוז, הוא עבר ניתוח שבו לקחו לו עצם מהרגל והשתילו ביד. הוא עובר שיקום ארוך, אבל כבר חזר לנגן עם פאר טסי, הוא מתופף ביד אחת.
"היום אני יודעת שאין באמת ודאות בחיים, הדבר הבטוח היחיד הוא המוות. גם ההחלטה איפה נבנה את ביתנו קשה. התברר שאין מי ששומר עלינו, וזה לא רק על הגבול. זה בכל עיר ויישוב בישראל. האתגר הוא לבנות חיים טובים ותחושת ביטחון למשפחתנו, למרות השבר הגדול".
פורסם לראשונה: 00:00, 05.04.24
