פעם, כשנתניהו היה מודיע על מסיבת עיתונאים, הלב היה מחסיר פעימה. אז עוד האמנו שיש לו משהו חדש להגיד. משהו חשוב. משהו שהציבור הישראלי צריך לדעת. אבל זה היה מזמן, לפני שהבנו שמסיבות העיתונאים מתקיימות מהרבה סיבות, שהראשונה היא פוליטית ורק אי שם בסוף הרשימה, אפשר למצוא לפעמים את האינטרס הציבורי.
אחרי כל כך הרבה תקוות שנכזבו בציפייה להצהרותיו של נתניהו - מהודעה על לקיחת אחריות, על עסקת חטופים קרובה, על ניצחון מוחלט ועד הודעה על התפטרות או החלטה על מועד לבחירות - למדנו שאותן הופעות תכופות של ראש הממשלה הן סתמיות, מיותרות, ומשרתות קודם כל את נתניהו. מה שעוד הבנו, זה שנתניהו לא ייקח שום אחריות, שאפשרות של עסקת חטופים הולכת ומתרחקת, שניצחון מוחלט לא היה ולא יהיה ושלנתניהו אין שום כוונות לא להתפטר ולא להחליט על מועד לבחירות. הדבר היחידי שהוא מוכן להגיד הוא שהבחירות יתקיימו במועדן, ב-2026, וגם זה נאמר בהתרסה ובבוז כלפי העיתונאים.
זה מה שקרה שלשום בערב, כשירושלים בערה ועשרות אלפים מילאו את רחובותיה, ובאוויר עמד שוב אותו ריח של זעם, של נכונות למאבק, של צדקת הדרך. אה, כן, ושל עשן שהיתמר מהמדורות שהובערו על דרך בגין.
ברקע הייתה ההודעה שיצאה מלשכתו על ניתוח בקע שראש הממשלה יעבור בלילה, ובלי סוף תיאוריות קונספירציה ממה הוא סובל באמת, באיזו מחלה סופנית מדובר ומה מסתירים מאיתנו. זה דבר בלתי נתפס: לא זכור לי אף ראש ממשלה שרוב גדול בציבור לא מאמין לאף מילה שלו. זכור לי שכששרון היה מדבר, היינו עוקבים אחרי התנועות של אפו כי האמנו שהעוויתות הן סימן שהוא לא דובר אמת. אצל נתניהו כבר לא מחפשים סימנים. פשוט לא מאמינים לו.
בשביל מה צריך היה נתניהו את מסיבת העיתונאים הזאת, כמה שעות לפני שאושפז לניתוח? למקורביו ולאשתו הפתרונים. אולי הוא רצה להציג מנהיג חזק על רקע הדיווחים על ניתוח. אולי הוא חיפש קונטרה למהומה שבחוץ.
ניכר היה שנתניהו מנסה למשוך זמן. כאילו אם מסיבת העיתונאים תימשך מספיק זמן, ההפגנה שבחוץ תיעלם. כמו ילד שמכסה את עיניו וחושב שאם הוא לא רואה – אף אחד לא רואה אותו
זה לא הצליח לו. הוא נראה לחוץ, עייף, מוטרד. ואפילו, איך לומר, מעורר רחמים. הטעויות בעובדות, השיבושים במילים, הבלבול, הם רק צד אחד, אפילו אנושי. הצד היותר מדאיג הוא הסתמיות בדבריו. ומצבו הנפשי שנחשף בכל פעם יותר. ניכר היה שנתניהו מנסה למשוך זמן. כאילו אם מסיבת העיתונאים תימשך מספיק זמן, ההפגנה שבחוץ תיעלם. כמו ילד שמכסה את עיניו וחושב שאם הוא לא רואה – אף אחד לא רואה אותו. כמעט כמו המחשבה שלו שאם יאריך את המלחמה – הבחירות לא יגיעו, ועדת החקירה לא תתחיל את עבודתה, המשפט שלו יידחה.
גל המחאה שהתחיל ביום ראשון בירושלים, אינו מתמקד בנושא אחד. שלושה נושאים על הפרק: חוק הגיוס, ביטול הפגרה ובחירות. יכול להיות שזאת גם הבעיה. אולי באטמוספרה הנוכחית היה צריך להתמקד בנושא אחד - חוק הגיוס. הסנטימנט הציבורי נמצא שם, עם החיילים, המילואימניקים, הצבא וגם הכעס והמרירות על הציבור החרדי. על הרקע הזה, כשרוב מצביעי הליכוד והציונות הדתית הם נגד החוק - המוטיבציה של נתניהו והחרדים נראית פוליטית ומעוררת כעס ודחייה.
זה גם הנושא היחידי שיכול להביא לבחירות. אם החרדים לא יקבלו את מה שהם רוצים, הם עשויים להפיל את הממשלה. אם הם כן יקבלו – ההפגנה הנוכחית תראה כמו עדלאידע לעומת מה שיגיע. במקרה כזה לא יתקשו המארגנים לגייס אנשי ימין שיובילו את המחאה. צריך רק לקוות שהעימותים של המפגינים עם תושבי מאה שערים לא יחזרו על עצמם. מיותר ומזיק.
נתניהו עדיין מאושפז. הוא אמור להשתחרר בצוהריים. אז אפשר יהיה לנשום לרווחה שממלא מקומו, יריב לוין, לא קיבל מינוי קבע. ההחלטה של נתניהו, מכל האנשים סביבו, למנות את יריב לוין כממלא מקומו - לא רק מאכזבת. היא גם מטרידה. היא אומרת שאולי המהפכה המשטרית עוד לא נמוגה, ובזמן הנכון היא תתעורר. את אותה אצבע בעין שתקע נתניהו בעינו של הממשל האמריקאי לפני שבוע, הוא תקע שלשום בעינו של הציבור הישראלי. האם זה האיש שאתה בוחר לממלא מקומך בזמן שתהיה בנבצרות? האם האיש שהביא עלינו את המהפכה המשטרית, שריסקה ושיסעה את העם והובילה אותנו לימי השפל האלה, זה הבן אדם להחליף ראש ממשלה בזמן מלחמה?
אז או שנתניהו לא באמת חושב שזה זמן חירום, או שלא אכפת לו מה יקרה פה בזמן שהוא נבצר מתפקידו. שהמדינה תישרף.
פורסם לראשונה: 00:00, 02.04.24
