1. והירוק היום, ירוק מאוד
זה 30 שנה ברציפות שמדי קיץ אני מבלה עם משפחתי בצפון. שתולה, זרעית, דוב"ב, כפר גלעדי, מטולה. שם נטועים חלקים משמעותיים מהזיכרונות המשותפים שלנו, מהביחד על כרי הדשא, הארוחות, הטיולים, המוזיקה והמפגשים המקסימים עם התושבים המקומיים. בקיץ האחרון היינו כולנו בשומרה. בדרכנו לכנרת, באחד מפיתולי הדרך של כביש 8993 הנושק לגבול, הצביעה הלל נכדתי על דגל שלא היה מוכר לה והתנופף למולנו.
"סבא, מה זה?" שאלה. הצבעתי על מוצב חיזבאללה שמעבר לגדר. נכדיי הקטנים שאלו ברצינות תהומית אם לא מפחיד להיות כאן, ואני השבתי בביטחון מלא שצה"ל יודע היטב מה קורה במוצב הזה ובאחרים שפזורים בשטח לבנון, ולנו? לנו אין שום סכנה. המשכנו את נסיעתנו בנינוחות בדרך היפה, ושאלות חרדתיות לא עלו שוב.
בימים האחרונים תהיתי אם בקיץ הקרוב נמשיך את המסורת ונזמין צימרים בצפון כמו תמיד, או שמא נאלץ לקטוע אותה. לא הייתה לי תשובה חד-משמעית, והחלטתי לראות במו עיניי מה עשו שישה חודשי מלחמה לחבל הארץ שאני מכיר ככף ידי וכל כך מחובר אליו.
מוקדם בבוקר, כשהתנעתי את מכוניתי, מתכונן להצפין, החריד את השמיים רעם מטוסי קרב. כעבור כמה שעות פורסמה ידיעה קצרה על תקיפת מטרות ליד דמשק על ידי חיל האוויר. בערב, בדרכי חזרה לביתי במרכז, נודע כי שני חיילים נפצעו משיגורי רקטות לאזור מנרה. בין לבין השתרר שקט.
בדרכי צפונה ביקשתי מחברי זה כ-50 שנה, תא"ל במיל' גיורא ענבר, שיצטרף אליי. ידעתי שחטיבת גולני תופסת את הקו בצפון. לפני הרבה עשורים, בזמן שירותנו הסדיר, גיורא היה מפקד סיירת גולני, ואת רוב שירותו עשה בלבנון ("מתפקיד מ"מ ועד אוגדונר הייתי בלבנון"). את מטולה, מושב דוב"ב וראש הנקרה הוא רגיל לראות מדרום, עמוק מתוך לבנון. עכשיו אנחנו נוסעים לשם מתוך ישראל.
הכנתי את עצמי לדרמות הביטחוניות שצפויות לנו במהלך היום: אזעקות, ירי טילים, כטב"מים. הקסדה והאפוד הקרמי הונחו בהישג יד. השקט היחסי שפגשנו הפתיע אותי. שוב נוכחתי כמה חלקית היא ידיעת המציאות שלנו: הפער בין מה שחווינו בשטח לבין המצב המתואר בתקשורת בעט. לפי הדיווחים נדמה לנו שבצפון מתנהלת מלחמה יומיומית, מתישה ואין-סופית. אבל כשמגיעים מתברר שאפשר לנשום, אפשר להתהלך, להתבונן בנופים, וכן, במקביל גם להיות דרוך ולהישמר. מתרחשים אירועים בצפון, לעיתים ברצף, אבל לרוב לא בצפיפות מטרידה ומשתקת. החיים, מתברר, פילסו לעצמם דרך ויצרו שגרה משל עצמם, ובה אפשרי להתנהל.
"נדמה לנו שבצפון מתנהלת מלחמה יומיומית, מתישה ואין-סופית. כשמגיעים מתברר שאפשר לנשום, להתבונן בנופים, ובמקביל גם להיות דרוך ולהישמר"
אנחנו מתרחקים מהמרכז ומשאון העיר, והטבע מתנפל עלינו. העיניים נוטשות לשניות את האספלט ונאחזות במרחבי השדות הצבועים בשלל גוני פריחות אביב: חרציות וחמציצים וכלניות, עצי שקד ורודים, מטעי תפוחים וכרמים, שפע ויופי בלתי נתפסים בנדיבותם. אנחנו נוסעים בתוך תמונה אימפרסיוניסטית, זה נשמע בנאלי, אבל זה באמת ככה. הטבע לא עושה חשבון, תחילת האביב עכשיו, והוא בשלו: משתולל ומתפרץ, לא מתעכב לרגע, לא מוריד פרופיל בשל מה שבני אדם מעוללים במלחמות שלהם. הטבע במחזוריות שלו, אנחנו בשלנו.
פתאום, בתוך המחשבות הקיומיות האלו נשמע קולה של יהודית רביץ שרה את מילותיה של לאה גולדברג: "הירוק היום ירוק מאוד/ והאפור היום אפור מאוד/ וקצת שחור ואין לובן בעיר/ והנסער היום נסער מאוד/ והעבר היום עבר מאוד/ קצת עתיד ואין הווה באוויר/ ועוד לא קל לנשום ועוד לא קל/ לחשוב מול הרוח/ ומאוד לא פשוט לחכות". ואני מקשיב שוב ושוב לשיר בלופ שלא נגמר, כאילו הוא נכתב במיוחד לימים הנסערים האלו, ולא רוצה ולא יכול לעצור את המילים.
בין הנופים והמראות מספר לי גיורא, שסיים ארבעה חודשי שירות מילואים בהתנדבות בצפון, על המהפך האישי שעבר מ-7 באוקטובר. גם הוא הוכה בהלם כמו כל עם ישראל והתבייש ללבוש מדי צה"ל, עד המפגש שלו עם אנשי המילואים בצפון שבאו להגן על ביתם, וההצטרפות ללחימה בצפון עם האוגדה של תא"ל ישראל שומר. שם, לדבריו, יצר צה"ל את היתרון היחסי שלו. "המחויבות, היצירתיות והלויאליות של אנשי המילואים, כולם ביחד הביאו לאנרגיה מטורפת", אומר ענבר. "הלכידות של הכוח גרמה לי לחזור להתגאות במדים ובדרגות.
8 צפייה בגלריה
איכנולד וענבר. "כולם מגיעים לגבול הצפון עם אחדות המטרה, עם צדקת הדרך. זו עוצמה שאין בלתה"
"לבנון שאנחנו חווינו, דובי, הייתה תמיד סימן למחלוקת בעם במשך כל השנים", הוא מוסיף. "40 ק"מ וסברה ושתילה ואלי גבע ומחאת המילואימניקים והנסיגות וארבע אמהות - המקום הזה הביא לפילוג ולמחלוקת בחברה הישראלית. אבל הפעם, כולם כולל כולם מגיעים לגבול הצפון עם אחדות המטרה, עם צדקת הדרך. וזוהי עוצמה שאין בלתה".
בדרכנו אני מתקשר לחבר נוסף, אלוף במיל' יאיר נוה, שהיה גם סגן רמטכ"ל ומח"ט גולני, ואני מספר לו שאני נוסע לפגוש את חיילי היחידה בקו. יאיר נמצא בחו"ל ואני מעיר אותו, אבל תוך כדי הוא מספיק לסנן באוטומט: "גולני זה הטרוגניות באנשים והומוגניות במחויבות למטרה. וראינו זאת גם בעזה. החתירה למגע בלי קשר למחיר".
2. עצור! המציאות לפניך!
יום לפני הנסיעה לצפון יצאתי עם חברים לטיול בשביל ישראל העובר בפסגתו של הר דבורה. ההר קרוי על שמה של דבורה הנביאה, שניצחה בעמק יזרעאל את סיסרא, שר הצבא של יבין מלך חצור. דיברנו על המלחמות שהיו כאן מאז ומתמיד, ועל דבורה - נביאה ,שופטת ואשת לפידות - שנחרתה בהיסטוריה היהודית כסמל של ניצחון וגבורה נשית והייתה השראה לדורות רבים. במלחמת אוקטובר הצטרפו אליה נשים לוחמות גיבורות. חשבנו על הארץ שהצטמצמה מאז 7 באוקטובר. יישובי העוטף הוכרזו כשטח צבאי, הדרום הופגז והשיקום איטי. רוב הדרכים מטבריה צפונה חסומות. גם במקומות שאפשר לנוע, החששות מתעוררים, ותחושות שעדיין מסוכן מדי בולמות את הרצון לטייל בחופשיות כמו פעם, לפני השבת הארורה ההיא.
תוך כדי הנהיגה צפונה עם גיורא ענבר, תהיתי אם זו המדינה שהצטמצמה לנו או שאנחנו, האזרחים, צימצמנו לעצמנו את גבולות שטחי הטיולים מתוך פחד לא לגמרי מבוסס. רק כשהגעתי התגלה מלוא הדיסוננס בין המציאות המתקיימת בשטח לבין המציאות המצטיירת מהתיאורים בתקשורת; דיסוננס בין הביטחון שצה"ל יוצר בשטח, לבין הדימוי שיש לנו האזרחים על הביטחון הרעוע שם. חוסר התאמה בולט בין הפחד והחרדה הכלליים מהמצב לבין התחושה הברורה פה שצה"ל לוקח את העניינים לידיים ויש על מי לסמוך.
8 צפייה בגלריה
ארכיון. "אני מקליד בווייז מושב דוב"ב, הוא מתעקש לכוון אותנו לביירות"
(צילום: אביהו שפירא )
אני מקליד בווייז מושב דוב"ב. הווייז לא מתרשם ומתעקש לכוון אותנו לביירות. מתברר שבחצי השנה האחרונה הווייז לא בדיוק מכיר את השטח שמקריית-ביאליק עד גבול הצפון. ניסיונות הלחימה שלי בו נכשלים. פעם עוד היו לי מפות ברכב למקרה שמשהו ישתבש, אבל כבר שנים שאין. בדרך צפונה, כשהווייז עושה מה שבא לו ובוחר עבורי יעדים שאין לי שום כוונה להגיע אליהם, אני מבטיח לעצמי לחזור לנוהל המיושן ההוא הקרוי "מפות".
"אולי בגלל הווייז הזה פינו את תושבי הצפון", אני אומר בצחוק מריר לגיורא. אותו זה לא מצחיק. "היה אסור לפנות אותם", הוא אומר, "זו הייתה טעות". אנחנו חוזרים לחפש את המסלול, וגיורא - שממילא סומך על מפות וחשדן בכל הקשור למסכים ולטכנולוגיות מתקדמות - מבקר בשצף את התפיסה הטכנולוגית שהשתלטה על צה"ל. "צריך לחזור לחיילוּת הבסיסית: אפוד מותאם, רימונים בחגור, מפקד קדימה, נחישות, תכונת ציד ועורמה. הטכנולוגיה אכן מפעימה, אבל היא יכולה רק לבוא בתוספת לחיילות הבסיסית. אלא שהטכנולוגיה הפכה מתומכת לחימה למייצרת תלות, וחייבים לחזור אחורה".
לפחות שנינו מסכימים שהנסיעה בין השדות והמטעים הצפוניים הכי מזכירה את טוסקנה, ואנחנו נותנים ללב להתרחב. עד שנתקלים בשלטי ענק בצבעי אדום-שחור: עצור! מחסום לפניך. הינך נכנס לאזור מאוים. יש להישמע להוראות השוטרים.
על הגדר הוצבו בטונדות. הנשימה מתחילה להיות קצת יותר כבדה. הבטונדות אכן יעצרו מישהו? האם הן אלו שחוסמות לחיזבאללה את שדות הראייה? אנחנו מזכירים לעצמנו שכרגע נמצאים בתוך שטח מדינת ישראל, לא במדינת אויב, ושהמצב לא דומה לעזה, שמחבל עלול לצאת מכל פיר. השטחים המאוימים כאן הם בעיקר באזור שבו מוצבי החיזבאללה ממוקמים בשטח גבוה יותר ומתצפתים לעברנו. ואכן, הטון בצפון הוא אחר, שונה לגמרי ממה שראיתי וחוויתי בעזה, כשביקרתי שם לפני כמה שבועות.
כאן לא מדובר באזור מלחמה. בינתיים מדובר באזור מאוים, וקל יותר להתמודד עם הגדרה כזאת. שוטרים ולא חיילים חתומים על שלטי האזהרה. הקירות הצפוניים פחות מדברים מקירות הבניינים שראינו בעזה, שעליהם פרקו חיילים שקים של רגשות. הגרפיטי מרוח בעיקר על בריסטולים בחמ"ל, והמסרים שהושארו על הלוח המחיק בחמ"ל רכים יותר: "צא לאפטר", "בוא נעבור לביסל"ח", "איך היה בשיננית?" ו"ד"ש לאישה".
כאן, ליד הגבול, לא מריחים ריח חריף של שדות ובתים שרופים. המים מהחורף הנדיב זורמים בעוצמה, הירוק רחוץ וטרי, ולעיתים הפסטורליה הזו מתעתעת ומבלבלת. "רוב הזמן שקט יחסית", מתמצת את המצב סגן אביב חריזי, סמ"פ בגדוד 13 בגולני. "הייתי בעזה מ-7 באוקטובר, נהרגו לנו הרבה חיילים, אבל כל אחד מהם נלחם, אף אחד לא נהרג תוך שינה או מחוסר מוכנות. אנחנו בצפון חודש וחצי, מתאמנים ונערכים כל הזמן".
בדרך לחמ"ל דוב"ב, שבקצה המושב, רואים רק חיילים. הרחובות קטנים והבתים ריקים מתושבים, שמרביתם התפנו. היישוב נקרא על שמו של דוד בלוך-בלומנפלד, מי שהיה ראש העירייה השני של תל-אביב. היום חלק מתושביו פליטים בתל-אביב. בעלי הלולים הם היחידים שמגיעים לכאן, כדי לאסוף ביצים, וקרה שחיזבאללה תיצפת וירה כשהיו באמצע.
לא שומעים כאן דיבורים על ניצחון מוחלט, לא על תקיפה, אלא על קרב הגנה ועל מוכנות. "החיילים נמצאים באוהלים, לא נכנסו לבתי התושבים. כאן זה לא עזה. לא עברנו את הגבול", אומר סגן חריזי. "נכון שאנחנו מתכוננים ומתאמנים לכל תרחיש, אבל זה עדיין במסגרת הבית. בחיזבאללה רואים מה שקרה בעזה ומפחדים. עכשיו אנחנו אלו שמכתיבים את כללי המשחק בצפון. האתוס שלנו הוא להחזיר את הביטחון למדינה. אם בעזה הפתיעו אותנו ב-7 באוקטובר, אז פה אנחנו בשום אופן לא נותנים להפתעה להגיע".
3. הפחד מזיז עצמו הצידה
מפקדו של חריזי הוא סא"ל טל תורג'מן, מג"ד 13 של גולני וגם המג"ד הצעיר ביותר בצה"ל. אנחנו פוגשים אותו בחדרו בחמ"ל. על שולחנו מונח ספר ביאור למסכת אבות, עליו משקפי קריאה ולצידו מקופלת מפת מארון א-ראס. המדפים בחדר הקטן עמוסי ספרים: סון טסו, הרצל וגם סטיב ג'ובס. כשיש לו טיפת זמן לעצמו הוא מדפדף באחד מהם.
הוא בן 31, נשוי ואב לשניים, צנוע, בוחן ושוקל מילים ומשדר מנהיגות שקטה, לא יהירה. לפני כחודש וחצי קיבל את הגדוד, לאחר שהמג"ד הקודם, סא"ל תומר גרינברג ז"ל, נהרג בקרב בשג'עייה עם עוד עשרה לוחמים. ימים אחדים אחר כך יצאה חטיבת גולני מהרצועה. בספטמבר 2020 קיבל תורג'מן מצטיין רמטכ"ל על חלקו במבצע צוק איתן - פיקד על הפלוגה המסייעת בגדוד.
"ב-7 באוקטובר הייתי מג"ד 906, לא נלחמתי עם גדוד 13 בעזה, ולכן בתחילת תפקידי כמג"ד הרגשתי קצת זרוּת, אבל מהר מאוד היא זזה", אומר לנו תורג'מן. "הקשבתי ולמדתי מה הגדוד עבר והתייעצתי עם גורמים שחוו דברים דומים. הרגשתי שאני חייב לשמוע וללמוד איך לגשת אל החיילים ומה נכון לעשות. עד לאותו רגע שהדגל עובר אליך, אתה אוסף את העוצמות שלך, כי אתה מפקד הגדוד, לא מהנדס במקום כזה או אחר. כבר פעמיים נלחמתי בשג'אעיה - גם בצוק איתן, לפני כעשור, וגם הפעם בחרבות ברזל".
ומה ההבדל בין אז להיום?
"שהפעם באנו לנצח בלי מגבלות, לא לחפש מנהרות".
תורג'מן עשה את כל מסלולו בגולני. "צבע הכומתה אף פעם לא יורד ממני", הוא אומר. "לאחר שגולני יצאה מהתמרון בעזה התחלתי תפקיד כמפקד גדוד 13, שאיבד רבים מלוחמיו. זה לא פשוט. את הדיסוננס הזה הרגשתי ברגע הבשורה על קבלת התפקיד: מצד אחד זה משמח; מצד שני זה הרי נעשה בנסיבות מאוד לא משמחות. עם זאת, אתה מבין את המשמעות, אתה יודע שיש לך אחריות ענקית על הכתפיים. שבועיים הייתי עם הגדוד בדרום ועלינו לקרב ההגנה על הצפון".
מה הייתה הלחימה בעזה עבורך?
"במלחמה הייתה עוצמה בלתי רגילה, שנסכה בי ביטחון מטורף. אני חושב שהצבא הביא לידי ביטוי את כל מה שהתאמן עליו. לי, כמג"ד מתמרן, יש גם לוחמי חי"ר מיומנים, לוחמי שריון, כוחות הנדסה ומפקדה שעובדת איתי. יש לי אש רתומה - ארטילריה, כט"במים, רחפנים, מטוסים - אני מפעיל הכל. מימוש הקרב המשותף בשפה המשותפת עבד בצורה מדהימה. יצאתי מהתמרון עם המון ביטחון בצבא. הרגשתי צבא שבא למלחמה, ולא בא למבצע בוטיקי. הרגשתי צבא עם תכלית, עם מטרה ברורה".
היו לך הרוגים במהלך הלחימה בעזה?
"היה הרוג אחד בהיתקלות באזור חוף הים, והיה לי ארוע בשג'עייה עם לא מעט פצועים מ-RPG, רובם קל-בינוני".
כשתומר גרינברג נהרג, היית לידו?
"הייתי 300 מטר לידו. הקפצתי את מחלקת הפינוי כדי לחלץ פצועים והרוגים. תומר ואני היינו חברים טובים. זה לא קל".
הגדוד ספג אבידות קשות, 44 הרוגים.
סא"ל תומר גרינברג ז"ל. "היינו חברים טובים. זה לא קל"דובר צהל"כמעט מחצית מההרוגים בגדוד 13 היו חיילים שלי, כשהייתי מפקד מחזור בבא"ח גולני. אני גייסתי את מרבית החבר'ה האלה ועשיתי להם את ההכשרה. בן משפחה שלי הוא אחד ההרוגים. הם תמיד בלב שלי, ואני חושב עליהם, לפעמים בבוקר כשאני קם או בלילה לפני שנרדם. אבל כרגע, בלחימה, מרבית הזמן אנחנו משתדלים לשים את זה בצד. לא להתעלם, אלא לשים את זה בצד. יש לנו משימות חשובות עכשיו, ובעיקר לדאוג שלא יהיו עוד הרוגים. עכשיו אנחנו בעשייה משמעותית גם בשביל אלו שלא נמצאים פה וגם עבור מי שיהיו פה בעתיד".
איך תיפקד הגדוד ב-7 באוקטובר?
"אנחנו עדיין מתחקרים ולמדים. כצבא, כולנו נכשלנו, גם אני כמג"ד 906 נכשלתי. ב-7 באוקטובר לא עמדנו במשימה, לא צריך לייפות את הדבר הזה. היו לגולני מעל 80 חללים. אבל הגדוד וחטיבת גולני עשו תיקון מטורף, אספו את עצמם, יצאו למלחמה ורצו קדימה. היינו במקומות הכי קשים שיש".
ומה עם הפחד?
"פחד ממה? כשיש לך כל כך הרבה אחריות על הכתפיים, אין לך הרבה זמן לחשוב על הדברים האלו. מי שיגיד לך שהוא לא חושש, לא אומר אמת. ברור שיש חשש. אני אבא לילדים, נשוי, יש לי הורים, אני יותר פוחד עליהם מאשר על עצמי. אבל מתוך ההבנה העמוקה של מה שהיה ב-7 באוקטובר, מתוך ההבנה שיש חטופים בתוך הרצועה, מתוך הבנה שהגדוד הזה הפך לגדוד עם לא מעט משפחות שכולות, לאור הלוחמים שנפלו והפצועים שעדיין מאושפזים - הפחד מזיז עצמו הצידה. במקומו נכנסים חדות מטרה ותכלית ומשימה ורצון להשיב את החטופים ורצון לעמוד במשימה. בעיקר למען הנופלים".
בחודש וחצי האחרונים אתה עם הגדוד בצפון. איך הלחימה כאן?
"אנחנו בקרב הגנה ומוכנים כל רגע למעבר להתקפה. חיזבאללה פוגש צה"ל אחר. אנחנו מגיבים בצורה מאוד משמעותית, השמדנו את כל התשתיות צמודות הגדר של האויב".
ומה אומרים בבית בקריית-מוצקין?
"אם אשתי לא הייתה רוצה שאעשה מה שאני עושה, לא הייתי עושה את מה שאני עושה. וזו לא איזו קלישאה".
4. אמא, משהו קרה לאבא?
למחרת אני מתקשר לאשתו של טל, חופית, חברתו מאז התיכון בקריית-אתא. "תראה, זה אתגר מאוד גדול", היא אומרת כשאני שואל לגבי תפקיד המג"ד של בעלה. "אתגר לא רק בשבילו, גם בשבילנו",
ואז דיבורה נתקע לרגע. "אתן לך דוגמה מאוד אישית", היא ממשיכה. "הילדים, אלרואי (5) ונהוראי (4), מתמודדים כל החודשים האלו עם פחדים מהמלחמה, עם געגועים, ובעיקר עם חרדות שמשהו רע יקרה לאבא. כשחזרו למסגרות הגנים, אחד הילדים אמר לבן שלנו שכל החיילים מתו, וכשהוא חזר הביתה מהגן דרש שאתקשר לטל ושכולנו נשמע שהוא באמת חי. באותו אחר צהריים לא הייתה תקשורת, לא הצלחנו לדבר עם טל, והוא היה בטוח שהילד מהגן צדק, שאבא מת ואמא משקרת אותו. לקח זמן עד שהצלחנו לשמוע את קולו של טל, והילד טיפה נרגע.
"אלו היו שעות לא פשוטות. במהלך חצי השנה האחרונה היו הידרדרות, צבירת כעסים ותסכול שקשה לבן שלנו להוציא בבכי. זה יותר מורכב. בכי לא משחרר את הפחד שאבא שלו עלול לא לחזור. יחד עם הרגשות האלו, שני הילדים מאוד מחוברים לטל וגאים בו. הם מספרים לחברים שאבא שלהם מגן על ישראל. ועם זה, הם גם היו עדים וראו איך בשבת ההיא הוא עולה על מדים במהירות ועוזב את הבית. זאת לא התמונה שהם רגילים לראות. הם מיד הבינו שיש הקפצה ומשהו חשוב קורה, אבל לא תמיד מקבלים את הדבר הזה שנמצא בחיים שלהם".
"הקושי להתמודד עם זה הוא גדול. אני לא רגילה ששלושה חודשים בעלי לא בבית וכל רגע יכול לקרות לו משהו נורא. אי אפשר להתרגל לזה"
ואיך את בתוך כל זה?
"הקושי להתמודד עם זה הוא גדול. יש שאומרים לי, 'אבל את הרי רגילה לחיים האלו'. אז לא, אני לא רגילה ששלושה חודשים בעלי לא בבית, אני לא רגילה שהוא לוחם בתוך עזה וכל רגע יכול לקרות לו משהו נורא, ולא, אני לא רגילה לקום בבוקר ל'הותר לפרסום' ואין תקשורת ואת לא יודעת אם הוא בסדר ויצא בשלום מאירוע ה'הותר לפרסום' הזה. לא, אי-אפשר להתרגל לזה".
איזה אבא הוא?
"הוא עושה 11-3, ובסופ"ש כשהוא בבית הוא לא שוכח להיות אבא נהדר. הוא אבא מאוד פעיל".
היה לו קשה לדבר על ההרוגים? איתך הוא מדבר?
"נראה לי שטל עוד לא עיבד לגמרי את הנושא הזה בתוכו. אנחנו מדברים המון על זה. הוא אומר שאני הפסיכולוגית הכי טובה שלו. אחרי צוק איתן הוא למד לשים רגשות בצד ולפעול כלוחם, כמו שלימדו אותו. כשהייתי מדברת איתו על מה שקרה, הוא ניתק רגש. לנשות גולני יש קבוצת ווטסאפ, ומסתבר שכולנו רואות שזה מה שקורה לבעלים שלנו, ומתמודדות עם זה. לא לוחצות עליהם להוציא, אבל מנסות להקל.
"כשתומר גרינברג נפל היה לטל קושי אדיר, וזו הייתה פעם ראשונה שהוא שיתף אותי במה שעובר עליו. תומר היה חבר גם במישור האישי, לא רק במישור הצבאי-מקצועי, אני ואשתו חברות. תומר היה מפקד גדוד בדיוק כמו טל, והנה, הוא הולך להיות במקומו. זה היה משוגע. ובתוך כל זה ישנה ההבנה שזה עלול לקרות לכל אחד, זה חתיכת שוק. להיות מג"ד 13 זה תפקיד קשה וסוחף. לא סתם טל מגדיר את התפקיד כתפקיד חייו. הוא נכנס לתפקיד של חבר קרוב שנפל, עם עשרות משפחות שכולות ולא מעט פצועים שהוא שם בשבילם, שלא לדבר על כך שהוא חייב להחזיק את הגדוד. זאת אחריות עצומה ואני סומכת עליו כשהוא שם, למרות שאני מתה מפחד ממלחמה. כשהם יצאו מעזה, קיבלתי טלפונים מהורים שאמרו מה הם חושבים על טל, כמה ביטחון הוא נותן לחיילים ושבזכותו הבנים חזרו הביתה בחיים בריאים ושלמים. הייתי בהלם. טל לא מספר לי על זה".
נשמע שאת מאוד אוהבת אותו.
"ברור, מה נראה לך? נועדתי להיות אשתו. אני צריכה להיות גם אבא וגם אמא בבית, וזה בסדר גמור. כמשפחה השליחות שלנו זה צה"ל".
"תדעי לך", אני אומר לה בסוף שיחתנו, "שזכית בבעל כזה, ובוודאות הוא זכה בך. טל הוא אחד המפקדים הצעירים, הנחושים, המקצועיים ומעוררי ההשראה".
"כן", היא אומרת נבוכה וגאה, "אני יודעת".
5. הדור הבא של התקווה
את הביקור בצפון אנחנו מסיימים בקריית-שמונה. עצוב לראות עיר נטושה. מרכזים מסחריים שהיו תוססים נעולים על בריח, רכבים לא שועטים ברחובה הראשי. אני מתקשה להבין את ההחלטה לפנות את התושבים מבתיהם ולהפכם לפליטים בארצם, וחושש שהיא התקבלה בעיקר מתוך פחד.
בצר לי התקשרתי לחברי מנחם הורוביץ, שהתגורר 47 שנים בקריית-שמונה ומאז תחילת המלחמה ממעט להגיע לביתו הצפוני. "מעולם לא פחדתי כל כך", הוא מודה. "עברתי את שנות הקטיושות בלי כיפת ברזל ולא פחדתי ככה. אבל מאז 7 באוקטובר זה משתלט עליי. כנראה שהעיר הכל כך ריקה מגבירה עוד יותר את החרדתיות". עבורי זו עוד הוכחה עד כמה הפחד מזין את עצמו ומטשטש את הראייה הבהירה, והוא שהביא לשיתוק החיים ולעצבותה של עיר שהאנשים בה מעטים מאוד.
8 צפייה בגלריה
קריית שמונה במהלך המלחמה. "העיר כל כך ריקה שהיא מגבירה עוד יותר את החרדתיות"
(דוברות עיריית קריית שמונה)
שלומי מ"באגט שלומי" הוא היחיד שפותח מדי יום את החנות ברחוב תל חי במרכזה של העיר. "אם אני אעזוב כמו כולם, מי יאכיל בשווארמה ופלאפל את החיילים שיוצאים להתאוורר?" הוא שואל ופותח שולחן נדיב לחבורת מילואימניקים. אני פוגש שם את המגוון הישראלי הכל כך מרגש: עירונים, מושבניקים, חילונים ודתיים.
יש כאן נציגות לכולם: אלון שבות, מושב גאולי תימן, נופים, חריש, אלעזר, הרצליה, תקוע. גילי 36-42, עובדים בהייטק, כלכלנים בשוק ההון, מהנדס אלקטרוניקה, מהנדס בניין ואיש חינוך. כולם שירתו בסדיר באותו צוות בסיירת גולני, ובמילואים הם אלפיניסטים. הם גויסו בתחילת המלחמה, ולאחר ארבעה חודשים במדים יצאו לחודש בבית, וחזרו. "יש הבנה בבית למחויבות שלי לצבא, אבל זו התמודדות לא פשוטה", אומר אחד מהם והיתר מצחקקים. "זה לא כזה קל גם בעבודה. יש אמנם הבנה מלאה, אבל אתה קצת מאבד קשר, עם הטכנולוגיה, עם ההתקדמות", מפטיר חברו.
כשאני שואל איך בבית, הם משתתקים לרגע. "אשתי היא לביאה אמיתית", אומר אחד מהם. "הנשים הן הגיבורות של כל הסיפור הזה, לנהל לבד בית עם חמישה ושישה ילדים. אם זה היה הפוך, אף אחד פה לא היה שורד שבוע", מוסיף חברו וכולם מהנהנים. בדרך מהחרמון לחופשה קצרה בבית עצרו אצל שלומי. "עכשיו תסבירו לאנשי קריית-שמונה שיפסיקו להיות מודאגים ויחזרו לעיר", מבקש מהם בעל הבית, ששני בניו, מילואימניקים בתותחנים ובגולני, התגייסו לעזור לו בתפעול הבאגטייה.
בדרכנו הביתה גיורא מציע שנעבור בקיבוץ גבע בעמק יזרעאל ונגיד שלום לנטע, אמו בת ה-92. את אביו, תא"ל בני ענבר ז"ל, שגם הוא היה מג"ד גולני, עוד הספקתי להכיר. נטע קיבלה אותנו בעוגיות שוקולד שאפתה במהירות עבור בנה, ובחיוך מריר אמרה: "אני, בת העמק, ב-7 באוקטובר קינאתי באחיותיי ובבעלי שכבר אינם בין החיים. עברתי את כל המלחמות, מהשחרור ועד היום, והייתי נשואה לאיש צבא כל חיי. למה הייתי צריכה לעבור את התופת של 7 באוקטובר? לא פחדתי על עצמי, כמובן, אלא זה הייאוש שהזדחל בתוכי עבור דור ההמשך".
בחיבוק הפרידה הסכמנו, נטע ואני, שבעצם אין לנו ברירה, ושעמק יזרעאל שבו נולדה וגדלה, הוא המקום הכי יפה בעולם. סיפרתי לה על טל המג"ד שממשיך את דרכם של בעלה ובנה, בחור מעורר השראה. "יש תקווה עם דור כזה", סיכמנו. נפרדנו לשלום בחיוך.
6. ויפשיר כפור הלב
בסוף היום הצפוני האינטנסיבי, מול הפחד של מנחם הורוביץ, הדאגה של תושבי קריית-שמונה, מושב דוב"ב הריק מתושביו ודופק החיים החלוש של היישובים לאורך הגבול, אני מזהה את האופטימיות המתעצמת בי. למרות רצף האזעקות באזור קריית-שמונה, טיל הנ"ט למטולה והחשש לחדירת כלי טיס שהיו בימים האחרונים, איכשהו אני ישן יותר טוב בלילות.
השיחות עם מפקדי גדוד 13 בגולני ועם חבורת המילואימניקים מהחרמון מהדהדות בי. המג"ד טל תורג'מן בעל פני הילד מתפקד כרמטכ"ל בגזרה שלו. לראות אותו מקרוב מתפעל את הכוחות הכפופים לו באופן כה מרשים, משרה ביטחון ומחזק את התחושה שנצא מזה. עם מפקדים כאלו אני מאוד מקווה שהחיזבאללה לא יעז לפתוח במלחמה, וכדאי לו שיסתפק בלשבת עשרה ק"מ מהגבול. רק ירימו את הראש ויחטפו. או, בלשונו הצבאית של המג"ד תורג'מן: "צה"ל ימשיך לנהל בצפון לחימה הגנתית".
בדרך חזרה למרכז הגשם לא פוסק לרגע. תוך כדי המחשבות המסכמות, עולים בראשי מילותיו של המשורר האיטלקי מונטלה:
"גשם מתיש את הארץ, שממת חורף רובצת כבדה על הבתים,
האור מקמץ, הנפש סרה. אבל יום אחד, משער פתוח קמעה,
נבחין בין עצי החצר, בכתמי הצוהב של הלימונים -
ויפשיר כפור הלב, והחזה יישטף, תרועות שירים בוקעות
מחצוצרות זהב של שמשיות"
(אאוג'ניו מונטלה, מתוך "הצלופח")
עכשיו אני כבר מתכנן את הטיול הבא עם חבורת המטיילים - נחל עיון ומפל התנור באצבע הגליל - ואת חופשת הקיץ עם הילדים והנכדים בצימרים על גבול הצפון. אולי גם אשכנע את מנחם למחוק את הפחד ולהצטרף.
פורסם לראשונה: 00:00, 05.04.24
