"לקרוא לאחר מותי", כך כתב על כריכת מחברת סמל-ראשון עדי ליאון ז"ל מהיישוב ניל"י, לוחם גדוד צבר בחטיבת גבעתי. חבריו ליחידה סיפרו שעדי הפקיד בידיהם את המחברת לפני הכניסה לעזה ואמר להם שהוא מקווה לחזור ולקרוע אותה - אך אם חס וחלילה יקרה לו משהו, שימסרו אותה להוריו. לצערם, ליאון נהרג מפגיעת טיל בצפון רצועת עזה, ובמהלך השבעה הם מסרו לבני משפחתו את המחברת, שבה הוא הקדיש מכתבי פרידה להוריו, לאחיותיו, לחבריו ולמדינה.
המכתבים המרגשים תורגמו לשלוש שפות והפכו לערכות לימוד בבתי ספר בארץ ובקהילות יהודיות בעולם, וחלקים מהם עובדו לשירים. חמישה בוגרי בית הספר האתגרי ברנקו וייס במודיעין, שבו למד עדי, הלחינו קטעים מהמכתבים ואתמול (שני) הם השמיעו את השיר במפגש מרגש עם הוריו, נורית ואמיר, ואחותו אורי בחדר המוזיקה בבית הספר.
צוות המוזיקה בבית הספר, בהם הבוגרים ניתאי ביטון, יניר ינון וגיא מוטילסקי שחזרו ללמד בו לאחר השירות הצבאי, וכן ליאור בן דוד וירדן נתנאל, הרגישו שהדרך להנציח את עדי חייבת לעבור בחדר המוזיקה. "עדי אהב מוזיקה", סיפר ביטון, "והרצון להנציח את עדי הוביל למקום שבו בילה שעות רבות כתלמיד. החברים שלי ואני חווינו את נפילתו של עדי והכאב העצום שנוצר בהיעדרו. בבית הספר יש מופע מוזיקלי שנתי 'פסטיברנקו', והשנה הוחלט להקדיש אותו לזכרו של עדי. מילותיו של עדי במכתב שהשאיר, 'מקווה שתזכרו אותי', לקחו אותי מיד לרעיון של הלחנת שיר בהשראת המכתב. העבודה על השיר הייתה קשה ואמוציונלית. ברקע נכחו כל הזמן האבל שחוו קרובי וחברי לצד סיפוק שאנחנו עושים בדיוק את מה שצריך כדי להנציח את דמותו של עדי".
ינון סיפר על ההתרגשות לקראת המפגש עם ההורים של עדי: "לנגן ולהופיע עם זה בלייב להורים שלו, זה רגע מחבר אפילו יותר. אני מקווה שנצליח ברגישות להכיר להם ולעדי תודה. הבנו כמה מקום אנחנו נותנים למה שהוא השאיר אחריו, איזו מתנה מדהימה השאיר, ואיזו מתנה קטנה - קטנה מאוד - אנחנו יכולים להחזיר לו על ההקרבה ועל מה שהוא נתן".
"תהליך עמוס ברגשות"
בן דוד, מחבריו הקרובים של עדי, סיפר: "זו זכות גדולה להנציח את עדי בדרך שאני יודע הכי טוב. עדי ואני הלכנו יחד עוד מבית הספר היסודי, ולמדנו בברנקו באותה שכבה. חלקנו את האהבה למוזיקה, כל אחד בתחומו, ולקחת חלק בפרויקט זו סגירת מעגל בשבילי. התהליך היה עמוס ברגשות, והשתדלנו לעשות הכי טוב והכי מדויק שאפשר. כשהבנתי שההורים של עדי ואנשים שהוא חשוב להם יראו אותנו, התרגשתי לקראת זה. המסר שיעבור לכל מי שישמע את השיר יהיה שעדי לא עזב אותנו, הוא תמיד בלב שלנו".
אתמול האזינו ההורים בהתרגשות לשיר, ואמו נורית סיפרה שהמוזיקה הסבה לו אושר ושהוא הגיע לברנקו וייס בגללה. "בבית הספר אפשרו לעדי את חופש היצירה. ברנקו וייס ממשיכים בשליחותו והם עושים את זה בדרך הנכונה ביותר עבורו, כי המוזיקה הייתה חייו, וזו הדרך הנכונה להנציח מי שהיו לו תווים בעורקים. אנחנו מאוד שמחים ונרגשים שהם עושים את זה".
לאחרונה מסר בית הספר להוריו את תעודת הבגרות של עדי לאחר נפילתו. "עדי תמיד אמר לנו שבגרות הוא עושה בשבילנו, מוזיקה זה מה שהוא אוהב ובזה הוא רואה את עתידו", סיפרה האם. "מגיל צעיר עסק עדי במוזיקה. בגיל 13 הוא פתח עם חבר עסק לגינון, ובכסף שהרוויחו רכשו ציוד מוזיקה והחלו לתקלט במסיבות. הוא גם יצר בכישרון מוזיקה אלקטרונית והפיק אירועים ומסיבות".
"ראה את כל המראות הקשים"
"עדי התעקש לשרת ביחידה קרבית ודחה הצעות לשרת בסייבר", הוסיפה נורית. "שבועיים לפני מסע כומתה היה לו קרע בברך והוא עשה מסע של 40 ק"מ כדי לא לקבל כומתה בלי מסע. הוא היה אמור לצאת לפיקוד, אך כיוון שלא יכול היה לדרוך על הרגל משכו אותו לפקד על טירונים, ובתום מסלול של שמונה חודשים התעקש לחזור לגדוד שלו. עדי אמר לנו שזו ההחלטה הטובה ביותר שקיבל".
ב-7 באוקטובר הוקפץ הגדוד שלו לכפר עזה. "עדי ראה את כל המראות הקשים והאונס. הוא אמר לי שהוא ראה דברים שאף אחד לא אמור לראות ושהוא הולך לישון ומתעורר עם אותם מראות. הוא היה מזועזע עד עמקי נשמתו. ראינו את זה בקול ובעיניים שלו".
על המחברת היא אומרת: "כשקיבלתי אותה היינו בשוק. לכתוב בגיל 20 להורים 'אתם כל עולמי' ורגישות אינסופית לזוהר ולאורי אחיותיו - זה הימם אותנו שהוא היה מסוגל להיכנס לנעליים של אחרי מותו. הוא כתב לזוהר, שהתגייסה לפני כחודש, שתזכור כמה הוא אוהב אותה. זוהר אמרה לי 'תמיד היינו אחים טובים, אבל אף פעם הוא לא אמר לי שהוא אוהב אותי. לאורי כתב שאם תרצה היא יכולה לדבר איתו במחשבות וזה מאוד עוזר לה. השאיר לה ערוץ תקשורת. בדף האחרון כתב צוואה למדינה 'אין לי ארץ אחרת'. זו סגירת מעגל לנו, להורים, לזוהר ולאורי, למשפחה המורחבת ולמדינה. השאיר צוואה. המחברת של עדי הפכה לזיכרון חי".
מיכל סטון סהר, מנהלת בית הספר, אמרה כי התקופה המורכבת שעוברת המדינה הגיעה גם לבית הספר, והעיסוק בעיבוד האבל הלאומי וההנצחה קיבל רובד נוסף, אישי. "קשה לי לתאר במילים את הרגע שבו שמעתי את השיר שיצרו בוגרי בית הספר אשר נמצאים היום בצוות ההוראה. זו סגירת מעגל - הנצחה מרגשת ועוצמתית דרך המוזיקה, שמבצעים בוגרים שעד לפני כמה שנים היו בעצמם תלמידים".
פורסם לראשונה: 00:00, 02.04.24
