ב-17 במאי 1954 ארצות-הברית הזדעזעה. בשעת צהריים הכריז בית המשפט העליון פה אחד כי "שירותים חינוכיים נפרדים הם אינהרנטית בלתי-שוויוניים" וביטל את ההפרדה הגזעית המעוולת בבתי הספר. לא ניתן להקטין את ממדי רעידת האדמה שפקדה את האומה האמריקאית. אין נושא חשוב יותר לאדם מאשר חינוך ילדיו, ולא היה נושא חינוכי אקוטי יותר לרוב הלבן מאשר הגנת ילדיהם ממי שנחשבו עדיין בעיניהם הגזעניות ל"שלוש-חמישיות אדם". קשה גם להפריז בשמחה שאחזה בנאבקים נגד ההפרדה הגזעית. הם היו משוכנעים שבתוך זמן קצר מיליון וחצי הילדים השחורים בדרום יזכו סוף-סוף לשוויון הזדמנויות אמיתי.
כצפוי, ולמרבה הצער, הם טעו. עשר שנים מאוחר יותר, ב-1964, רק 0.014% מאותם ילדים שחורים למדו בבתי ספר אינטגרטיביים. שאר ה-99% המשיכו ללמוד בנפרד. עשור אחרי מה שנתפס כ"פסיקה החשובה ביותר של בית המשפט העליון האמריקאי במאה ה-20", מציאות החיים הביסה את פסק הדין שביקש לשנותה באבחת סכין וללא תמיכה פוליטית וציבורית מספקת.
זו לא הייתה הפעם היחידה שבה כששופטים מתחילים לראות בעצמם "מהנדסים חברתיים", השטרות שהם מחלקים לציבור מחוללים. ההיסטוריה המשפטית מלאה בדוגמאות כאלה
זו לא הייתה הפעם היחידה שבה כששופטים מתחילים לראות בעצמם "מהנדסים חברתיים", השטרות שהם מחלקים לציבור מחוללים. ההיסטוריה המשפטית מלאה בדוגמאות כאלה. מאחר ואין פרח משפטים שלא מכיר זאת, היה מוזר לראות את היועצת המשפטית לממשלה בהרב-מיארה מנחה בעקבות בג"ץ להתחיל לגייס את החרדים לצבא כבר החל מאתמול. למי שפיספס: אף תיק לא נארז בחדרי האברכים, שום עריק לא ירד למחתרת והחשמל לא נותק בישיבות. כמו ב-18 במאי 1954, ובעשור לאחר מכן, עולם כמנהגו נהג.
למעשה, זה תיאור מטעה. אמנם בעשור שלאחר פסק הדין ההפרדה המבישה לא נעלמה, אך היו שינויים: החברה האמריקאית דיממה ותססה באופן שגבה קורבנות רבים. רבים בדרום קראו למרי ולעזיבת הברית, והגבירו את אלימותם כלפי המיעוט השחור. במקביל, ההכרעה שחידדה והקצינה את הדברים יצרה תגובת-נגד חריפה שהביאה לנסיגה בהישגי המאבק לביטול ההפרדה עד אז, שלא היו שוליים כלל וכלל. מבחינת השחורים, המצב היה רע הרבה יותר מזה שקדם למאי 1954. הראשונים להבין את גודל טעותם היו שופטי העליון בעצמם, שנחפזו לפסוק בעתירה נוספת ש"ביטול ההפרדה ייעשה בכל המהירות האפשרית" - ביטוי שהחזיר את הכוח לרשות המבצעת לקבוע מה "אפשרי" לעשות, ולמעשה הורה לה להתקדם "הכי לאט שאפשר".
בסופו של דבר, ההפרדה הגזעית החלה לעבור מן העולם רק לאחר חקיקת חוק בנושא ב-1964, שלוותה באכיפה אגרסיבית מצד הממשל. העובדה שזה התקבל בפרוצדורה דמוקרטית על ידי נבחרי העם הפחיתה למינימום את מספר כיסי ההתנגדות. לקח זה נלמד היטב, והעליון האמריקאי לא שב על טעותו. הנשיא הנוכחי, ג'ון רוברטס, חוזר ומזכיר זאת מעת לעת.
עצוב שאצלנו בצמרת המשפטית הנוכחית יש מי ששכח מושכלות יסוד אלה, ומיהר להוסיף בהצהרותיו שמן למדורות השנאה שחסרי אחריות ממשיכים להצית ברחובותינו גם בימי מלחמה. הבכירים הרי מבינים שיש דברים שהמשפט - גם אם הוא רוצה וגם אם זה מוצדק - פשוט לא יכול לעשות לבדו. אף פעם, ובמיוחד לא בימים הרי גורל כאלה.
פורסם לראשונה: 00:00, 02.04.24
