המחאה נגד הממשלה ונגד ראש הממשלה בנימין נתניהו, שרושמת שיאי אלימות חרף התנהלותה של מלחמה בדרום ובצפון, מובלת על ידיד השאריות הקיצוניות ביותר של כיכר דיזנגוף מ-6 באוקטובר אבל זוכה לתשומת לב ציבורית ותקשורתית מכובדת. התגובה אליה מקרב אנשי הימין הקלאסי היא צפויה, ומקורותיה ברורים, אך מה שמעניין הוא התגובה מקרב אלו שעד לא מזמן היו קהל היעד להפגנות קפלן: הם לא באים.
במחאות נגד מנדלבליט, במחאות בלפור, בדגלים השחורים, במחאות הקורונה וכמובן במחאות הרפורמה, המסר שהעבירו המוחים היה שאם נתניהו יזוז כל מה שהם תופסים כרע ישתפר: הכלכלה, החקלאות, הקורונה, אפילו הפלסטינים יהפכו לשוחרי שלום ולכולנו תהיה בריכה בחצר ולקסוס בחניה. ישראל ללא נתניהו תיראה אחרת לגמרי ממה שאנחנו מכירים.
עד 7 באוקטובר שיח כזה היה יכול באמת לסחוף הרבה אנשים. כולל מקרב אלו שמבחינה פוליטית יושבים על הגדר: מחזיקים בדעה ביטחונית יחסית גנרית, ולא מזדהים באופן ברור עם השמאל או הימין. מעשיהם מתכתבים עם מה שהם שומעים בחדשות, ובמצב כזה קל מאוד להיכנס לחרדות מאנשי קפלן שאמרו שהכלכלה מתרסקת, שההייטק מחוץ לתמונה ושהצבא איננו. עבור האדם שעל הגדר, המשמעות היא שהאינטרסים שלו והאינטרסים של הממשלה הם מנוגדים - וזו בעיה שמצדיקה מאבק בכל הכוח, כולל חסימת כבישים מרכזיים.
ב-7 באוקטובר דברים השתנו, והאינטרסים של תומכי הממשלה ונתניהו התכנסו פחות או יותר לאותה נקודה אישית ולאומית של הרבה ממי שאינם תומכיהם כלל. האדם על הגדר עדיין לא אוהב את נתניהו ולא יצביע לו, אבל מבין שכרגע האינטרסים של נתניהו - כלומר של המדינה - הם גם האינטרסים שלו. נתניהו מוביל כראש הממשלה את המלחמה החשובה ביותר מאז קום המדינה, שמטרות-העל שלה הן השמדת חמאס והחזרת החטופים, ואותו אדם שעל הגדר לא מבין בהכרח מדוע במצב שכזה דחוף כל כך לפרוץ את מעגל האבטחה של בית ראש הממשלה בשם ה"רק-לא-ביבי" ולהפגין בניגוד לבקשות הורים שכולים ומשפחות חטופים.
מה שלא מבין קומץ האנרכיסטים האלים ושורף האסמים זה שרוב העם זוכר היטב את 7 באוקטובר. נכון, רבים מאלו שעל הגדר לא אוהבים את נתניהו - אבל הם אוהבים מאוד את החטופים והחיילים, והם מבינים שבחירות עכשיו יפגעו בהם. הם מעולם לא הצביעו לנתניהו - אבל הם מבינים שאי-אפשר להרחיב את מנדט המשלחת למשא ומתן עד כדי ויתור על צפון הרצועה, כי אז לא יהיה מה לתת עבור חטופים בעסקה השלישית. הם לא אוהבים את נתניהו - אבל גם לא יכולים לשמוע את המונח "מיליציות" או "המשטרה של בן גביר", כי הם שמעו את הסיפורים על שוטרי משטרת ישראל שחירפו את נפשם ונלחמו באומץ לב ב-7 באוקטובר. הם אולי לא יצביעו לנתניהו בבחירות הבאות - אבל גם הם, כמו יותר מ-60 אחוז מהציבור לפי סקר של מומו פילבר, תומכים בפעולה ברפיח גם במחיר החרפת היחסים עם האמריקאים. זה ברור: האינטרסים של נתניהו זהים לאלה של רוב הציבור.
מחאת המיעוט האלים, הקולני והקיצוני חזרה לחיינו השבוע, יש לקוות, רק בשביל לגווע. אין לה קונים בקרב אוהבי המדינה הזאת. אותם אנשים שביום-יום אינם פוליטיים, אבל בעבר נבהלו מהמחאה ומהפחדותיה
מחאת המיעוט האלים, הקולני והקיצוני חזרה לחיינו השבוע, יש לקוות, רק בשביל לגווע. אין לה קונים בקרב אוהבי המדינה הזאת. אותם אנשים שביום-יום אינם פוליטיים, אבל בעבר נבהלו מהמחאה ומהפחדותיה. אותם אנשים שה"רק-לא-ביבי" היה הכל עבורם, עד ששמעו את מנהיגי חמאס אומרים שיחזרו על 7 באוקטובר שוב ושוב ושוב. אותם אנשים שיותר משהם שונאים את נתניהו, הם אוהבים את המדינה הזו. רק שלא יושפעו משורפי האסמים שבהינף לפיד יכולים להביא לתבוסה במלחמה שמשמעה גורל אכזר לחטופים.
