בשעה 8:40 בבוקר 7 באוקטובר, כשהטבח, החטיפות, הביזה וההרס בקיבוץ ניר עוז בעיצומם, תיעדה מצלמת האבטחה של שער הקיבוץ סיטואציה מטורפת, גם ביחס לאותו יום.
מתחם שער הברזל הצהוב רוחש מחבלים חמושים ובוזזים עזתים. בסרטון המצלמה, שהגיע לידי "7 ימים", נראים חלקם נוברים בלוח הבקרה של השער, מנסים לגרום לו להיפתח; אחרים יוצאים ונכנסים דרך פרצה לא רחוקה מהשער, או מטיילים בשבילי הקיבוץ בניחותא. לא רחוק מהם, בקרבת הפרצה, מוטלת גופה. חלק מהנכנסים והיוצאים דורכים עליה בכוונה, בועטים בה, או יורים בה. כולם צוהלים, מניפים ידיים, אקסטטיים. ובתוך כל אלו נעמד צעיר עזתי לא חמוש, לבוש ג'ינס וטי-שירט, שולף את מכשיר הסלולרי שלו, כורע, ופשוט מתעד את עצמו בצילום סלפי. שתהיה לו מזכרת מצמררת מהיום שבו הוא וחבריו שחטו נשים, ילדים וגברים, כבשו קיבוץ בישראל ועשו בו ככל העולה על רוחם במשך שבע שעות רצחניות, מבלי שאף חייל או איש כוחות הביטחון יהיה שם כדי לעצור אותם.
אף אחד מהמחבלים שליד השער לא ממהר, לא חושש, לא מסתתר. אין להם סיבה: האנשים היחידים שנלחמו בניר עוז – ובאומץ רב – היו חברי כיתת הכוננות, שבשלב זה חלקם כבר נהרגו, או היו מבוצרים בניסיון נואש לעמוד מול מאות החמושים והבוזזים. היו עוד כמה חברי קיבוץ שגילו יוזמה וניהלו קרבות נקודתיים. אבל העובדה היא שבניר עוז לא נורה אפילו כדור אחד מקנה רובה של חייל או שוטר, וכאשר כוחות הביטחון הגיעו לשם, המחבלים כבר עזבו בעצמם, אחרי שמיצו את תאוות ההרג, החטיפה והביזה שלהם.
הם לקחו עימם 72 חטופים (מתוכם הוחזרו עד כה 38), ורצחו – נכון לכתיבת שורות אלו – 38 איש, הגופות של עשרה מהם נחטפו. 117 תושבים, למעלה מרבע מכלל חברי הקיבוץ, נרצחו או נחטפו, ועוד עשרות נפצעו.
9 צפייה בגלריה
ניר עוז 10.7, 11:04 . "אין מצב שלא ידעו על מה שקורה" (צילום מקיבוץ מגן השכן)
(צילום: דקל אגמי)
ב-7 באוקטובר לא היו מספיק כוחות ביטחון באף אחד מעשרות המוקדים שהותקפו בו-זמנית ברחבי הדרום, בוודאי לא בשעות הראשונות. אבל ככל שחלף הזמן, החלו להגיע ליישובים לוחמים שהוקפצו או גייסו את עצמם. במקרים רבים, הכוחות האלו היוו את ההבדל: הם מי שמנעו מהשבת השחורה ההיא להפוך לאפילו יותר שחורה. אבל לניר עוז אף אחד לא הגיע.
וזה לא שהם לא זעקו לעזרה, או שלא היה ידוע שהקיבוץ תחת מתקפה. אלא שמשום מה – מלבד טנק שהופיע בקרבת שער הקיבוץ, ירה שני פגזים ואז נסע משם בהתאם לפקודות שקיבל – לובשי המדים הראשונים שנכנסו לקיבוץ היו לוחמי יחידת המסתערבים של משמר הגבול, שהגיעו לשם כמעט במקרה, והם בכלל לא מצה"ל. זה קרה רק בסביבות אחת וחצי בצהריים, ולא נותר להם הרבה לעשות, מלבד לפנות פצועים ולסייר המומים בין הגופות שנותרו מוטלות בין שבילי הקיבוץ, על המדשאות ובבתים המעשנים.
9 צפייה בגלריה
הטנק שהופיע בכביש לשער ניר עוז, ירה ונסע משם. הצוות לא ידע מה קורה בפנים | צילום: מתוך מצלמת אבטחה
כמעט חצי שנה אחרי אותו יום רצחני, תחקיר "7 ימים" חושף עדויות, סרטונים ומסמכים, שקובעים חד-משמעית: בצבא ידעו על הטבח בקיבוץ ניר עוז בזמן אמת, והיו גם מספר הזדמנויות לכוחות להגיע לקיבוץ ולהילחם. למה זה לא קרה? עכשיו הערפל סביב הקרב שלא היה בניר עוז מתחיל להתפזר.
× × ×
קיבוץ ניר עוז מנה עד 7 באוקטובר כ-400 חברים. הוא שייך למועצה המקומית אשכול, והוא הדרומי ביותר מבין ארבעת הקיבוצים שמכונים "יישובי הפרסה": מובלעת של יישובים צמודי גדר, מערבית לכביש 232, שכוללת גם את הקיבוצים נירים, עין השלושה וכיסופים.
את האבטחה של אזור "יישובי הפרסה" - כמו כל קו - מחזיקים כוחות חי"ר ושריון, שמתחלפים מדי מספר חודשים, ומופעלים על ידי החטיבה הדרומית של אוגדת עזה מהמפקדה שליד קיבוץ רעים. הפעם זו הייתה המשמרת של גדוד 51 של גולני, ושל גדוד 77 של חטיבה 7 מהשריון.
בבוקר 7 באוקטובר, המחבלים הראשונים - ההערכה היא שמדובר בכ-130 מהם - הגיעו לניר עוז כבר סמוך לשעה שבע. הכוח כלל מחבלי נוחבה ומחבלים של הג'יהאד האיסלאמי. על פי המפות המבצעיות שהם השאירו ונתפסו, הקיבוץ חולק לשתי גזרות, צפונית ודרומית: קבוצה מספר 1 של המחבלים חדרה ל"גזרה הדרומית" של הקיבוץ, וקבוצה מס' 2 חדרה ל"גזרה הצפונית". על פי כמה עדויות, חלק מהמחבלים שפרצו לניר עוז ניסו קודם לחדור לקיבוץ מָגֵן הסמוך, אולם נתקלו שם בהתנגדות עזה של חברי כיתת הכוננות והחליטו להמשיך מעט יותר צפונה. "המחבלים שנהדפו המשיכו משם לניר עוז, כי מבחינתם היה יותר קל להם להיכנס", אומר חבר קיבוץ ניר עוז, ירון מאור. "אבל ניר עוז זה הקיבוץ היחידי אליו המחבלים, כמו שהם באו - ככה הם הלכו".
9 צפייה בגלריה
מפת מחבלי הנוח'בה שהושארה בניר עוז. הקיבוץ חולק לשתי גזרות, צפונית )בירוק( ודרומית )באדום(. כוח המחבלים פוצל לשתי קבוצות. קבוצה 1 חדרה לקיבוץ באזור הדרומי והתפצלה שם לשתי קבוצות; קבוצה 2 התפצלה גם היא
בעת הפריצה לקיבוץ, תושבי ניר עוז היו בממ"דים כבר כמחצית השעה. ב-6:35, תחת מטח רקטות ופצמ"רים ומבלי שמישהו בכלל חושב על אירוע של חדירה, העביר שחר בטלר, הרבש"ץ של ניר עוז, הודעה בוואטסאפ הקיבוצי: "המצב בבדיקה נא להיכנס למרחב מוגן!". חלק מהתושבים כלל לא קיבל את ההתרעות, מכיוון שהיו בעיות קליטה בסלולר.
מי שאמור להקפיץ את כיתת הכוננות של הקיבוץ הוא החמ"ל של החטיבה הדרומית באוגדת עזה. אלא שהחמ"ל, שיושב במחנה רעים, הותקף במקביל והתקשה לתפקד. לכן מי שהקפיץ את כיתת הכוננות של ניר עוז היה קב"ט המועצה האזורית אשכול, אילן אייזיקסון.
בסביבות רבע לשבע בבוקר, הרבש"ץ בטלר עשה ניסיון ראשון להשיג את הצבא. לדבריו, באותו רגע אף אחד עדיין לא חשב על חדירת מחבלים. "האירוע היה להשיג חילוץ לג'ודי וגדי ויינשטיין, חברי הקיבוץ שיצאו להליכה", אומר בטלר. החשש היה שהזוג נקלע למתקפת הרקטות והפצמ"רים, והקשר עימם נותק.
למי התקשרת?
הרבש"ץ בטלר: "ניסיתי להשיג את גדוד 51 של גולני שיושבים ליד כיסופים. אני מתקשר למ"פ, למג"ד, לחמ"ל של החטיבה הדרומית, לחמ"ל של הגדוד (51 של גולני, שכאמור תפס את הקו) - אף אחד לא עונה".
מאוחר יותר יתברר כי ג'ודי וגדי ויינשטיין ז"ל שיצאו כמה דקות אחרי שש בבוקר להליכה, נרצחו. גופותיהם נחטפו ומוחזקות בעזה.
הרבש"ץ בטלר מתגורר בקרבת הגדר המזרחית של הקיבוץ, באזור שעל פי מפות המחבלים שייך לגזרה הדרומית. אחת הפרצות שדרכן חדרו המחבלים הייתה 200-150 מטר מביתו. רכב הביטחון שלו חנה ליד הבית. "קשה לא לדעת שזה של הרבש"ץ. אני חושב שהם ידעו לאן הם באים", הוא אומר.
בטלר הבין שבקיבוץ יש מחבלים בסביבות 7:15. זה גם הרגע שבו לראשונה הועברה בקבוצת הוואטסאפ הקיבוצית הודעה ראשונה על חדירה לניר עוז: "מחבלים באזור המרפאה לבושים כמו חיילים". הרבש"ץ בטלר ניסה שוב להזעיק את כוחות הביטחון. "בצבא לא ענו בטלפון ולא ענו להודעות קוליות בקבוצות וואטסאפ", הוא אומר. "הגדוד שהיה אמור לשמור עלינו פשוט נשחט. לא היה במצב של לתפקד".
בסביבות שמונה בטלר יצא מביתו ומיד נתקל בשני טנדרים עמוסים מחבלים, לדבריו, כ-20 במספר. הוא שב, והתריע לכיתת הכוננות על מתקפה צפויה על ביתו. "המחבלים ניסו להיכנס לבית דרך התריסים, הם זרקו רימונים דרך חלון, כדור שנורה פגע לי במותן. זה היה בסביבות שמונה ורבע. הייתי על הרצפה בכניסה לממ"ד, אחרי שאשתי גררה אותי, והחזקתי פצוע את הדלת של הממ"ד. לא היה חשמל, לא היה קשר לעולם החיצון. אשתי שלחה הודעות לרשימת התפוצה ולכיתת הכוננות. היא כתבה 'שחר נורה, כולנו נמות'".
בכל השעות הדרמטיות הבאות, חברי כיתת הכוננות של ניר עוז יהיו היחידים שיילחמו, יחד עם עוד חברי קיבוץ שהיה ברשותם נשק, כמו ירון מאור. מאור זיהה, כך לדבריו, כ-15 מחבלים שעמדו להיכנס לביתו, ארב להם, הצליח לחסל כמה באמצעות אקדח שברשותו, והציל את משפחתו בקרב גבורה. חבר כיתת הכוננות ערן סמילנסקי הסתער על המחבלים שניסו להיכנס לביתו מתוך ארון בגדים, וחיסל שישה מהם. בחוץ הוא שמע חילופי יריות, והיה משוכנע שהצבא כבר הגיע למקום. אבל אלו היו חבריו לכיתת הכוננות, שניסו להילחם.
ככל שהזמן חלף והצבא לא הגיע, גם חברי הקיבוץ החלו להבין שמשהו כאן לא בסדר. הרבש"ץ בטלר, שדרכו התקיים הקשר העיקרי לצבא, היה פצוע – ולכן הם ניסו להזעיק בעצמם כוחות, על בסיס היכרות אישית. "כל בן אדם שהכיר מישהו ניסה ליצור קשר ולצאת בצעקה החוצה, כולל פנייה ליחידות מיוחדות", אומר בטלר. "אין מצב שלא ידעו על מה שקורה בניר עוז. פשוט היה כאוס. זה עבד בשיטה של חבר מביא חבר. אנשים סיפרו לי על אחד שהוא אח של טייס שדיבר עם הטייס והכווין כוחות ל'נובה', וכאלה דברים. מיליון ואחד סיפורים. ניר עוז פשוט נשכח".
בקיבוץ משוכנעים כי אחת הסיבות לכך שלניר עוז לא הגיעו כוחות מהאוגדה היא מקום נפילתו של מח"ט עזה הדרומית, אסף חממי ז"ל. מעט אחרי שש וחצי בבוקר, זינק חממי מחמ"ל האוגדה בג'יפ יחד עם עוד שניים מלוחמיו. הוא נכנס לנירים – פחות מק"מ מניר עוז – והשלושה ניהלו קרב גבורה כנגד מחבלים שחדרו לקיבוץ. חממי נפצע קשה מירי לפני השעה שבע בבוקר, ולאחר מכן דווח בקשר כי נפל. גם שני הלוחמים שעימו, סמ"ר תומר אחימס וסמל קיריל ברודסקי ז"ל, נפלו בקרב. באותו שלב קריטי, בחמ"ל החטיבה ברעים היו ככל הנראה משוכנעים שקיבוץ נירים הוא יעד התקיפה המרכזי. "בגלל שחממי נסע לנירים, אז מבחינת החטיבה הדרומית האירוע מתנהל שם", אומר הרבש"ץ בטלר.
בסביבות שמונה הגיע לנירים גם מסוק הקרב הראשון, מבסיס רמת דוד, והחל להשתתף בלחימה. "אף אחד לא לקח בחשבון שיש מחבלים גם בניר עוז, 500 מטרים בלבד מנירים", אומר ערן סמילנסקי, אחד הבודדים מבין חברי כיתת הכוננות של ניר עוז ששרדו. “אתה גם רואה את זה בתוצאה של קיבוץ נירים, מבחינת היקף ההרוגים והחטופים (בנירים נרצחו תשעה ונחטפו חמישה - ר"ב, מ"צ). שם הייתה לחימה כי היו כוחות, אבל בניר עוז לא".
× × ×
בניר עוז ממשיך בינתיים הטבח. בשאר יישובי העוטף אפשר להבחין בבירור כיצד התקיפה של חמאס מתרחשת בגלים: קודם מגיעים מחבלי הנוחבה והג'יהאד האיסלאמי החמושים, ורק לאחר זמן מגיע גל הבוזזים. בניר עוז, לעומת זאת, הגלים כמעט חופפים: מצלמת השער הראשי של הקיבוץ מתעדת אזרחים עזתים לא-חמושים עוד לפני 8:30. ב-8:47 מתעדת מצלמת השער עזתי לא חמוש, רכוב על אופניים – לא ברור אם הגיע עימם או בזז אותם בקיבוץ – שהספיק אפילו כבר להסתובב בקיבוץ, למצוא שלל, ולרכוב חזרה לעזה. אגב, הוא גנב צעצוע, לא ברור מה גורלו של הילד שהיה בעליו. בשעות שאחרי, מצלמת השער מתעדת כמעט אוטוסטרדה של עזתים שנכנסים ויוצאים מהקיבוץ באין מפריע, חלקם הגדול בבירור אינם חמושים.
אחת הסיבות המרכזיות לכך שניר עוז הוצף כל כך מוקדם בכל כך הרבה בוזזים, הייתה הסמיכות הגיאוגרפית שלו לגבול הרצועה ולשכונת חִ'ירְבֶּת אֶחְ'זַאעַה מהצד השני. חלק גדול מהבוזזים הגיע משם. היה עליהם לעבור בסך הכל כ-1.5 ק"מ, ברגל, באופניים או ברכב, מבלי שמישהו יעצור אותם. הבוזזים הללו השתתפו במעשי הרצח והחטיפות, והם אחת מהסיבות לכך שקיבוץ ניר עוז שילם מחיר כה כבד, גם לעומת יישובים סמוכים. "הרבה מהעדויות מתארות חטיפה בדרך של איומי סכין, ולא בהכרח של כוחות נוחבה", אומר הרבש"ץ בטלר.
עד 9:43 היה השער הראשי של הקיבוץ עדיין סגור, ולמרות ניסיונות חוזרים ונשנים של המחבלים לפתוח אותו מחדר השומר או מלוח הבקרה שלו, הם הצליחו להזיזו רק במעט, באופן שאפשר רק מעבר צר להולכי רגל, אופניים ואופנועים. ב-9:43 עובר ליד השער טנדר טויוטה – הוא אינו לבן וללא מקלע מאחוריו, ולכן ייתכן כי נגנב מהקיבוץ – מצמיד את הפגוש האחורי לשער, נוסע לאחור ופותח אותו בכוח כמעט לגמרי. מרגע זה, התנועה דרך שער הקיבוץ היא ללא הפרעה: כלי רכב פרטיים נכנסים, עגלות גולף של הקיבוץ, טרקטורים וציוד חקלאי אחר נבזזים ומוסעים החוצה. אין מי שיעצור אותם.
לפחות בשני מקרים מתעדת המצלמה שני רכבים פרטיים שנכנסים לקיבוץ, ויוצאים כשמתאי המטען שלהם משתלשלות רגליים. ככל הנראה מדובר בגופות. "האספסוף ניקה את היישוב", אומר הרבש"ץ בטלר. "הוא לקח גם את הגופות שלנו, וגם את הגופות שלהם. הכוח שהרג (נוחבה וג'יהאד איסלאמי – ר"ב, מ"צ) הוא לא הכוח שלקח. האספסוף לקח את הגופות והרוויח את לחמו".
בינתיים, ההגנה כולה ממשיכה להישען על חברי כיתת הכוננות של ניר עוז, שמנתה עשרה אנשים. "הוריתי להם להתבצר עד הגעת הצבא, ברוב תמימותי, כי חשבתי שהצבא יגיע בכל רגע", אומר הרבש"ץ בטלר.
אלא שהצבא, כאמור, לא הגיע, וכיבוש הקיבוץ נמשך. במקביל, סרטוני הזוועה מתחילים לעלות לערוצים הפלסטיניים ולטלגרם: "כתב" פלסטיני מדווח מניר עוז ומתעד ביזה וחטיפות, כולל את חטיפתם של שירי, אריאל וכפיר ביבס. ל"7 ימים" נודע כי בבור הפיקוד של צה"ל בקריה בתל אביב עקבו מקרוב במשך אותן שעות אחרי ערוצי הטלגרם והרשתות החברתיות הפלסטיניים, שבהם הופצו הסרטונים הללו. האם הבינו בקריה מה קורה בניר עוז? ואם כן, מה עשו?
× × ×
סביב השעה 10:30, המצב בניר עוז היה יכול להשתנות, כשבדרך המובילה לשער הקיבוץ, הופיע לפתע טנק של צה"ל. בסרטון שהגיע לידי "7 ימים" נראה הטנק חולף ליד מחסום באזור התעשייה של ניר עוז, הממוקם בצפון הקיבוץ, שבו בין השאר נמצא מפעל הצבע נירלט. הטנק עצר, ירה שני פגזים, ואז המשיך בדרכו, מבלי להיכנס לקיבוץ.
מדובר בטנק של צוות 3ב', מגדוד 77. הטנק הזה, וטנק נוסף, של צוות 3, תפסו ב-7 באוקטובר קו בגזרת כיסופים, באזור מוצב "הבית הלבן". בשעות הבוקר המוקדמות של אותה שבת, דהרו שני הטנקים לגדר ההפרדה, ואז התפצלו, אחד צפונה, אחד דרומה. זמן קצר אחר כך, שני הטנקים נפגעו על ידי המחבלים: טנק 3ב' נפגע מנשק נ"ט, וטנק 3 ממטען. טנק 3 החל לעלות באש, וצוותו נחטף לעזה. זה הטנק מהסרטון המפורסם, שבוער בשעה שמחבלים צוהלים סביבו.
צוות טנק 3ב' הצליח, למרות הפגיעה ופציעה של חלקם, להמשיך להילחם בגבורה, תוך כדי ירי מסיבי ואף דריסת מחבלים על ידי הזחלים. הם נסעו במשך שעות על הציר, חלפו ליד ניר עוז, אבל לדברי סמ"ר נדב בוחבוט, נהג הטנק, מעולם לא קיבלו פקודה להיכנס לקיבוץ. עיקר הלחימה שלהם הייתה בקיבוץ נירים הסמוך. את שני הפגזים הם ירו "לעבר בוזזים", לדברי בוחבוט. בוחבוט אומר כי "הגענו לניר עוז פעמיים, בין היתקלות להיתקלות, ומשם חזרנו לנירים יחסית מהר, כי שם כן קיבלנו אינדיקציות על מחבלים באופן ודאי".
בכלל לא ידעתם שיש מחבלים גם בניר עוז?
"ראינו אנשים מסתובבים שם (באזור התעשייה), ולא הבנו מה זה. לא ראינו שם מחבלים שמנסים לתקוף אותנו. בנירים ראינו מחבלים עם אר-פי-ג'י וטנדרים. הנחו אותנו לחזור לנירים".
מי הנחה? החטיבה?
"אני באמת לא יודע להגיד. פשוט הודיעו לנו איפה יש מחבלים וצעקו 'שהכוח הראשון יקפוץ'. רק בצהריים חזרנו לניר עוז".
אז ב-10:30 עזבתם את ניר עוז כי הבנתם שיש שם בוזזים ולא מחבלים?
"מה זה הבנו? לא הבנו כלום ממה שקורה שם. קיבלנו הוראות והלכנו לפי מה שאמרו לנו".
ועל ניר עוז לא קיבלתם הודעה שיש מחבלים בתוך הקיבוץ?
"לא, לא קיבלנו הודעה כזו.
"הטנק הגיע תוך כדי מסע ההרג בתוך הקיבוץ", אומר הרבש"ץ בטלר. "חוץ ממנו, לא הייתה לחימה בתוך היישוב. לא הגיע כוח, כלום, שום דבר".
העדות של לוחם צוות טנק 3ב' מעלה לא מעט שאלות קשות. כיצד ייתכן ששלוש שעות אחרי חדירת המחבלים לניר עוז, וכשאין-ספור שיחות והודעות וואטסאפ מחברי הקיבוץ זועקות לעזרה מהצבא – טנק חמוש ופעיל עובר ליד הקיבוץ, ואנשי הצוות אפילו לא יודעים מה קורה בפנים? והאם מי שנתנו את הפקודות לטנק 3ב', ידעו מה קורה בניר עוז? אם כן, מדוע לא הורו לו להיכנס? ואם לא, איפה הזעקות של חברי הקיבוץ "נתקעו" בשרשרת הפיקוד?
בדובר צה"ל מיאנו למסור פרטים נוספים, ומסרו בתגובה כללית: "צה"ל החל בתחקיר אירועי 7.10, לרבות אירועים בניר עוז. בסיומם יוצגו הממצאים בשקיפות לציבור" (התגובה המלאה - בסוף הכתבה).
בסביבות 11:30 לערך חלף באזור הקיבוץ כלי נוסף, שהיה יכול גם הוא לחולל שינוי של ממש באותו בוקר קטלני. לדברי חבר הקיבוץ ירון מאור, הוא שמע לפתע ירי של מסוק באזור הקיבוץ. "הוא ירה מהאוויר. הוא חג מעל המחבלים, ירה עליהם וגם, לצערי, פגע באזרחים".
על פי העדויות שאספנו - דובר צה"ל, כאמור, אינו משתף פעולה - מדובר במסוק שחג מעל הרצועה הצרה שבין הקיבוץ לבין גדר ההפרדה. באותה עת, הרצועה הזו הייתה מלאה בנחילי אדם שיצאו ונכנסו מעזה לניר עוז ובחזרה. חלקם לקחו גם חטופים מהקיבוץ. נעמית דקל-חן הייתה אחת מהם: היא נחטפה מביתה בסביבות 11:15, והובלה לעגלה שנגררת על ידי טרקטור, שעליה היו עוד שמונה חטופים מהקיבוץ, בהם שרון קוניו, בעלה ואחת מבנותיהם שנחטפו, דורון כץ-אשר עם שתי בנותיה, שני גורן ואפרת כץ. כשיצאו מהקיבוץ ונכנסו לשטח שבין הקיבוץ לגדר ההפרדה - הגיע המסוק של צה"ל, ופתח לעבר הטרקטור באש. החוטפים נפגעו, אבל לפי עדותה של דקל-חן, גם אפרת כץ ז"ל נפגעה ונהרגה. שאר החטופים ניסו להימלט, אלא שאז הגיע מכיוון הקיבוץ טרקטור עם מחבלים ואסף לעגלה את כולם מלבד דקל-חן, שהעמידה פני מתה, ולאחר מכן זחלה חזרה לקיבוץ מבלי שהתגלתה. בנה שגיא עדיין חטוף בעזה. "אפרת כץ נהרגה ממש לידי, היא הייתה צמודה אליי", מספרת דקל-חן ל"7 ימים". "היא נהרגה מרסיסים".
ואז מה עשה המסוק?
"בשעה שהוא הגיע, בערך 11:30, היה מעל כל הקיבוץ והעצים מסביב עשן סמיך, אז אני מניחה שהוא לא ראה כלום. אבל למה הוא לא ירה על שיירות המחבלים שהמשיכו החוצה? ישבנו בשדה בנפרד (אחרי הפגיעה במחבלים שחטפו אותם בתחילה - ר"ב, מ"צ). אתה רואה שהמחבלים באים בפעם השנייה לקחת אותנו, אז למה אתה לא יורה?! זו השאלה שאני שואלת את עצמי. שמונה איש ברחנו. ואז הגיע טרקטור עם מחבלים ולקח את כולם, חוץ ממני, למה אז לא ירית על המחבלים שוב? נופפתי לטייס, עשיתי לו שלום. הוא היה מעליי כל הזמן, ולא ירה. גם כששכבתי על האדמה ועשיתי את עצמי מתה, הוא היה מעליי כל הזמן, אבל לא ירה. תחקרו אותי מחיל האוויר, כי המשפחה של אפרת דרשה תחקיר. סיפרתי את מה שחווינו. גם ניסיתי להגיע לטייס, לברר איתו מה בדיוק היה, אבל זה בלתי אפשרי".
"בסביבות השעה אחת וחצי. וגם אז לא היה צבא".
גם האירוע הזה מציף שאלות רבות. מדוע המסוק לא ניסה להצטרף ללחימה בקיבוץ? וגם אם תנאי הראות היו אפסיים, בגלל העשן הסמיך שאפף את ניר עוז - ייתכן כי המשך הירי לעבר נחילי המחבלים והבוזזים שעשו דרכם מעזה לקיבוץ (כלומר, שברור שהם ללא חטופים ישראלים), או ירי לעבר שער הקיבוץ הראשי הפרוץ, היו יכולים לסייע. אם החימוש של המסוק התרוקן, הטייס יכול היה להזעיק כלי טיס אחרים, ובוודאי לדווח לפיקוד כי הקיבוץ מותקף. האם כל אלו קרו? גם אם כן, לא הייתה לכך משמעות. מתקפת המחבלים והבוזזים על ניר עוז נמשכה במלוא עוזה, וללא הפרעה.
× × ×
מצלמת השער הראשי של הקיבוץ ממשיכה לתעד את הנעשה בצהרי אותו היום: אינספור אופנועים, הולכי רגל ורכבים ממשיכים לצאת מניר עוז ולהיכנס אליו. ב-12:30 עוד מתועדים שני בוזזים שצועדים בנחת מהקיבוץ ובידיהם אופניים. אחר כך התנועה הופכת לדלילה.
על פי עדות התושבים, רק סביבות 13:30 הגיעו כוחות ימ"ס – יחידת המסתערבים של משמר הגבול – שהוקפצו למקום בעקבות דיווח של בתו של חיים פרי על מחבלים בביתו.
למה הם הגיעו דווקא לבית הזה? בגלל הסיפור המדהים הבא: "אבא שלי נחטף בזמן שאמא שלי הייתה איתו בממ"ד", מספרת ל"7 ימים" נעם, בתו של חיים פרי. "הוא נעמד בפתח הממ"ד כשהמחבל פרץ את הדלת. הוא דחף אותו, ממש הדף אותו. המחבל עף לאחור ונפל. הוא (המחבל) קם ורץ להזעיק עזרה. אבא עמד בפתח ומנע מהם להיכנס לממ"ד, ואז הם לקחו אותו. אמא שלי ניצלה, כי הם לא ידעו שהיא בתוך הממ"ד, מקופלת בפינה. עד שהיא הבינה ששקט מספיק זמן. היא הדליקה את הטלפון בשעה 11:23.
"אחרי שקיבלתי את ההודעה, צילצלתי למוקד 100 של המשטרה ודיווחתי שאבא שלי נחטף. קיבלתי טופס תלונה מקוון, ובידיים רועדות עוד הספקתי להעלות תמונה שלו ומיקום של הבית בניר עוז. לא ידענו באותו הזמן מה קורה בניר עוז, חשבנו שזה רק נקודתי בבית של אבא שלי. עברו עוד כמה דקות ואמא שלי הדליקה שוב את הטלפון, ואז היא שלחה הודעות שהיו נראות לנו מוזרות. לרגע חשבנו שאולי היא מוחזקת כבת ערובה בתוך הבית ומישהו השתלט לה על הטלפון, אז צלצלתי שוב למוקד של המשטרה, ביקשתי לעדכן את התלונה ואמרתי להם שאני חוששת שאמא שלי מוחזקת כבת ערובה. לדעתי זה היה ה'קיו' שלהם לצאת לבית לחלץ אותה, ולכן הם הגיעו לשם ראשונים. הם הוציאו את אמא שלי ועוד משפחה, ויצאו מניר עוז".
צריך לקרוא את זה שוב: במשך שעות התושבים זועקים לעזרה, ואין עונה. בסוף כוחות הביטחון הראשונים מגיעים לקיבוץ בזכות טופס תלונה מקוון פשוט של המשטרה שמילאה הבת, וטלפון למוקד 100.
כך או כך, כוח היס"מ מגיע לניר עוז באיחור, שלא באשמתו, כמובן. כשנכנסו לקיבוץ, חיים פרי כבר היה כמה שעות בעזה, ונכון לכתיבת שורות אלו, עדיין חטוף.
לוחמי הימ"ס תרו בשבילי ניר עוז וחיפשו את בית משפחת פרי. הם היו משוכנעים כי ייתקלו בלחימה עזה בקיבוץ, אבל כבר לא היה ממש עם מי להילחם. הם ראו בתים שרופים, גופות נרצחים, והרס רב. בנקודה מסוימת הגיעו לבית של ירון מאור, שהסתתר בממ"ד, ובדיוק יצא מהחלון כשהוא עדיין חמוש. הימ"סניקים הדרוכים כמעט ירו בו, עד שצעק להם בעברית את קריאת "שמע ישראל", ושכנע אותם שהוא אחד משורדי הקיבוץ. הוא הצטרף אליהם כדי להראות להם את בית פרי, אבל גם שם, כאמור, לא היה להם יותר מדי מה לעשות.
אלא שלפי עדותו של ערן סמילנסקי, גם באותה העת עדיין היו מחבלים שהסתתרו בקיבוץ או בסביבתו. "בשעה 14:20 הגיע מסוק ועליו צוות של לוחמי שייטת", הוא אומר. "בקיבוץ עוד נשארו כמה מחבלים ובוזזים אחרונים. כשהם ראו את המסוק מגיע והלוחמים יורדים, הם פשוט ברחו מהקיבוץ דרך השער האחורי וחזרו לעזה. השייטת לא נלחמו שם, אלא רק סרקו והוציאו אנשים מהבתים".
בשעה 11:04, תיעד דקל אגמי, חבר קיבוץ מגן, את קיבוץ ניר עוז השכן במצלמתו (ראו צילום בתחילת הכתבה). הקיבוץ בער כמעט כולו, ותמרות העשן נראו למרחק קילומטרים רבים. הסיכוי שכל זה לא נראה על ידי אף אחד מכוחות הקרקע והאוויר שכבר פעלו בשטח איננו סביר. הרבש"ץ בטלר: "קשה לראות שליישובים אחרים הצבא מתישהו הגיע והם ניהלו יחד לחימה, אבל איפה ניר עוז? הלוואי שהיינו זוכים לטעימה מזה".
× × ×
אז למה כוחות הביטחון לא הגיעו בזמן לניר עוז ולא ניהלו שם קרב?
לדברי הרבש"ץ בטלר, הסיבה הראשונה היא, כמובן, הקונספציה. אף אחד לא נערך לתרחיש של כיבוש קיבוץ. כחודש לפני 7 באוקטובר בוצעה הערכת מצב בשיתוף הרבש"צים, אז הייתה התייחסות לתרחיש קל יותר: לא פשיטה על היישובים, אלא תקיפה של עובדים בסמוך לגדר. בטלר: "ארבעה ימים לפני הפשיטה סגן מפקד החטיבה הדרומית אמר בכנס רבש"צים: "אני בלתי חדיר, מבחינת המכשול. אי-אפשר לחדור אותו".
בטלר, כאמור, מאמין שסיבה נוספת היא שלפחות בשעות הראשונות, בפיקוד היו משוכנעים שהמתקפה המרכזית היא בכלל בנירים, מכיוון ששם נפלו חממי ולוחמיו ז"ל. הוא לא לבד: מפקדים בכירים רבים בצה"ל, שהיו מעורבים בלחימה, היו משוכנעים שהמתקפה מרוכזת אצלם, ולא העלו על דעתם אפשרות שיש עוד כמה עשרות מתקפות כאלו. "הייתה לחיילים ולקצינים רבים תחושה כי הנקודה שבה הם נוכחים או שבה הם עוסקים - היא מוקד הבעיה", אומר קצין בכיר במטכ"ל, שכמו רבים לקח נשק ויצא להילחם. "ובהינתן התחושה הזו, הם לא היו פנויים, לא מבחינת הקשב ולא מנטלית, לחשוב על נקודות אחרות".
הרבש"ץ בטלר חושב שגם הגיאוגרפיה שיחקה תפקיד. "גיאוגרפית, אם אתה מסתכל על ניר עוז, מי שהגיע מצפון עצר בבארי או בנובה. מדרום, הלחימה התחילה במקומות אחרים. פחות מחצי קילומטר מניר עוז יש טנקים, ומצפון גדוד. הם תקפו את המגינים שלנו והורידו את שדרת הפיקוד של החטיבה מהר מאוד".
שאלנו קצין באחת מהיחידות המיוחדות שלחמו בחירוף נפש ביישובים בעוטף, חלקם לא רחוקים מניר עוז, מדוע כוחות צה"ל לא הגיעו לקיבוץ. הניתוח שלו מאותו יום, כמי שנכח בעצמו בשטח וחיסל במו ידיו מחבלים, מעלה נקודה מעניינת: כוחות הביטחון נעו בעיקר על הציר המרכזי בעוטף, כביש 232. השאלה מתי יגיעו כוחות הביטחון ליישוב הייתה תלויה בין השאר במרחק שלו מהכביש. "ניר עוז הוא קיבוץ שלא נמצא על כביר 232, לעומת בארי למשל", מסביר הקצין. "כדי להגיע לניר עוז צריך להיכנס יותר פנימה".
אבל יש עוד יישובים רחוקים בכביש 232, שספגו פחות אבידות.
"זה כי היה בהם כוח לפני תחילת המתקפה. כך, למשל, בנחל עוז או בכרם שלום. בנחל עוז הייתה יחידת מסתערבים של מג"ב, שבמקרה בילתה שם את הלילה. גם שם זה היה יכול להיגמר בקלות כמו בניר עוז. הכוח היחידי שהופנה לשם היה כוח משולב של מגלן וגבעתי, והוא הגיע לנחל עוז רק בסביבות אחת-אחת וחצי. ההבדל היה שבנחל עוז היו מסתערבים".
כך או כך, מה שבטוח הוא שהתושבים כן ניסו לעדכן את הצבא בזמן אמת. לידי "7 ימים" הגיעו קריאות לעזרה שהועלו בקבוצת הוואטסאפ "מוקד אשכול". בקבוצה זו חברים כל גורמי הביטחון בסביבה: צבא, משטרה ומועצה. בסביבות שמונה בבוקר הועברה לשם ההודעה, "חייב דחוף כוח לניר עוז קרבות עם מחבלים בתוך הקיבוץ". להודעה צורפה נקודת מיקום מדויקת באזור הדרומי של הקיבוץ. אחריה נשלחו עוד הודעות קוליות. "חברים, ניר עוז, מחבלים כרגע, מחבלים בתוך היישוב, בכניסה מצד ימין מסתובבים בין הבתים, שורפים ת'בתים. הם מבקשים סיוע. ניר עוז מבקשים סיוע, מחבלים!" נמסר באחת מהן. "ניר עוז, מחבלים עוברים פה בניר עוז בין בית לבית, חייבים פה עזרה, כמה שיותר מהר", נאמר באחרת. היו עוד.
ההודעות כמעט שלא זוכות לתגובה מהצבא. באחת הבודדות שהגיעו לידינו, מג"ד 51 של גולני, מאיר אוחיון, כותב בקבוצת "רבש"צי גדוד כיסופים", "תסתגרו כולם בתוך הבתים!!!!!" ההודעה נמסרה ב-9:35, כשהקיבוץ כבר שרץ מחבלים ובוזזים.
× × ×
מי שהיה אמור לשלוח עזרה לניר עוז ולשאר היישובים המותקפים בסביבה הוא הפיקוד של אוגדת עזה, וכל מערך הפיקוד והשליטה שמעליו, עד למטכ"ל בקריה. אלא שבשעות הראשונות של הבוקר שרר כאוס מוחלט בבסיס הפיקוד של האוגדה שליד קיבוץ רעים. הבסיס הותקף בשעות הבוקר המוקדמות, אבל המחבלים לא הצליחו לחדור לחמ"ל האוגדה הממוגן וגם לא לחמ"לים הסמוכים, זה של החטיבה הצפונית ושל החטיבה הדרומית (שעליה פיקד חממי ז"ל). תא"ל אבי רוזנפלד, מפקד אוגדת עזה, פיקד על חמ"ל האוגדה, אבל פעל בתנאים קשים. מראש, בגלל חג שמחת תורה והכוננות הנמוכה, לא נשארו מספיק אנשים בחמ"ל שינתבו ויתעדפו את אינספור הקריאות שהגיעו אליו. אל כל אלו התווספו גם שיתוק אמצעי התצפית וחלק ממגדלי הקשר (אמצעי קשר אחרים המשיכו לפעול כסדרם), מה שלא אפשר לחמ"ל לבנות תמונה מלאה ומקיפה של כלל המתקפה. בכל הכאוס והעיוורון ששררו שם, קיבוץ ניר עוז נדחק כנראה לשוליים.
זמן קצר אחרי שנודע כי חממי נהרג בנירים, יצא אל"ם א', איש מילואים בכיר המשמש כראש מטה החטיבה, בנסיעה מטורפת דרומה מביתו בצפון, תוך כדי שבדרך הוא מנסה בשיחות טלפון בהולות להבין מה קורה ולסייע לאנשי החמ"ל לנווט את הקרב. א' התקשר בדרך לטל אשור, המפקד הקודם של החטיבה הדרומית, ששימש באותה עת מפקד מרכז האש בצאלים. הוא עדכן אותו כי חממי נהרג וביקש מאשור לבוא לסייע.
אשור נענה מיד. הוא אסף סביבו קבוצה של לוחמים, ובשלושה ג'יפים לא ממוגנים החל לעשות את דרכו למחנה רעים, תוך כדי לחימה. הוא הצליח להגיע לשם, פילס דרכו לחמ"ל של החטיבה הדרומית, ונטל את הפיקוד עליו. לפי מקורות בפיקוד, בתמונת המצב שאשור קיבל בחמ"ל, לא נמסר לו מה שכלל לא ידעו בחטיבה, באוגדה או בפיקוד באותה עת: שבניר עוז שורר מצב חמור במיוחד, שונה מהותית וקיצונית מהמצב של יישובים אחרים בעוטף.
לדברי הגורמים, אשור, שלא היה מודע למצב הקשה, פעל לגבי ניר עוז כפי שהוחלט לפעול לגבי כל היישובים: לשגר פלוגה או שתיים לכל יישוב, מהכוחות שהחלו כבר לזרום לדרום. לאזור הפרסה הוקצו שלוש פלוגות: אחת, של לוחמים בהכשרה מבית הספר של חטיבת הקומנדו, שהוקצתה ללחימה בנירים; ושתי פלוגות של אגוז, שהיו בפעילות אבטחה באיו"ש, אחת מהן יועדה ללחימה בבסיס כיסופים והשנייה לניר עוז. אלא שמסיבה שאינה ברורה, גם הפלוגה המיועדת לניר עוז נעה בציר הפרסה, בנתיב העובר דרך כיסופים, וזאת למרות שהיה כבר ידוע כי כיסופים - הן הקיבוץ והן הבסיס הסמוך לו - נתונים תחת מתקפה כבדה. שתי הפלוגות נתקלו עד מהרה באש, ולמעשה "נגררו ללחימה בכיסופים", כהגדרת מקור בכיר בפיקוד.
פלוגות אגוז לחמו בגבורה, איבדו חיילים, אחרים נפצעו, לרבות המג"ד שנפצע אנושות מכדור בחזה. אחד מחייליו גרר אותו לשיחים, להגן עליו מפגיעות נוספות, וכנראה שהציל את חייו. אבל בשורה התחתונה, גם השדרה הפיקודית של אגוז נפגעה, והידיעה כי הפלוגה נתקעה בדרך ואינה ממשיכה לניר עוז, כך לפי מקור בפיקוד, כלל לא הגיעה לטל אשור בחמ"ל.
"עכשיו תראו", אומר גורם צבאי בכיר בעל ניסיון רב גם בלחימה וגם בניהול לחימה, "ביום הזה, השחור והנורא, כשמפקד נתן למישהו משימה, הוא יצא מתוך נקודת הנחה שהיא מבוצעת, ושאם היא לא מבוצעת אז יש לכך סיבה טובה מאוד ושהוא יידע מכך. לאף אחד לא היה פנאי ללכת ולבדוק מול כוחות שונים מה קורה, איפה הם ואיך הם מבצעים את ההוראה. היה עומס עצום של אירועים".
רק בסביבות אחת וחצי, כך לדברי מקורות בפיקוד, עלתה פתאום בחמ"ל השאלה מה קורה עם ניר עוז, ולמה טרם התקבל דיווח מאגוז שהגיעו למקום. בחמ"ל בדקו עם אגוז, אבל בתחילה לא ניתן היה ליצור קשר עם הכוח. כשענו, הבינו בחמ"ל שבעצם שתי הפלוגות של אגוז נתקלו בלחימה בכיסופים, והפלוגה שהייתה אמורה להמשיך לניר עוז, כלל לא הגיעה לקיבוץ. רק אז החליטו לשגר לשם כוח נוסף. זהו ככל הנראה הכוח המוסק של שייטת 13 שראו אנשי הקיבוץ. כך או כך, גם הם הגיעו רק אחרי יחידת המסתערבים של משמר הגבול, וממילא אחרי שרוב, ואולי כל, כוחות חמאס והמסתננים עזבו את המקום ללא פגע.
לדברי המקור הבכיר, חומרת המצב בניר עוז לא הגיעה לידיעת פיקוד הדרום ולאוגדת עזה, "תוך שאלֶּה מוצפים כל הזמן בזעקות עזרה מכל ש"ג שאיזה מחבל ירה עליו, ולא יכולים לעשות הפרדה מלאה ואמיתית בין מי שיורים לו על הש"ג אבל לא מצליחים להיכנס פנימה, וצועק, בצדק לגמרי מבחינתו - לבין מי שאם לא יבואו לעזרתו מיד, התוצאה תהיה נוראית. זה פשוט וזה טרגי וזה נורא".
אבל אם צה"ל באמת רוצה להפיק לקחים, החקירה שהוא מנהל לגבי ניר עוז לא יכולה להיעצר רק ברמת אוגדת עזה ומה שקרה מתחתיה. עליה לעלות שלבים ולעסוק גם במה שקרה באותן שעות בפיקוד הדרום, ומעליו, בחטיבת המבצעים שניהלה את הלחימה מהבור בקריה, בפיקוד חיל האוויר ובמטכ"ל בכלל. "נוח למפקדים בתל אביב ולפיקוד דרום והעומד בראשו, שהאוגדה והחטיבה והחמ"לים בבסיס רעים סופגים את כל האש", קובע המקור הבכיר. "אבל האמת היא שהם בעצמם מסתובבים עם חמאה על הראש. שמעתי שאלוף פיקוד הדרום צוטט איפשהו שמרגע שהתיישב על כיסא המפקד באותו בוקר, אחרי שהגיע מהנופש, הוא ידע שאסור לו למצמץ, כי אם זה יקרה - הכול יתפרק. ובכן, כנראה שהוא דווקא כן מצמץ פה ושם, כי עניין ניר עוז זו חתיכת החמצה".
אבל גם פיקוד הדרום והמטכ"ל הופתעו, כמו כולם.
"גם אם ניקח את עניין ההפתעה, ועד שעה-שעתיים של הלם ובלבול, שהם בעייתיים כשלעצמם, אחרי שעתיים כולם היו צריכים להתחיל לתפקד. פיקוד החטיבה נמחק למעשה, ועברו שעות עד שהשתלטו שם על העניינים. פיקוד האוגדה נמצא תחת התקפה מחוץ לדלת של החפ"ק וחסר אמצעי דיווח, חוזי וקשר. המצב הזה היה ידוע לפיקוד ולמטכ"ל. במצב הזה, הם – בפיקוד דרום, במטכ"ל ובפיקוד חיל האוויר, שלוש מפקדות שלא נמצאות תחת אש – היו צריכים לתפוס פיקוד, ולקחת על עצמם את מה שאלה לא יכולים באותו רגע, עד שיתאוששו".
ובינתיים, בניר עוז מחכים לתשובות. "הכעס מאוד גדול", מסכם הרבש"ץ בטלר, במשפט קצר, שמסתיר משבר אמון וכאב גדול, והם לא רק שלו. "אנחנו הופקרנו", הוא אומר. "את כל ביטחוננו שמנו על הצבא - והוא לא היה שם".
מדובר צה"ל נמסר בתגובה: "צה"ל החל בתחקיר אירועי 7.10, לרבות האירועים בניר עוז. בסיומם יוצגו הממצאים בשקיפות לציבור. ב-7 באוקטובר צה"ל כשל בהגנה על אזרחים ויצא למלחמה. בכל יישובי העוטף והמוצבים לחמו בגבורה עילאית לוחמים ואזרחים אשר חירפו את נפשם בקרבות, במטרה לעצור כמה שיותר מהר את מסע ההרג ולהציל חיים. צה"ל עומד לצידן של המשפחות השכולות ופועל להשבת החטופים".
פורסם לראשונה: 00:00, 12.04.24
