עשן היתמר מהגבעה המשקיפה אל קיבוץ משגב עם, בצידו הלבנוני של הגבול. חצי שעה קודם לכן זוהה פעיל חיזבאללה נכנס לבית באזור הכפר אל-עדיסה הצמוד לגדר המערכת. מפקד החטיבה המרחבית החליט לתקוף את היעד, מפקד האוגדה ואלוף הפיקוד אישרו, ומטוס קרב הוזנק כדי לסיים את העבודה. כשנכנסנו לג'יפ של המח"ט בדרכנו למוצב ציפורן, הוא בדיוק עודכן שהמטרה הושמדה.
כתבות נוספות למנויים:
אלא שזו הייתה רק מערכה אחת במשחק הפינג-פונג היומיומי בין ישראל לחיזבאללה; משחק שהתוצאה שלו, נכון לעכשיו, היא תיקו מתסכל. עמדנו ברחבת הכניסה למוצב, מול הנוף המרהיב, כשנשמע פיצוץ עז. שוב היתמר עשן מעל רכס רמים, אך הפעם בצד הישראלי. לנגד עינינו, טיל נ"ט שירה חיזבאללה פגע במוצב סמוך.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
לוחמי גולני מהפלוגה המסייעת של גדוד 51, שתופסים את ציפורן, נכנסו לכוננות ספיגה. התרגשות מיוחדת לא נרשמה שם. אחרי שישה חודשי לחימה - בעוטף, בעזה ובגבול לבנון, אחרי שניהלו קרבות גבורה מול נחילי הנוח'בה ב-7 באוקטובר, אחרי שאיבדו 34 מחבריהם לגדוד - הם לא מתרגשים מירי נ"ט שהסתיים ללא נפגעים.
לפני כחודש גם המוצב שלהם ספג פגיעת נ"ט, ולא בפעם הראשונה. "הוא פגע בקיר החיצוני של המוצב", משחזר סגן ג'ואד, מפקד אחת המחלקות החמושות בטילי גיל. "הייתי בחמ"ל באותו זמן וזיהינו מאיזה גוש בתים הטיל שוגר". ציפורן הוא מבצר בטון אימתני המתנשא מעל סביבתו, ופגיעת נ"ט במעטפת החיצונית שלו אינה גורמת נזק של ממש. "הם ניסו להכניס את הטיל דרך החלון של אחת העמדות ופיספסו", מסביר ג'ואד.
במוצב כזה מרגישים בכלל את הפגיעה?
"אתה מרגיש רעידה קטנה. לא משהו רציני. מי שנמצא קרוב לעמדה שבה פגע הטיל מרגיש קצת יותר את ההדף. כשקורה אירוע כזה אנחנו נכנסים לכוננות, מתגברים את הכוח ומעבים עמדות, כי זו יכולה להיות פעולת הסחה לאירוע גדול יותר".
שלא תהיה טעות: איש מהם אינו מזלזל באיום הנ"ט. אחרי כמה חודשים בעזה הם יודעים עד כמה הטילים האלה עלולים להיות קטלניים. זו הסיבה לכך שאסור לשהות יותר מכמה שניות בעמדות הצופות לעבר הכפרים הלבנוניים, ואת מקומו של החייל עם המשקפת תופסות מצלמות אבטחה משוכללות. כשעוברים במסדרון החיצוני שלאורכו חלון צר, צריך להקפיד על הליכה שפופה כדי לא להיחשף לעיני התצפיתנים של חיזבאללה.
ארגון הטרור השיעי הוא לא היחיד שמשגר כאן טילים. לפלוגה המסייעת של 51 שתי מחלקות גיל המצוידות בטילי "ספייק". אביב מראשון-לציון כבר ירה שני טילים במהלך הלחימה. האירוע הראשון היה בשכונת רימאל שבעזה. "היינו בנמ"ר לקראת המשך תנועה, ואז הצלפים שלנו התריעו שהם מזהים צלף של חמאס באחד החלונות. הקפיצו את מחלקת הגיל, הגענו לבית שממנו זוהה הצלף, בנינו למעלה עמדה, שיגרנו את הגיל וחיסלנו את המחבל".
אתה ירית?
"כן. לפני שהוא הספיק לירות עליי".
איך התחושה?
"אתה מבסוט על עצמך, כי ירי טיל גיל זה משהו שלא קורה כל הזמן. כל החבר'ה מתלהבים. כיף".
האירוע השני היה ממש כאן, בציפורן. "הייתי באיזו משימה בעמדה והודיעו לי שזיהו חצובה עם אמצעי תצפית או האזנה של חיזבאללה בחלון של בניין, מרחק שניים וחצי ק"מ. הסתכלנו על המסך בחמ"ל, המ"מ שלי ואני. אמרתי לו, 'בסדר, אני יכול להוריד את זה'. הכנו את כל האמצעים, עלינו לגג, התמקמנו - ותוך שתי דקות שיגרנו את הטיל, פגענו וירדנו חזרה לתוך המוצב, כי מאוד חשוף שם".
ההצלחות הנקודתיות של צה"ל לא משנות את תמונת המצב העגומה: חצי שנה אחרי פרוץ המלחמה, יישובי גבול הצפון נטושים כמעט לחלוטין. בקריית-שמונה, עיר של 24 אלף תושבים, נותרו בין 3,000 ל-4,000 איש, והיא נראית כעיירת רפאים. במטח של כ-30 טילים שספגה ביום רביעי שעבר נהרג זאהר בשארה, פועל מהכפר עין קנייא.
בדרכנו לציפורן בג'יפ של מפקד חטיבה 769, אל"ם אבי מרציאנו, אנחנו עוברים במושב מרגליות. כמו בשאר יישובי האזור, נותרו בו תושבים מעטים שממשיכים לעבד את אדמתם ולטפל בלולי התרנגולות. ב-5 במארס נהרג כאן הפועל ההודי פטניבין מקסוול מפגיעת טיל נ"ט ושבעה מחבריו נפצעו.
אחד מלוחמי חפ"ק המח"ט מתגורר עם משפחתו במרגליות. אנחנו עוברים ליד הלולים של אביו, שהוא סגן הרבש"ץ של היישוב. "כשנהרג הפועל ההודי היינו צריכים לחלץ את הגופה מהשטח", מספר מרציאנו. "החייל שלי ואני נסענו על הטרקטורון של אביו, והאבא היה חפ"ק".
רכס רמים שבחלקה המערבי של אצבע הגליל הוא שטח צבאי סגור, אך הכניסה אליו מותרת לתושבים שנשארו בבתיהם. למוצב ציפורן עצמו, שיושב על הגדר באחד המקומות הכי חמים בגבול לבנון, אי-אפשר להגיע ללא אישור מיוחד ובליווי של כוח צה"ל. כניסת עיתונאים למוצב היא אירוע נדיר, בוודאי מאז תחילת המלחמה.
בפנייה מכביש 90 מערבה, למרגלות כפר גלעדי, יש מחסום של צה"ל. חיילת ניגשת אל הג'יפ והמח"ט אומר לה: "אברהם מרציאנו. אני מופיע ברשימה". היא מסמנת להמשיך ואנחנו מטפסים במעלה הרכס.
בכניסה למרגליות נשמעת פתאום מוזיקה קצבית בפול-ווליום. לידנו עוצר רכב של ברסלבים עם רמקול על הגג ודגל צהוב של המשיח. איך הם עברו את המחסום? אלוהים יודע. "לאן אתם נוסעים?" שואל המח"ט, והם מסבירים לו שהוזמנו על ידי הרב אלקובי, מי שזה לא יהיה. המח"ט מבקש מהם לכבות את המוזיקה ולנסוע אחרינו עד שער קיבוץ מנרה. כשיסיימו את ענייניהם, מדגיש המח"ט, ילווה אותם כוח צבאי בחזרה לצומת.
בימי שגרה מוחזק גבול לבנון על ידי אוגדה 91 שתחתיה שתי חטיבות מרחביות: 769, שאחראית על הגזרה המזרחית, ו-300, שאחראית על הגזרה המערבית. עכשיו יושבות על הגבול שתי אוגדות שתחת פיקודן ארבע חטיבות, בהן חטיבת גולני (לא כולל גזרת הר דב, שהועברה לאחריות עוצבת הבשן שפרוסה בגבול רמת הגולן והחרמון). גדוד 51, אחד משני גדודי גולני שתפסו את גבול רצועת עזה בבוקר 7 באוקטובר, מחזיק עכשיו את גזרת רכס רמים תחת פיקודו של מח"ט 769 מרציאנו. "המשימה שלנו היא לנהל קרב הגנה מול חיזבאללה ולהוות עתודה גדודית", מסביר המ"מ ג'ואד.
מה זה אומר, לנהל קרב הגנה?
"אתה מגן על הגבול בגזרה שלך כדי שלא יחדרו אותו ותוקף בצד השני אם יש זיהוי או אירוע שדורש תגובה מיידית. אנחנו מבצעים גם פעולות יזומות", ממשיך ג'ואד, ודוברת החטיבה מבהירה שאסור לפרט על אותן פעולות. ג'ואד ומשפחתו גרים בחורפיש, כארבעה קילומטרים מגבול לבנון. אביו משרת עכשיו במילואים כקצין בפיקוד הצפון. "אני נלחם על הבית בכמה מובנים: גם על הכפר שלי, שחוטף טילים, גם על יישובי הצפון, שחורפיש הוא חלק מהם, וגם על המדינה הזאת, שהיא הבית שלי".
הנוכחות שלהם כאן הצליחה למנוע עד כה את תרחיש האימים של 7 באוקטובר בגבול הצפון, אבל את ירי הרקטות והנ"ט צה"ל כמעט שאינו מצליח לסכל. "יש לנו לא מעט הצלחות וקורים פה דברים טובים", אומר המח"ט, "אבל כל עוד תושבי קריית-שמונה ומשגב עם ומנרה לא חיים פה בשקט ובביטחון, שום דבר לא טוב מבחינתי. כשאני רואה את היישובים נטושים, מתכווצת לי הבטן. אמרתי השבוע לתושבי מטולה: 'יש לנו בגזרה הזו חור בלב'".
אתה שומע מהתושבים כעס ותסכול?
"האם יש להם תסכול על חלק מהדברים? כן. שואלים אותי: 'עד מתי?'"
ומה אתה עונה?
"עד הניצחון. גם אני רוצה שהם יחזרו לפה כמה שיותר מהר, אבל אנחנו לא יכולים להילחם בלי סבלנות, אורך רוח ואופטימיות. המלחמה הרבה יותר ארוכה מהחצי שנה הזאת. עברנו עכשיו ליד חצר תל חי. הקרב שם התרחש לפני 104 שנים. המצב כרגע רע, אבל צריך להרים את הראש ולהגיד: אנחנו נחזור לפה ויהיה פה טוב יותר".
התושבים יוכלו לחזור בלי שתהיה לחימה קרקעית בלבנון?
"יש את האופציה הצבאית, שעליה אני אמון, ויש את האופציה של הסדר מדיני. יכול להיות. אני לא מומחה בתחום הפוליטי. הכי גבוה שהגעתי בפוליטיקה זה להצביע בבחירות. אני עסוק בלעשות את החלק שלנו הכי טוב שאפשר. חיזבאללה הוא ארגון טרור והתפקיד שלנו הוא לפרק אותו כל יום קצת, להרוג כמה שיותר פעילים ולהרוס כמה שיותר תשתיות עד שיוחלט ללחוץ על הכפתור. אין לוחם בצבא שלא רוצה את זה. כל המפקדים, מימין ומשמאל, במילואים ובסדיר, רוצים שילחצו על הכפתור שנקרא תמרון, בעיתוי ובזמן המתאים. התפקיד שלנו הוא לתת למי שמעלינו חופש פעולה להחליט אם ומתי הולכים לתמרון".
לוחמי המסייעת יודעים שהפקודה עשויה להגיע בכל רגע. "אנחנו רוצים שהתושבים יחזרו הביתה, לשגרת החיים שלהם. ואם צריך לפעול בפנים, אנחנו מוכנים ומתאמנים לזה", אומר סגן מפקד הפלוגה, סגן אופיר. "תלך פה לכל לוחם ולוחם. אף אחד מהם לא חושש להיכנס ללבנון ולבצע את המשימה שלנו כמו שצריך".
ג'ואד: "אנחנו מחכים לפקודה, ואם זה אומר להילחם בלבנון עוד ארבעה חודשים כמו שנלחמנו בעזה, נעשה את זה. לא נעצור עד שנחזיר את הביטחון לתושבים. אם נקבל פקודה להגיע עד לליטני, גדוד 51 של גולני ייכנס עד לליטני".
"שמע, אם צריך להיכנס ללבנון, ניכנס", אומר אביב. "אין חששות. הכל בסדר. מה שיהיה, יהיה".
הם אומרים את הדברים האלה מתוך מבט מפוכח, כמי שיודעים את מחיר המלחמה. שלושתם לחמו בעזה ושלושתם איבדו חברים, מפקדים ופקודים.
אל אופיר, 21, הגיעה המלחמה כמעט עד פתח הבית באופקים. ב-7 באוקטובר הוא היה מפקד צוות בבה"ד 1 (בית הספר לקצינים) ויצא הביתה לחג. "אחותי העירה אותי בבוקר ואמרה: 'נכנסו מחבלים לאופקים!' לקחתי את הנשק שלי, עליתי על מדים והתחלתי להתקשר לחברים שגרים בעיר כדי שנצא יחד לסרוק אותה. תוך כדי אני מבין שחבר אחד נפצע קשה ושני חברים לא ענו בכלל. בדיעבד התברר ששניהם נהרגו: סמ"ר נהוראי סעיד וסמ"ר רואי גורי, שנפל יחד עם אחיו אריאל.
"אני גר בצד השני של העיר. לקחתי את האוטו של אמא שלי וחברתי לאחד הקצינים מבה"ד 1, שהוקפצו בינתיים לאופקים. כשהגענו כבר לא היה יותר מדי לעשות. בבית של רחל היו עדיין מחבלים, אבל בשאר המוקדים הסתיימה הלחימה ובכל מקום ראינו גופות. גם של אנשים שאני מכיר. עד היום זה אוכל אותי שלא יצאתי מהבית מספיק מוקדם. אולי הייתי יכול להציל מישהו מהם".
בצהרי שמחת תורה הגיעה הפלוגה של אופיר לקיבוץ כיסופים, והוא הצטרף אליהם. "המשימה שלנו הייתה לפנות הרוגים ופצועים ולחלץ תושבים מהבתים. בהתחלה פחדנו שלא יכניסו אותנו לעזה, אבל בסופו של דבר עשינו את ההתאמות והאימונים הנדרשים והצטרפתי עם הצוות שלי ללחימה כמפקד מחלקת רתק. הגדוד שלנו, גפן (קורס קציני חי"ר), נלחם באזור ג'באליה".
אחרי קצת יותר מחודש לחימה הם יצאו מעזה והמשיכו את הקורס, שבסיומו נשלחו הקצינים הצעירים ליחידותיהם כמפקדי מחלקות וצוותים. "אני חושב שהחודש הזה בעזה תרם להכשרה של צוערים יותר מהקורס כולו", אומר אופיר. "אבל המחיר היה כבד. ארבעה צוערים מגדוד גפן נפלו: סגן שי איילי וסגן נתנאל מנחם איתן מיחידה 669, סגן עומרי שורץ מסיירת צנחנים וסגן יעקב איליאן מגבעתי". לפני כחודש סיים אופיר את תפקידו כמפקד צוות בבה"ד 1, חזר לגולני ונחת במוצב ציפורן.
את אביב וחבריו תפסה מתקפת הפתע של חמאס במוצב מארס שעל גבול רצועת עזה, סמוך לכיסופים. כשמבקשים ממנו לתאר את הלחימה הקשה שניהלו הוא וחבריו בשבת הארורה הוא עונה בלקוניות: "היה כאוס. נלחמנו כמו שלימדו אותנו - ועברנו את זה. היה, נגמר".
גדוד 51 נשאר עוד כשבוע וחצי בעוטף ולאחר מכן הגיע לעיר הבה"דים בנגב כדי להתאמן לקראת התמרון הקרקעי. "היינו שם שלושה שבועות ואז נכנסנו לעזה", מספר אביב. "נלחמנו ברימאל, בזייתון, בשג'עייה ומחנות המרכז".
ב-16 בינואר יצאה חטיבת גולני מעזה, ולאחר רענון קצר נשלחה לגבול הצפון. מאז, בכל יציאה הביתה מקפיד אביב לבקר את משפחתו של בר רוזנשטיין מראשון-לציון, חברו לפלוגה שנהרג סמוך לכיסופים ב-7 באוקטובר. "בפעם הראשונה הם אירחו את כל הפלוגה לערב הנצחה. עשו על האש, הוציאו בקבוקי בירה מיוחדים לזכרו, הייתה מצגת עם סרטונים שלו. בפעם השנייה שביקרתי אצלם זה היה יותר קשה, כי היינו רק כמה חברים. אתה בעיקר מקשיב, שומע מה יש להם להגיד ומנסה לענות להם לשאלות. הם רוצים להבין מה קרה, איך הבן שלהם נהרג".
איבדתם עשרות חברים. איך גדוד קם אחרי מכה כזו וממשיך להילחם?
אביב: "אתה חייב להמשיך. אין לך יותר מדי אופציות. זה או אנחנו או הם".
ג'ואד, בן 21, היה מפקד מחלקת טירונים בבסיס האימון החטיבתי כשהכל התחיל. "עשינו ארבעה ימים של העלאת כשירות וקפצנו לדרום. היינו חודש בעוטף ואז, שלושה שבועות לפני סוף המסלול, נכנסנו להילחם בעזה. לפני הכניסה עשינו מסע לאופקים ובסיומו הם קיבלו את הכומתה החומה".
ב-13 בדצמבר ספגה הפלוגה מכה קשה. "המ"פ שלי, רס"ן משה בר-און, מ"מ מקביל אליי, סרן ליאל חיו, ועוד שני לוחמים, סמל אחיה דסקל וסמל ערן אלוני, נהרגו בקרב עם מחבלים בשג'עייה. מ"מ נוסף בפלוגה נפצע קשה". בתקרית נהרגו עוד חמישה לוחמים ומפקדים, בהם מג"ד 13 בגולני, סא"ל תומר גרינברג. לאחר התקרית הוחלט לפרק את הפלוגה ולצרף את הלוחמים לפלוגות הוותיקות. ג'ואד והמחלקה שלו הצטרפו למסייעת. "נלחמנו עוד חודש במחנות המרכז ואז יצאנו מעזה ועלינו לצפון".
גם הוא שומר על קשר עם המשפחות השכולות. "לפני עשרה ימים הייתי בחתונה של אחותו של בר-און. זו משפחה מאוד חזקה. קשה להם, אבל הם מתמודדים עם האסון וממשיכים קדימה. את המשפחה של חיו ליוויתי ביום לזכר הנופלים של החטיבה שהתקיים בבא"ח גולני".
ג'ואד עצמו הוא בן למשפחה שכולה. בן דודו הוא סא"ל מחמוד חיראלדין ז"ל, קצין במערך המבצעים המיוחדים של אמ"ן שנהרג בנובמבר 2018 במהלך מבצע חשאי בחאן-יונס, ועוטר לאחר נפילתו בצל"ש הרמטכ"ל. "הוא אף פעם לא סיפר על מה שהוא עושה בצבא, אבל התייעצתי איתו הרבה, הערצתי אותו ואני משתדל ללכת בדרכו, כמפקד וכאדם. מחמוד הביא לחורפיש את עמותת 'אחריי!' שמעודדת שירות משמעותי בצה"ל, ובשנתיים האחרונות של התיכון הייתי חניך בעמותה. השאיפה שלי היא להתנדב כמדריך בעמותה, להחדיר בתלמידים מוטיבציה ולעודד אותם להתגייס לקרבי. אני גאה בשירות שלי כקצין דרוזי וגאה בעדה שלי, ואמשיך להגן על המדינה ללא שום תנאים. זה החינוך שקיבלתי מהבית וזו ציונות, בסופו של דבר".
אבל עם כל הכבוד לציונות, ולמוטיבציה, ולמסירות הנפש, החבר'ה האלה נלחמים כבר כמעט חצי שנה ברציפות. נכון, תנאי המחיה בציפורן סבירים למדי, האוכל - אם לשפוט על פי ארוחת הצהריים שכללה שניצלים ותפוחי אדמה אפויים - הוא לא רע בכלל, ובזמנם הפנוי הם יכולים לשחק פינג-פונג, סנוקר וכדורגל שולחני. אפילו ספרייה קטנה יש כאן. אבל השחיקה בלתי נמנעת. "בסוף אנחנו בני אדם, לא רובוטים", אומר אופיר הסמ"פ. "יש ימים שיותר קל לך וימים שיותר קשה, ומה שמרים אותך זה התמיכה מהבית, הרוח של החטיבה - ובעיקר החברים. יכול להיות שאני אהיה קצת בדאון ואז ג'ואד, או אורי המ"פ, ירימו לי את המצב רוח, או שאחד החיילים יזרוק חיוך וגם זה מרים אותך. כשקשה לי אני חושב על זה שבזכות חיילי צה"ל, ואנחנו ביניהם, אבא שלי יכול ללכת לבית כנסת ולהתפלל בביטחון".
סדר היום בציפורן מתנהל על פי שגרה קבועה. בצבא קוראים לזה "שעון לחימה". "יש כוננות עם שחר, כלומר: כוח הכוננות צריך להיות ער ודרוך למקרה שיהיה אירוע", מסביר ג'ואד. "ואז יש השכמה לשאר הלוחמים, מסדר על החדרים ועל הפלוגה, ונוהל בוקר שבכל יום אתה נוגע בו בתחום מסוים, אם זה רפואה, תרגולים יבשים על הנשק או רענון על האמצעים הייעודיים שלנו. אחרי זה יש תדריך פלוגתי שמסבירים בו על הגזרה ועל אירועים אחרונים שקרו, ומשם ממשיכים בלו"זים כמו שיעורים להכרת האויב, אימוני כוח או ריצה על ההליכון שהבאנו, כי אי-אפשר להסתובב יותר מדי בחוץ. לפעמים אתה לוקח את המחלקה שלך ליום כשירות. עכשיו בדיוק הייתי איתם בנחל הירדן ליד שדה נחמיה. עושים ריצה, נכנסים למים, שישתחררו קצת מהאווירה של המוצב".
אל"מ מרציאנו, 38, מבין לליבם של הלוחמים והמפקדים. הוא עצמו גדל בגולני, מלוחם ועד מפקד גדוד 13. "יש יחידות מצוינות בצבא, אבל אין כמו גולני. לא תצליח לשכנע אותי אחרת. כשגדוד 51 הגיע לגזרה אמרתי למאיר המג"ד: 'תקשיב, חבר יקר, אתה הפינה השקטה שלי. אתה פה לכמה חודשים, אתה חזק, אתה גולני, ואני סומך עליך במאה אחוז'.
"בסוף, כל אחד מביא את היתרונות שלו. אם החבר'ה שנמצאים פה עכשיו ייצאו להילחם, אתה תראה את הלחימה הכי אגרסיבית והכי עוצמתית. ולך לחמ"ל של מילואימניקים - שלוש רמות מעל מה שראית פה. למה? כי זה עובד ברפאל וההוא עורך דין וזה משפטן".
יש לך לקחים מ-7 באוקטובר?
"הלקח העיקרי הוא שאנחנו צריכים מרחב אבטחה בינינו לבין האויב. אם מתקרב לציפורן במרחק 200 מטר אדם שהוא לא חייל צבא לבנון, חייל או"ם או ילד, ולא יהרגו אותו, אני אומר למ"פ: 'לא עמדת במשימה שלך'".
הביקור בציפורן הוא בשבילי זריקת נוסטלגיה. בחורף 1992 הייתי במוצב הזה ארבעה חודשים כלוחם בצנחנים. מכאן יצאנו לסיורים לאורך הגדר ולמארבים בתוך לבנון. אבל אין שום דמיון בין המוצב של אז, שהיה משטח חשוף של פריקסטים חד-קומתיים מוקף בסוללת עפר, לבין מבצר הבטון של היום. מצד שני, גם אי-אפשר להשוות את האיום של אז ושל היום.
המוצב הישן, שישב מצידו הלבנוני של הגבול הבינלאומי, פוצץ במהלך הנסיגה בחודש מאי 2000 ונבנה מחדש כמה עשרות מטרים משם. אופיר, ג'ואד ואביב עדיין לא נולדו אז. במלחמת לבנון השנייה הם היו בגן. עכשיו זו המשמרת שלהם, ואף אחד לא יודע איך ומתי היא תסתיים.
פורסם לראשונה: 00:00, 05.04.24
