"זעם ותקווה מוציאים אנשים לרחובות", הכריזה רותם פרלמן, אחת משתי המנחות של ההפגנה אמש בירושלים. "במוצאי שבת, בתל-אביב, היה הזעם...".
זעם היה גם בירושלים, בקולות שהושמעו מעל הבמה ובקולות שעלו מלמטה, מהקהל. את התקווה שרו.
ההפגנה הרשימה בגודלה. בסביבות השעה 20:00 רחוב קפלן בירושלים היה מלא ממשרד החוץ עד משרד האוצר. מול מסכי הווידיאו הגדולים הצפיפות גבלה בסכנה בטיחותית. צפוף היה גם ברכבת. הקרונות היו כל-כך מלאים שנוסעים נאלצו לחכות על הרציף לרכבת הבאה ולזו שאחריה, ממש כמו בימים הטובים של המחאה, בטרם אוקטובר.
אבל היו אלה אותם אנשים: נדמה היה שמאז ההפגנות ההן אף אחד לא הבריז ואף אחד לא נוסף. האירוע אמש היה פגישת מחזור של בוגרי מחאת אשתקד. אני אומר את זה בכל הכבוד: פגישות מחזור הן אחלה. הן נותנות הזדמנות לאנשים טובים לחבק אלה את אלה, להחליף זיכרונות ולהרגיש שהם מאוחדים במטרה משותפת, שהיחד נותן להם כוח לשנות.
אמש, בירושלים, נשרקה שריקת הפתיחה לעונה חדשה של מחאה, עוד יותר מנומקת, שמתבססת על שורת הכישלונות התנ"כיים של הממשלה לפני 7 באוקטובר, ב-7 באוקטובר ואחריו. על המלחמה לא דיברו אתמול מעל הבמה בהפגנה, אבל היה ברור שתקופת האיפוק בגלל המלחמה עברה מן העולם. ההתבטאויות נגד נתניהו היו כל-כך בוטות, כל-כך חריפות, שהמתרגמת לשפת הסימנים התקשתה לעוות את פרצופה בדרך שתמחיש אותן לקהל.
ההנחה שמחדל 7 באוקטובר וההתנהלות המופקרת של הממשלה מאז יצמיחו למחאה כנפיים חדשות, רחבות יותר, טריות יותר, לא התאמתה בינתיים
עם זאת, ההנחה שמחדל 7 באוקטובר וההתנהלות המופקרת של הממשלה מאז יצמיחו למחאה כנפיים חדשות, רחבות יותר, טריות יותר, לא התאמתה בינתיים. חיילי המילואים שהשתחררו לא יצאו מעזה עם זעם משלהם, עם דרישות משלהם, עם שלטים משלהם. הם לא תפסו פיקוד.
יש מתח מסוים בין שתי הסיסמאות שהביאו את המפגינים לירושלים. כבר במדרגות הנעות הבלתי נגמרות של תחנת הרכבת יצחק נבון הן התחרו ביניהן. "את כולם", צעקה אחת המפגינות בדרך למעלה. "עכשיו", ענו לה האנשים שהצטופפו על המדרגות. כולם הם החטופים, כמובן. עכשיו הוא העסקה שתחזיר אותם הביתה. "בחירות", צעק אחריה מפגין אחר. "עכשיו", ענו לו המפגינים באותה התלהבות. "אתה הראש", צעק הכרוז; "אתה אשם", ענו המפגינים. ואז חזרה לחטופים, עד סוף המדרגות.
ההפגנה נפתחה בשירים קצביים, מלאי מרץ: כך הזרימו אדרנלין למפגינים בטרם אוקטובר; המנחה הרימה את הקהל בווליום שלא היה מבייש צוות הווי בבריכת מלון באילת. מייד אחר-כך עלתה לבמה נציגות רחבה של משפחות החטופים, נציגי כ-80 משפחות (מתוך 120) שבחרו ללכת על מאבק הרבה יותר אגרסיבי נגד התנהלות נתניהו במשא-ומתן עם חמאס. כרמית פלטי-קציר מניר עוז, שאביה נרצח ב-7 באוקטובר, אמה הייתה קרוב ל-50 יום בשבי וחזרה משם שבר-כלי, ואחיה אלעד עדיין שם, דיברה בשמם. "לא האמנתי שאצטרך להילחם על זכותו של אחי לחזור בחיים", אמרה. "מה אלעד חושב עכשיו בשבי על ראש הממשלה?" היא סיימה בקריאה לנתניהו: אם אתה לא מסוגל להביא לעסקה תפנה את הכיסא שלך למישהו אחר.
בשביל המשפחות, גם בשביל חלק גדול מהמפגינים, החזרת החטופים היא עניין קיומי, משהו שהחברה הישראלית תתפרק בלעדיו. בשביל אחרים החטופים הם טיעון נוסף נגד נתניהו, כמו השתמטות החרדים, כמו פגרת הכנסת, כמו המשיחיות של סמוטריץ', המשטרה של בן גביר, כמו התבטאויות שרה נתניהו והתנהגות הבן.
המאבק המתמשך בממשלה החריף מאוד את החשדנות של אנשי המחאה כלפי כל פוליטיקאי בשלטון, בעצם, כלפי כל פוליטיקאי. כאשר שמעו אתמול שנתניהו עומד לעבור ניתוח בקע הם סירבו להאמין. "זה תרגיל", אמר לי מפגין אחד, איש רציני מאוד. "אין לו כלום. הוא המציא את זה כדי לסתום לנו את הפה"; ומפגין אחר, לא פחות רציני, לחש לי באוזן: "זה לא בקע; הוא חולה במשהו הרבה יותר גרוע. כולם משקרים".
ראש האופוזיציה יאיר לפיד, שהוזמן לנאום, התקבל באהדה פושרת. המחאה לא הכתירה אותו למנהיג שלה; היא לא הכתירה איש. הוא נשא את נאום השקופים שלו: החיילים שקופים בשביל הממשלה הזאת; הישראלים העובדים שקופים; אתם שקופים. טיעון לא רע. אילו מישהו אחר היה אומר אותם משפטים הקהל היה צועק כאיש אחד: "בושה; בושה; בושה".
ההפגנות יימשכו היום ומחר. חלק קטן מהקהל השתכן באוהלים, מול בית-המשפט העליון. האחרים חזרו ברכבת, דחוסים כשם שהגיעו.
