בזירה הפוליטית ובתקשורת מתנהל סוג של דיון בשאלה אם "המלחמה נגמרה". עבור הפוליטיקאים מהאופוזיציה, האמירה "כן" משמשת כדי לחזור לסדר היום שלפני 7 באוקטובר, שבמרכזו מחלוקות זהותיות וחוסר הלגיטימיות של הממשלה הנוכחית. מנגד ניצב בנימין נתניהו, שעבורו המלחמה לא תסתיים עד "הניצחון המוחלט" – כלומר תימשך במשך חודשים על חודשים, תוך דיון עקר על "המבצע ברפיח", העיקר שלא יחזור השיח על אחריות ועל בחירות, שמסכן את המשך כהונתו.
השאלה היא על איזו מלחמה אנחנו מדברים. הפעולה הצבאית ברצועת עזה מתאבכת כדי חוסר משמעות; מבצע צבאי מוצלח לכשעצמו כמו בבי"ח שיפא הוא רק ייבוש הים בכפית, תוך התעלמות מהנזק הבינלאומי ההולך ומתעצם ומהדכדוך שיוצרת ההמחשה, שלפיה גם מקומות שכבשנו לפני חודשים נשלטים מחדש על ידי חמאס.
אבל המלחמה האמיתית מעולם לא הייתה רק ברצועת עזה, וגם לא בעזה ובצפון; היא אזורית, במובנים מסוימים אפילו גלובלית. וסירובו של נתניהו לפעול בהתאם, בגיבוי של מערכת הביטחון, מעמיד את ישראל בסכנת תבוסה אסטרטגית בכל החזיתות.
פיזית, מתנהלים חילופי אש מתימן ועיראק דרך סוריה ולבנון ועד איו"ש ועזה. משתתפים בהם גופי השלוחים של איראן, מהחות'ים ועד לחמאס, אל מול ישראל (קודם כל) אבל גם מול ארה"ב, מדינות מערביות ואפילו מצרים, שסובלת יותר מכל מהפגיעה בתעבורה הימית בתעלת סואץ.
תפיסתית, ארה"ב מיסגרה את הלחימה כעימות אזורי מהיום הראשון, תוך מעורבות חסרת תקדים והצגה של יעד גדול בהרבה: ייסוד קואליציה אזורית בתמיכתה, שתכלול מדינות שואפות יציבות שמאוימות על ידי "ציר ההתנגדות" שמובילה איראן (ישראל, סעודיה, האמירויות, מצרים, ירדן). זו תנחית מהלומה אנושה על הפרוקסי האיראני ברצועה (חמאס), תסיג לאחור את מרכיב הציר בלבנון (חיזבאללה), תאיים על אינטרסים איראניים ותבהיר לציר שיש מולו משקל נגד רב-עוצמה בגיבוי של מעצמה עולמית.
זה בדיוק המסגור שנתניהו חושש ממנו, כי תנאי הכרחי לקיומה של קואליציה שכזו הוא אמירה ישראלית מפורשת, שלפיה בסופו של דבר תהיה ישות פלסטינית אחת – הרשות שעברה רפורמות, במינוח האמריקאי – שאיתה תנהל ישראל תהליך מדיני. זהו איום ישיר על שלמות הקואליציה שלו. מבחינתו, המלחמה הקטנה היא התכלית: ארבעת הגדודים ברפיח והצורך לפרק אותם – דבר שייקח זמן רב, ואחריו יידרש עוד זמן ל"כיסוח דשא", בדיוק כמו שחזרנו לשיפא. ואחר כך עוד סוגיה טקטית ואחריה עוד אחת. הזמן המעגלי הזה, השעון שמתקדם אבל לא הולך לשום מקום, הוא לשד קיומה של הממשלה הנוכחית.
יש לכך משמעות קשה לא רק בהיבט האסטרטגי, אלא גם בשני נושאים ישראליים כאובים: החטופים והעקורים. התנאי האמיתי לעסקת חטופים אינו המעבר מדרום לצפון ברצועה או מספרי האסירים, אלא נכונותה של ישראל לכך שבסופו של התהליך, כשישוחרר החטוף האחרון, תהיה הפסקה של הלחימה הנוכחית ברצועה. עד אז גם לא תוכל להתממש חזרתם של 80 אלף המפונים מצפון הארץ, שכן למרות שחיזבאללה לא רוצה במלחמה רבתי, הוא כבר הבהיר שהאש תימשך כל עוד יש אש בעזה.
אם ננצל את הזמן לגיבושה של הארכיטקטורה האזורית אל מול המלחמה האזורית, לא רק שנבסס משקל נגד לאיום האמיתי אלא גם נקבל לגיטימציה לפעולה עתידית שתמנע מחמאס לצמוח מחדש
הסכמה שכזו לא תהיה סוף הסכסוך עם חמאס או עם הפלסטינים. להיפך: אם ננצל את הזמן לגיבושה של הארכיטקטורה האזורית אל מול המלחמה האזורית, לא רק שנבסס משקל נגד לאיום האמיתי אלא גם נקבל לגיטימציה לפעולה עתידית שתמנע מחמאס לצמוח מחדש. ומי שחושב שזו ראייה אופטימית מדי, כדאי לו שישקול את האלטרנטיבה ההולכת ומתממשת מדי יום: השותפות האחרות, וארה"ב בראשן, יפנו לעניינים אחרים. ישראל תישאר עם בעיית עזה, על ההשלכות הבינלאומיות הקשות שלה, שמשמעותן המדינית והכלכלית הרסנית, ובעיקר – עומדת לבדה מול ציר ההתנגדות האיראני. זה יהיה מימוש של חזון העוועים שביקש יחיא סינוואר להשיק ב-7 באוקטובר. אנחנו נובס אסטרטגית ב-1,000 ניצחונות טקטיים, הוא (חי או מת) ינצח בעודו מפסיד בכל קרב.
זו הברירה האמיתית של ישראל עכשיו: להסכים לעצירת הלחימה הנוכחית בעזה, כולל היערכות על קווי הגנה והפסקת אש ארוכה, כדי לנצח ניצחון מדיני במלחמה האזורית ולעמוד במצב טוב משעמדנו ב-6 באוקטובר, להחזיר את החטופים אלינו ואת עקורי הצפון לבתיהם. או להמשיך, כפי שעושים כרגע הממשלה וצה"ל, במלחמה הקטנה והסיזיפית לפרק עוד גדוד ולצוד עוד איראני בדמשק ואתר נ"מ בלבנון, עד ל"ניצחון המוחלט" – תבוסה במלחמה הגדולה, שהיא לא פחות מסכנה קיומית.
עפר שלח הוא חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי
