כאזרח המדינה שנולד תשע שנים לפני הקמתה, כדור שביעי בירושלים, שבריריות קיומה של מדינתנו ברורה לי מאז נוסדה. מאז מלחמת השחרור וגם קודם לכן, בכל המאבקים שמדינתנו התנסתה בהם - יכולנו.
כיום, אני מרגיש שהגעתי לשלב שבו המילים שלי והפרשנויות שאני יכול לספק - כל אלו מתמעטות.
לחימה, ואף מלחמה עקובה מדם, ממשיכה להתנהל נגד חמאס בדרום ונגד חיזבאללה בצפון. אלא שהאשראי שקיבלנו מהעולם לעשות צדק נגמר, ואנחנו כפסע מנידוי בינלאומי. ההסברה העולמית שלנו נטושה כמו יישובי הספר.
134 חטופים נמצאים בידי חמאס, ואין בנמצא הנהגה שתעשה את המעשה המתבקש ותחזיר אותם לבתים שלהם - ואלינו, שתמיד ידענו שמה שמבדיל אותנו מהאחרים זה שאנחנו מקדשים את חיי אזרחינו. אנחנו, אזרחי ישראל כולם, ויחד איתנו יהודי העולם כולו, ערבים זה לזה וקשורים למדינה שהיא "ראשית צמיחת גאולתנו".
100 אלף עקורים לא מקבלים תשובות לגבי עתידם ועתיד ילדיהם, ולחלקם אין סיוע מספק בהינתן הגדרות בירוקרטיות של יישוביהם הנטושים. חיילי המילואים קורסים תחת הנטל, וההנהגה לא מוצאת בתוכה צדיק אחד שיאמר בשם ציבורו: נישא גם אנחנו בנטל קיומנו. כל שבט בישראל מבקש להתקיים לעצמו ולהכפיף את המדינה לדרישותיו.
בכל מקום שבו סובבות רגלינו ברחבי הארץ, נתקלים אנו בשלטים מאירי עיניים: "יחד ננצח". אבל האם אנחנו באמת יחד? כאשר זוכה פרס ישראל מאיים שיעזוב את הארץ אם לא נעשה את מה שהוא מבקש עבור השבט שלו, האם אנחנו יחד?
האם כאשר שרים בממשלה מתעמרים במפקדי צה"ל וראשי מערכות הביטחון בצורה מכפישה, מעליבה ואפילו מחפירה, האם אנחנו יחד? והאם אנחנו יחד בדאגה לחיילי המילואים, שיטופלו כראוי על מנת לעשות איתם צדק כלכלי? האם אנחנו יחד בדאגה ללימודים סדירים עבור ילדי בתי הספר שמשפחותיהם עזבו את ביתם?
צר לי, אבל אין לי פתרון קסם למצב שאליו הבאנו את עצמנו עם הפוליטיקה המעשית שהנחלנו פה. פוליטיקה שמאפשרת להתייחס רק למה שהיא רוצה לעצמה ולא למה שחשוב ונדרש לבני עמה
צר לי, אבל אין לי פתרון קסם למצב שאליו הבאנו את עצמנו עם הפוליטיקה המעשית שהנחלנו פה. פוליטיקה שמאפשרת להתייחס רק למה שהיא רוצה לעצמה ולא למה שחשוב ונדרש לבני עמה. וכשהפוליטיקה לפני העם, וכשהפוליטיקה לפני המדינה - האם כך אנחנו יחד? האם נוכל לכנות זאת כמנהג ביחד? זאת, בשעה שמנהיגי המדינה מבקשים להיחשב ולהיראות כמי שעושים למען הציבור כולו, בעוד שבפועל הם דואגים רק לבייס שלהם, לרווחה של הבייס ולדקויות האג'נדה של כל בייס ובייס.
בימים ובשבועות הראשונים למלחמה היינו עדים לסתירה פנימית. מצד אחד, נפשנו התרחבה אל מול מראות מעוררי השתאות של התנדבות והתגייסות. חמ"לי עזרה הדדית צצו כפטריות אחר הגשם, חיילות וחיילי מילואים צבאו על מטוסים ברחבי העולם כדי להגיע ולהילחם לצד חבריהם ליחידות השונות, פקקי תנועה של אזרחים שבאו להושיט יד נוצרו סמוך למלונות המפונים. ומנגד, בכל מקום שבו אמורה הייתה להופיע המדינה, בכל נקודה שציפינו לראות מענה של השירות הציבורי - ראינו בעיקר רפיון ואוזלת יד. ראשי רשויות זעקו לעזרה, ומענה אין.
המדינה נעלמה, ונאלמה.
אין בי הכוח להתפלמס כעת על איזה מנהיג דרוש פה. גם לזה אין זמן. אני רק יכול לקוות שבמעשה הדמוקרטי שיבוא תקום הנהגה חדשה שתחזור ותתמקד בצרכים של העם, שתדגול בקיומנו החופשי ובקיומה של מדינת ישראל כחלק מאומות העולם החופשי. ואולי עתה היא העת לשאול את העם?
ראובן (רובי) ריבלין הוא הנשיא העשירי של מדינת ישראל
