בשעות הבוקר המוקדמות מגיעה הקבוצה הראשונה של המהגרים לג'קומבה הוט ספרינגס, עיירה קטנה כ-120 ק"מ מזרחית מסן-דייגו, על גבול מקסיקו-קליפורניה. חומת הגבול המפורסמת שהייתה אמורה לעצור מהגרים לא חוקיים מלהיכנס לשטח ארה"ב מסתיימת ממש כאן, בצלע ההר, בשטח האדמה של ג'רי שוסטר, שהיגר לכאן בעצמו מיוגוסלביה ב-1969. בחודשים האחרונים אלפי מהגרים חצו את הגבול על האדמה שלו, מותירים אחריהם אשפה רבה, בקבוקי מים, דרכונים קרועים וניירות. הוא התלונן בפני משמר הגבול ומשרד השריף על כך שהמהגרים מדליקים מדורות והורסים גדרות, אבל נאמר לו שאין מה לעשות. בעבר אותם מהגרים היו מתגנבים פנימה בחשאי, נזהרים שאנשי משמר הגבול לא יתפסו אותם. עכשיו הם יודעים שאף אחד לא יסלק אותם.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
עבור אנשי משמר הגבול מדובר בתפנית של 180 מעלות. אם בעבר הם היו אמורים לשמור על הגבול ממסתננים, לעצור ולגרש אותם בחזרה למדינה שממנה הגיעו, עכשיו הם צריכים לקבל את פניהם בזרועות פתוחות. קבלת הפנים הזאת כוללת גם מלונות או מרכזי קליטה, שם הם מקבלים שלוש ארוחות ביום, חיתולים לתינוקות, טיפולים רפואיים, בגדים וכל מה שצריך כדי להפוך את ההתאקלמות שלהם במדינה להכי קלה שאפשר.
לאחר נסיעה של ארבע שעות וחצי מלוס-אנג'לס בתנועת הבוקר הכבדה, אני מגיעה לעיירה בדיוק בזמן לראות מרחוק את המבריחים המקסיקנים מורידים את המהגרים בצד הדרומי של הגדר, ונוסעים משם להביא את הקבוצה הבאה. ממש כמו חברת טיולים מיומנת. מדובר בעסק מאוד רווחי המכניס לקרטל המקסיקני מיליוני דולרים. כמה רווחי? כמיליארד דולר הכנסות בחודש מהברחות וסחר בבני אדם ובסמים. בכספים האלו הם משתמשים כדי לרכוש כלי נשק מתוחכמים יותר, כדי לבסס את שליטתם בטריטוריות שלהם במקסיקו ומחוצה לה וכן כדי לייצר פנטניל, או לשווק אותו מסין ולמכור אותו בארה"ב. ברור לכולם שמדובר בעסק שזמנו קצוב ושהחגיגה הזאת תסתיים יום אחד. עד אז, הם רוצים להרוויח כמה שיותר.
קבוצה של כ-20 מהגרים עם תרמילי גב עושה את דרכה בשביל חולי לעבר המחנה השוכן בקצה העיר. מרחוק הם נראים כמו קבוצה שיצאה לטיול שטח, רק רכבי משמר הגבול והקצינים המלווים אותם לשם רגלית מעידים אחרת. אחרי חמש דקות הם מגיעים למחנה המאולתר, מקום פתוח מוקף בשיחים ובהרבה פסולת שהותירו מאחור המהגרים הקודמים. הם מקבלים לידיהם פלאיירים בכל שפה אפשרית: "ברוכים הבאים לארה"ב". הם קוראים את הכתוב בקפידה, מילה במילה, מנסים להבין מה בדיוק הולך לקרות איתם.
התחושה בקרב המהגרים היא בלבול מוחלט. כמעט אף אחד מהם אינו יודע אנגלית, למעט שני בחורים צעירים מגיאורגיה. הם הגיעו מכל העולם - אקוודור, פרו, מקסיקו, הונדורס, ברזיל ואפילו אישה אחת מאיטליה שלא לגמרי ברור איך היא יכולה לקבל מעמד של פליטה, אבל שווה לנסות. ונסה, חבושה בכובע צמר ובשיער ארוך כתום, הגיעה עם בעלה פדרו מברזיל. היא מיד מספרת לי שהיא בהיריון, ואולי כדי להוכיח מרימה חולצה וחושפת את הבטן.
באיזה חודש את?
"שמיני", היא עונה בחיוך רחב. "אמרתי להם שאני בהיריון, כך שאולי הם ייקחו אותנו מפה ראשונים".
אחר כך היא מספרת לי בספרדית משולבת בפורטוגזית שהיא ובעלה התחילו את המסע שלהם לפני חודש ושילמו 15 אלף דולר כדי להגיע לארה"ב. הם לא מציינים למי בדיוק שילמו את הסכום, אבל הכוונה היא ככל הנראה ל"זאבי הערבות", הכינוי למבריחים. זאבי הערבות עובדים בשיתוף פעולה עם הקרטל כדי להעביר מהגרים בטריטוריה שלהם לאורך הגבול.
לא היה לך קשה לעשות דרך כזאת ארוכה, ועוד בהיריון?
"כן, אבל התייחסו אליי בכבוד ועזרו לי מאוד".
בשביל להשיג את הסכום הדרוש, ונסה ופדרו מכרו את כל מה שהיה להם וקיבלו עזרה מההורים.
התעריף שאותו גובים המבריחים תלוי בארץ המוצא. הרוב משלמים 7,000-15,000 דולר לאדם, תלוי מאיזו מדינה הגיעו. אלו שמגיעים מיבשות אחרות, כמו סין למשל, ישלמו יותר, לפעמים עד 50 אלף דולר. התעריף גם נקבע על פי "החבילה" שבחרת. שילמת יותר? תזכה למקום לינה, מזון ותחבורה. אלו שאין להם את התקציב יעשו את הדרך רגלית, בעיקר עד שיגיעו לנקודה שבה "מורה הדרך" שלהם ייקח אותם אל הגבול. אלו שעוברים את הגבול בטקסס דרך נהר הריו גרנדה מקבלים צמידים צבעוניים, המסייעים לקרטל לעקוב אחר כמה אלפי דולרים הם עדיין חייבים.
לחלק מהמהגרים אין את הסכום המלא לשלם למבריחים, אז הם משלמים דמי פיקדון ומסכימים לעבוד ולשלם את השאר כשיגיעו ליעדם. אם לא ישלמו, הם מסתכנים בחטיפה או ברצח. לא חסרים סיפורים קשים על אונס נשים וסחר במין בילדים ונשים שלא הצליחו לשלם את החוב שלהם. לפעמים הקרטל גם מחזיק אנשים כבני ערובה ודורש כופר ממשפחותיהם.
הקרטל איננו הסכנה היחידה שעומדת בדרכם. ביוני 2022 מבריחים ניסו להעביר מהגרים במשאית סגורה, ללא פתחי אוורור ובחום הקשה של הקיץ. המשאית ננטשה בסן-אנטוניו, טקסס, לאחר שחצתה את הגבול ו-50 מהגרים נמצאו בה ללא רוח חיים; 16 אחרים היו במצב עילפון ונלקחו לבתי החולים.
ראול (33) ודוד (29), צמד אחים מאקוודור, עשו חלק גדול מהדרך באוטובוסים, בסירה, ואז רגלית. "זה היה מסוכן, אבל יותר מסוכן להישאר באקוודור. חסכנו כסף שלוש שנים בשביל לעשות את הנסיעה הזאת. יש לנו משפחה בקונטיקט אז אנחנו מקווים לנסוע לשם".
אלחנדרו (31) מפֶּרוּ מנסה להתחמם ליד המדורה. רוח קרה נושבת ואין מספיק אוהלים עבור כולם. "אני מקווה שיאספו אותנו לפני הלילה", הוא אומר. את המסע הוא עשה לבדו. לא היה לו מספיק כסף כדי להביא את אשתו ושני ילדיו. הוא לא יודע מתי יראה אותם שנית, אבל מקווה להתחיל לעבוד ולהרוויח כסף כדי להביא אותם לארה"ב. "הילדים שלי עדיין קטנים והמסע הזה יהיה להם קשה עכשיו, אבל בעוד כמה שנים, כשיגדלו, יהיה להם קל יותר לעשות את הדרך לפה. שמעתי על ילדים שמתו בדרך או חלו מאוד, זה מפחיד".
אתה רוצה לגור בקליפורניה? אני שואלת אותו, והוא עונה לי בתמימות "כמה זה רחוק מכאן?"
הוא לא היחיד אגב שאין לו מושג איפה הוא נמצא בדיוק. המבריחים עזרו להם להגיע לארה"ב וזה כל מה שהם יודעים.
מספר חברים שהגיעו מגיאורגיה מנסים להקים מחדש את אחד האוהלים שהותירו באזור המהגרים הקודמים. אחד מהם, מאטה (28), בחור עם זקן ומשקפי שמש, מספר לי שהיה מתאגרף בגיאורגיה. "מכרתי את הדירה שלי כדי להגיע לכאן", הוא מספר לי באמצעות אחד מחבריו המשמש לנו כמתורגמן. "עכשיו אין לי שום דבר, אבל אני מאושר להיות באמריקה. החלום שלי הוא להפוך למתאגרף ולעשות הרבה כסף", הוא אומר. "בגיאורגיה לא הייתה לי כל אפשרות לצאת לתחרויות מחוץ למדינה, הרגשתי שאין לי אפשרות להתקדם".
החבר שלו מוסיף: "ממשלת גיאורגיה מאוד מושחתת והחיים שם מאוד קשים כלכלית, אין עבודה, וגם אם יש בקושי אפשר להתפרנס. לא הייתה לנו כל דרך אחרת להגיע לכאן, לא יכולנו לקבל ויזה. זו הייתה הדרך היחידה והיא עלתה לנו הרבה כסף. הגעתי לכאן בלי כלום, רק עם התיק הזה, אבל זה היה שווה את זה".
בסביבות השעה אחת בצהריים מגיעה הקבוצה השנייה של המהגרים לאותו היום. בדומה לקבוצה הראשונה היא כוללת מהגרים רבים מאמריקה הלטינית, טורקיה, גיאורגיה, הודו וסין. אני מבקשת לראיין ולצלם אותם וכולם מסכימים בשמחה, למעט המהגרים הסינים המבקשים לא להצטלם. ב-2023 חצו את הגבול הזה 37 אלף אזרחים סינים, לעומת 342 בלבד ב-2021.
צ'ן מבייג'ין מספר לי - באמצעות אפליקציית תרגום - שלמד מהיכן ניתן להיכנס לארה"ב דרך צפייה בסרטונים בטיקטוק שהעלו מהגרים. הסינים אינם היחידים שהשתמשו בטיקטוק כדי להבין איך כל העסק הזה עובד.
המהגרים, אם בגלל מגבלות השפה או אם בגלל תשישות הדרך, לא מדברים אלו עם אלו, גם אם הגיעו מאותה מדינה. חלק מהם יושבים ליד המדורה ומנסים להתחמם קצת, הראשונים שהגיעו מתמקמים באוהלים וכל השאר מסתובבים בחוסר מעש ומחכים לראות מתי יגיעו לאסוף אותם. מצבם הרבה יותר טוב מאלו שהגיעו לפני חודשיים-שלושה, אז נאלצו המהגרים להישאר במחנה מספר ימים עד שהגיעו האוטובוסים לאסוף אותם. בימי השיא, שהו כאן 700 מהגרים מדי יום. הם בנו אוהלים ומבנים נמוכים מעץ וברזנטים, שעכשיו משמשים את הגל החדש של המהגרים. בדצמבר 2023 היו כאן רק שני תאי שירותים ניידים, עכשיו יש כבר ארבעה, שני כיורים עם סבון וגם מכל מים ענק.
לפני רדת החשיכה, כשכבר קר מאוד ורוחות קשות מנשבות, מגיע אוטובוס לאסוף אותם. ההקלה על פניהם ברורה, הם מסתדרים בשורה ועולים על האוטובוס שייקח אותם למחנה הקליטה. שם יירשמו וכעבור יומיים יטוסו ליעד הבא, ככל הנראה למדינות מקלט כניו-יורק, שיקגו, קולורדו, או יישארו בקליפורניה.
גל המהגרים האחרון בגבול יהפוך את ההגירה לנושא המרכזי בבחירות, ואולי אף יכריע אותן. אמריקאים רבים, גם דמוקרטים, ישמחו לראות סוף-סוף את עצירת ההגירה ההמונית לגבול. ממשל ביידן צפוי לחשוף שורה של פעולות ביצועיות, שיתמקדו באבטחת הגבולות לאורך הגבול הדרומי של ארה”ב. בדרך הזו הוא ינסה להעביר את האחריות לרפובליקנים, על עמידתם לדבריו בדרכה של חקיקה שתתקן את מערכת ההגירה הבעייתית.
דונלד טראמפ מצידו הבטיח כי אם ייבחר, הוא יפתח ב”מבצע הגירוש הפנימי הגדול ביותר בהיסטוריה האמריקאית”, תוך כדי ניצול הצבא כדי לאסוף מהגרים לא מתועדים במחנות גירוש בקנה מידה גדול. הרפובליקנים טוענים שבגלל מדיניותו של ביידן נכנסים למדינה פושעים, סוחרי סמים ואף מרגלים. טראמפ גם טוען שהדמוקרטים מעודדים מהגרים לזרום למדינה באופן חופשי כדי שיוכלו להצביע בבחירות 2024. “רובם לא מדברים מילה באנגלית, אבל הם (הדמוקרטים) רושמים אותם”, אמר.
בינתיים, הגבול הפתוח בהחלט עובד היטב עבור בעלי אינטרסים מסוימים: מעסיקים שרוצים להעסיק את המהגרים בשכר נמוך יותר, קבלנים ממשלתיים שמרוויחים חוזים כדי לתת מחסה ולהסיע אותם, וגם נותני השירותים, בתי המלון והמסעדות המבקשים מחירים גבוהים במיוחד.
6 צפייה בגלריה
ההגירה הוא מהנושאים המרכזיים על הפרק בבחירות. טראמפ וביידן
(צילום: Alex Brandon/AP, Stephanie Scarbrough/AP)
העומס הכלכלי על ערי המקלט שאליהן מגיעים המהגרים בסופו של דבר הוא גדול מאוד. אחת הערים המבוקשות על ידי המהגרים היא ניו-יורק - בתי מלון בעיר הפכו למקלטי חירום, בהם מלון רוזוולט ההיסטורי (לשעבר מלון 4 כוכבים) השוכן במרכז מנהטן. ראש העיר אריק אדמס מספק למהגרים ארוחות בסך 64 דולר לאדם ליום, ומתכנן להעניק לכל משפחת מהגרים כרטיס מזון בסך 1,000 דולר לחודש. על פי הדיווחים, עיריית ניו-יורק משלמת 310-200 דולר ללילה למלונות השונים. "דוק גו", חברה המספקת שירותי בריאות, זכתה בחוזה על סך 432 מיליון דולר מעיריית ניו-יורק כדי לספק ארוחות ושירותים ל-4,000 מהגרים. בסיכומו של דבר, כל הסיפור הזה עולה לעיר מיליארדי דולרים.
בשנה שעברה שילמה העיר 4.3 מיליארד דולר כדי לספק דיור ומזון למהגרים, והצפי הוא שעד סוף 2024 תוציא 12 מיליארד דולר למימון שהותם של 173 אלף המהגרים הלא-חוקיים, שמספרם צפוי עוד לעלות. את המחיר ישלמו תושבי העיר: אדמס הכריז כי ייאלץ לקצץ בתקציב של בתי הספר, המשטרה והאוכלוסייה הוותיקה בעיר, כיוון שהעיר קורסת תחת הנטל.
בערי מקלט אחרות המצב לא יותר טוב. בשיקגו המקלטים מלאים במהגרים לא חוקיים, ובלית ברירה חלקם נותרים לישון בשדה התעופה עד שיימצא להם מקום; דנוור קלטה אף היא עשרות אלפי מהגרים שמילאו את כל המרכזים, זאת בעוד ברחובות העיר ישנים מחוסרי בית אמריקאים; מושל טקסס גרג אבוט מקפיד לשלוח את המהגרים למדינות הסמוכות, כקולורדו ושיקגו, באוטובוסים. 300 אלף מהגרים לא חוקיים חצו את הגבול לטקסס בדצמבר 2023, ואבוט הכריז שהמדינה שלו בקריסה ושמדובר בפלישה. כשראש העיר של שיקגו החרים את האוטובוסים ששלח לעיר במטרה לעצור את שליחת המהגרים אליו, אבוט אמר: "אין בעיה" - והטיס אותם לשם.
בארה"ב אגב כבר לא קוראים להם "מהגרים לא חוקיים", אלא "מבקשי מקלט" או "עולים חדשים". הנשיא ג'ו ביידן חטף ביקורת על כך שבנאום מצב האומה קרא למהגר מוונצואלה שרצח סטודנטית אמריקאית, לייקן ריילי, "מהגר לא חוקי". לאחר מכן הוא תיקן את עצמו ואמר: "אדם ללא ניירות".
בינתיים בג'קומבה התושבים מוטרדים מהעובדה שבין המהגרים יש גם פושעים רבים. ברברה ורוברט הם שכניו של ג'רי שוסטר. גדר הגבול עוברת עשרות מטרים בודדים מהחצר שלהם. "מה שמדאיג אותנו בעיקר הוא מי האנשים האלו. אנחנו לא יודעים אם יש בהם סוחרי סמים, כמה מהם פושעים מבוקשים במדינות שלהם, כמה מהם טרוריסטים", אומר רוברט. "רובם נראים לי אנשים רגילים, פשוטים וטובים, אבל אי-אפשר לדעת. כבר נתפס מהגר אחד מאפריקה שקשור לארגון טרור, והיו בהם כאלו שרצחו וסחרו באנשים".
בחנות המכולת היחידה בעיר אני פוגשת את אלין בראון, שעברה לעיר בעקבות בעלה לפני 38 שנים. "מה שהכי מטריד אותי הוא, מאיפה למדינה יש את הכסף לממן את ההגירה. חלק מהאנשים האלו באמת מסכנים וזכאים למעמד של פליטים, אבל הרבה מהם לא, והם מהווים עול על ארה"ב. המסים שלנו הולכים למימון המהגרים, לא לתשתיות ולא לערים שלנו שזקוקות לעזרה. אני היגרתי לכאן בעצמי, אבל עשיתי את זה בצורה חוקית וכמו שצריך ולא קיבלתי שום דבר במתנה".
ג'קובמה עיר ענייה, תושבי העיר הצעירים עזבו אותה ורוב האוכלוסייה מבוגרת. בית הספר היחיד שבעיר נסגר לפני שנים כי אין ילדים שימלאו את הכיתות. עד לפני מספר חודשים אף אחד לא שמע על העיירה הקטנה, הנמצאת באמצע שום מקום. כשהזרם הראשון של המהגרים התחיל להגיע בסוף השנה שעברה, זרמו אליה עיתונאים, צוותי טלוויזיה וגם עובדי צדקה הומניטריים שהציעו לעולים החדשים מים ואוכל. בחודש האחרון גם הם הפסיקו להגיע, ורק בקבוקי המים הריקים שחילקו להם עדיין זרוקים שם בין השיחים.
לא כל המהגרים מחליטים לחצות את הגבול לא חוקית, יש כאלו המעדיפים לעשות זאת מהגבול הרשמי, סן איסידרו שבסן-דייגו. הם ממלאים טפסים ומבקשים לזכות במעמד של פליטים. ייתכן שהם עושים זאת כך כיוון שאינם יכולים לאפשר לעצמם את התשלום הכבד למבריחים, וגם חוששים מהדרך הקשה, בעיקר אלו עם ילדים קטנים. הבעיה היא שחלקם נאלצים לחכות חצי שנה, ובינתיים הם ישנים באוהלים בטיחואנה, עיירת הגבול המקסיקנית, עד שיזכו לאישור כניסה לארץ המובטחת.
על פי החוק האמריקאי והבינלאומי, כל מי שמגיע לארה"ב יכול לבקש מקלט. הם עוברים סינון כדי לקבוע אם יש להם בסיס לחשוש מרדיפות במולדתם. לאחר מכן התיק שלהם עובר למערכת בתי המשפט להגירה כדי לקבוע אם הם יכולים להישאר בארה"ב, אבל התהליך הזה יכול לקחת שנים ועד שזה יקרה הם משוחררים להתנהל במדינה בחופשיות. אם הם חוששים שלא יאשרו את בקשתם, הם פשוט לא יגיעו לשימוע בעניינם ויישארו במדינה באופן לא חוקי.
בבוקר למחרת, לפני שאני עוזבת את העיר, אני שבה למחנה. השעה שמונה בבוקר וקבוצה חדשה של כ-15 מהגרים כבר נמצאת במקום. יש בהם גם זוג הורים עם ילדה בת שמונה וילד בן עשר.
מתי הגעתם?
"לפני שעה", עונה לי האב קרלוס בספרדית.
כמה זמן הלכתם ברגל?
"שבע שעות, הלכנו כל הלילה".
אישה כבת 40 ניגשת אליי, היא לבושה מעיל עם כובע המכסה את שערה ואת עיניה מעטרים ריסים מלאכותיים ארוכים. היא מספרת לי שהיא מברזיל, ועשתה את המסע הזה לבדה ללא חברים או בני משפחה. עיניה נוצצות, אולי מעייפות, אולי בגלל הרוחות. "את יודעת מתי יבואו לקחת אותנו?" היא שואלת ומחממת את ידיה מעל המדורה. "עוד כמה שעות", אני מעודדת אותה. "וולקאם טו אמריקה".
פורסם לראשונה: 00:00, 05.04.24
