לאורך שלושת חודשי הציפייה לבנה תמיר, שנחטף ב-7 באוקטובר מקיבוץ ניר עוז, נרקמו ונפרמו בדמיונה של יעל אדר אין-ספור תוכניות להחזרתו. "בהתחלה רציתי להיכנס לעזה. כמו שאני, לבד. לקום ולהתחיל ללכת ישר-ישר-ישר. 'ומה תעשי כשתגיעי לעזה?' שאלתי את עצמי. 'ואם יהרגו אותך לפני שתגיעי לשם?' כשהבנתי שזה לא ריאלי התגייסתי לפעילות במטה משפחות החטופים, אבל הרעיונות המשיכו לקפוץ לי לראש. אולי אקשור את עצמי בשלשלאות? אולי אתחיל שביתת רעב?"
ביום ה-90 למלחמה, כשצה"ל הודיע למשפחה כי תמיר אדר (בן 38, נשוי ואב לשניים) נרצח, הרגישה אמו שמשהו מת בה. "התקווה לחבק אותו ולנהל איתו שיחת נפש נגוזה". לעת ערב, כששמעה בחדשות את המשפט "תמיר אדר נרצח ב-7 באוקטובר וגופתו מוחזקת בידי חמאס", היא הרגישה שהלב שלה מחסיר פעימה.
4 צפייה בגלריה
יעל אדר בפתח ביתו של תמיר בניר עוז. "הוא לא נרצח, אלא נחטף פצוע ונפטר כי המדינה הפקירה אותו"
(צילום: גדי קבלו)
"משהו לא צלצל לי טוב. כבעלת אוזן לעברית לקחתי את המשפט וחילקתי אותו לשניים. בחצי הראשון, לומר 'נרצח ב-7 באוקטובר' זה להגיד ש-7 באוקטובר היה אירוע שנגמר בן רגע, וזה מקטין בטירוף את גודל המחדל. ואל תגידו 'נרצח', כאילו שסיים את חייו תוך שנייה ולא הרגיש דבר. תמיר מת מפני שהופקר. תמיר נפצע בהגנה על הקיבוץ, תמיר נחטף פצוע ותמיר נפטר כתוצאה מהיעדר טיפול. כל זה שייך להפקרה של המדינה.
"ומה זה 'גופתו מוחזקת'? גופתו של תמיר אינה מוחזקת, אף אחד לא מטפל בה ולא מטפח אותה ולא מלטף אותה ולא שומר אותה בחדר קירור. בנוסף, הבן שלי הוא לא 'גופה'. עד למלחמה הזאת, המילה 'גופות' התייחסה/יוחסה למחבלים בלבד. במילה 'חלל' יש ערך, הוא הותיר אחריו חלל מפני שהוא היה עולם ומלואו. הגופה זו רק התוצאה של מותו".
באותו ערב הבינה אדר שגם כשהתקווה כבר איננה, עליה לצאת למאבק למען החזרת בנה. במקום לפרוש ממטה משפחות החטופים היא הקימה בו תת-קבוצה, 'חטופים חללים', שכבר מונה 36 משפחות. "אין לי מושג איפה בני מוחזק, אבל אתם חייבים להשיב לי אותו לפני שיהיה מאוחר, כדי שלא יהפוך להדר גולדין ואורון שאול, שמוחזקים שם כבר יותר מתשע שנים". מבחינתה, גם המאבק הזה הוא מלחמת אין-ברירה. אלא שרבים מקרוביהם של החטופים החיים יוצאים נגדה, ולא בסתר.
"האמירה הרווחת היא ש'לחטופים החיים אין זמן', וזה נכון", היא לוקחת נשימה עמוקה. "אני יודעת כמה דאגתי לתמיר כשחשבתי שהוא בחיים. לא דאגתי מזה שהוא לא אוכל ולא ישן, רק מההשפלה ומהמצב הנפשי. תמיר, חקלאי ואיש חינוך, הוא ילד טבע, ילד של מרחבים. כשהקדים לחזור מהעבודה הוא העמיס פק"ל קפה ולקח את הילדים לראות שקיעה.
"עברה בי צמרמורת כשניסיתי לשער מה הוא מרגיש במנהרה חשוכה, האם הוא לא צולל לדיכאון, זה מה שהדיר שינה מעיניי במשך 90 ימים. אבל גם הזמן של החללים מתקצר ואוזל. כשהמחבלים מעבירים את גופות החללים ממקום למקום, חלק מהן מושחת במעברים ובסוף כבר לא יהיה מה לקבור. אם העסקה מתנהלת בשלבים ברור שקודם כל צריך להושיט את היד לעבר אלה שחיים, אבל מה זה אומר? שהבן שלי יהיה גולדין ושאול? זה נורא מפחיד".
רגעים של אושר
היא עדיין המומה בכל פעם שמציגים לה את השאלה: "אז מה קורה? אולי תחזרי לשגרה?" "על איזו שגרה מדובר? הבן שלי לא כאן, הוא חטוף, ואני לא פנויה לכלום חוץ מלהשיב אותו הביתה. הבנתי שהמעמד שלי ירד", היא מוסיפה בשמץ של ציניות. "אם הוא חטוף חי זה לגיטימי לא לחזור לשגרה, אבל אם הוא חטוף מת אז זהו, נגמר, תחזרי לעבודה. יותר מזה מרגיזים אותי שוחרי טובתי, אלה שאומרים לי, 'כדאי לך לחזור לשגרה בשבילך, למענך'. למעני? אני צריכה את הבן שלי, כך או אחרת. הלוואי שהייתי מקבלת אותו בחיים. אם הוא כבר לא בחיים אז אני צריכה אותו לקבורה. למה לשלול מילדיו את המוחשיות של הפרידה? אנחנו נדחקים הצידה כאילו אצלנו זה נגמר, כאילו החזירו אותם, אבל לא, הם לא כאן".
אנחנו יושבות במרפסת דירתה הנוכחית בשכונת כרמי גת שבקריית-גת. זהו בית קומות השונה מאוד מהמרחבים הירוקים שאליהם הורגלה. 42 מתוך 48 דירות הבניין הועמדו לרשות המפונים. אדר, 59, לא הוגדרה כמפונה שזכאית לדיור מפני שמאז גירושיה מאבי ילדיה היא עקרה למושב שדה ניצן, שלא פונה באופן גורף.
"אנחנו בקו השני, מי שרצה עזב, ולא הוגדרתי כמפונה מניר עוז למרות היותי אמא לארבעה ילדים מניר עוז, שאחד מהם נחטף מניר עוז", היא מספרת בטון יבש, כמי שכבר השלימה עם העובדה שעליה להילחם על כל דבר. "בראשון בערב, כשאוטובוסים פינו את כל תושבי ניר עוז לאילת, הייתי איתם. כשהודיעו לי שאני לא ברשימת המפונים לכרמי גת אמרתי: 'אין בעיה, אני אסתדר'. יחד עם בן זוגי שכרתי דירה במתחם שאליו עברו שלושת ילדיי וכלתי וארבעת הנכדים. איתם יש לי רגעים של אושר".
והייתה סיבה נוספת. "ההחלטה על המעבר לקריית-גת התקבלה לפני שתמיר הפך מחטוף לנרצח. ידענו שהוא נורה בבטן כשניסה להדוף את המחבלים. מישהו אמר שהוא איבד את ההכרה, אבל האמנתי שהוא חי. אמרתי לעצמי: 'כשתמיר ישוחרר ויבוא לכאן הוא ודאי יזדקק לשיקום בבית חולים, אולי שיקום ממושך, וכשכלתי הדס, שהייתה האחות של ניר עוז, תיסע אליו, אני אשאר עם הנכדים", היא משחררת אנחה. "נפרדתי מתמיר בשמחת תורה, כבר עברנו את פורים ותכף פסח. אבל יש לי משימה. להחזיר את תמיר הביתה, לקבורה".
אדר (לבית ביטון), ילידת באר-שבע, חניכת השומר הצעיר, התגייסה לנח"ל ובקיבוץ נחל עוז הכירה את משה אדר, חקלאי ("מומחה לגידול בוטנים") אבי ארבעת ילדיהם: תמיר, ניר (35, בזוגיות פלוס שתיים) ענבר (26) ורוני (23), רווקים. המרחק הגיאוגרפי לא עמד בדרכה כשרצתה ללמוד הוראה בסמינר הקיבוצים ("מדי פעם נשארתי ללון בתל-אביב") ואחרי תפקידי הוראה מגוונים עברה לניהול. בשש השנים האחרונות היא מנהלת אגף החינוך במועצה המקומית מצפה-רמון.
"אהבתי מאוד לחיות בניר עוז", היא מספרת. "לבעלי לשעבר יש שם משפחה נהדרת – אמא שלו היא יפה אדר, 'הסבתא החטופה על הקולנועית'. היו לי שם הרבה חברים, ואני מניחה שהייתי נשארת שם אם לא הייתי מתגרשת. מאז, כל אחד מאיתנו בזוגיות שנייה והכל בסדר. שמחתי לראות שכל ארבעת ילדיי בחרו להישאר בניר עוז ולגדל את נכדיי על הדשא שבו גידלתי אותם".
הרגשת בטוחה בניר עוז?
"מאוד. 30 שנה גרתי שם ולא היה לי יום אחד של פחד. גם אחרי שעברתי לשדה ניצן המשכתי להגיע המון לניר עוז בגלל הנכדים. כדי לקצר את הדרך נסעתי דרך השדות, גם בלילות, ועל זה תמיר כעס עליי. הוא שאל, 'מה יקרה אם יהיה לך פנצ'ר באמצע השדה? מי ימצא אותך?' כשביקש, 'תבטיחי לי שאת נוסעת רק בכביש הראשי' עניתי, 'בסדר, בסדר', אבל מתוך הרגל המשכתי לקצר".
פגישה אצל סבא יורם
באזעקה הראשונה של 7 באוקטובר היא זינקה מהמיטה, רצה לממ"ד בביתה שבשדה ניצן וכשפתחה את הדלת אמרה: 'איזה נס'. רוני, בתה, נשארה לישון שם, אחרי ארוחת שישי בערב. היא צילצלה לבנה ענבר, שאף הוא סעד אצלה, ועזב מוקדם מפני שהיה עליו להחזיר את הרכב לניר עוז עד שמונה וחצי בערב. "זה הנס השני. התברר שבלילה ענבר נסע לחברים בתל-אביב". לשני הגדולים שלה, תמיר וניר, היא לא צילצלה, "מפני שהם הורים לילדים קטנים ולא רציתי להפריע".
כשנודע לה שיש חדירה, היא לא התאפקה ושלחה הודעות לשניהם. "תמיר לא הגיב", היא משחזרת. "ניר כתב לי שיש משהו מאוד חריג, 'לא משהו שאנחנו מכירים', שהוא שומע ירי אגרסיבי וצעקות בערבית. כיוון שאני לא מחוברת לווטסאפ של ניר עוז הוא עידכן אותי קצת בגודל האירוע וציין שיש נרצחים ופצועים. ניר הקריא לי הודעות: 'הם אצלי בבית, יורים עלינו, תשלחו עזרה'. בשלב מסוים העדפתי לנתק את השיחה כי ידעתי שהסוללה של ניר עומדת להתרוקן ושהוא עם שתי הבנות, מחזיק את דלת הממ"ד".
בעשר בבוקר, מול הטלוויזיה, חשכו עיניה. "המוני פלסטינים על טרקטורים ואופניים ואני מזהה את השדות של ניר עוז. הבנתי שהקיבוץ נפל לידי חמאס והבטן שלי התכווצה בתחושה של קריעה". ב-12 בצהריים שלחה הודעה להדס, אשתו של תמיר, ולא נענתה. שעה לאחר מכן כתבה שוב לתמיר. "רק תיתן לי סימן שאתה בסדר". בעיניים יבשות היא אומרת עכשיו: "ההודעה נשארה עם וי אחד".
בשלוש בצהריים הודיע לה ניר שהוא ומשפחתו הועברו למקלט של הקיבוץ על ידי חיילי צה"ל שעברו בין הבתים השרופים וחיפשו ניצולים. "קצת נרגעתי. אחרי חצי שעה ניר דיווח לי שאשתו של תמיר הגיעה למקלט עם שני הילדים. ואיפה תמיר? לא יודעים. אולי הוא חבר לכוחות הצבא. בחמש אחר הצהריים שלחו לי סרטון טלגרם של יפה אדר נחטפת על הקולנועית. בעלה, סבא יורם, הובא למקלט על אלונקה, כולו שחור. הוא שאף פיח. כשהתאפשר, הוא פונה לסורוקה. התחלתי לחפש את תמיר בבתי החולים".
4 צפייה בגלריה
יעל בסלון ביתו של תמיר. "אחרי שבועיים וקצת תמיר הוגדר נעדר, אני התעקשתי שלא"
(צילום: גדי קבלו)
מתי, בעצם, תמיר נראה בפעם האחרונה?
"בשבת בבוקר הוא נכנס לממ"ד עם הדס ושני הילדים. כשהודיעו שיש חדירה תמיר אמר לה שהוא יוצא להגן על התושבים. וזהו. הם אפילו לא הספיקו להיפרד. אחרי שבועיים וקצת תמיר הוגדר כנעדר ואני התעקשתי שלא".
למה?
"בשדות שבין הקיבוץ לגדר היו המוני גופות שעוד לא הספיקו לאסוף ולזהות. אמרתי: 'אם הוא נעדר, תמצאו אותו'. הוא לא יצא לשדות לטיול בוקר. אילו יכול היה לחזור מהשדות, אין ספק שהוא היה חוזר לביתו, וכל עוד הוא לא חוזר זה אומר שמישהו לקח אותו".
את לא מגזימה קצת בחשיבות שאת מייחסת לטרמינולוגיה?
"לא. לטרמינולוגיה יש משמעות. נעדר זה מישהו שהלך לטייל במדבר יהודה ואבד ומרימים מסוקים לחפש אותו. תמיר נחטף לעזה ולכם יש מחויבות למצוא אותו ולהחזיר אותו. אחרי כמה שבועות הצבא נפגש איתנו והודיע שתמיר נחטף. ההחלטה הזאת התקבלה בעקבות איכוני טלפון והערכות נוספות. כעבור תשעה שבועות הבחנתי בסימנים של ספק. וביום ה-90, על סמך הצלבות של נתונים מודיעיניים ועל פי ממצאים שנקלטו במצלמות הגוף של המחבלים, הודיעו לנו שתמיר כבר לא בין החיים. הבנתי שצה"ל קובע מוות רק כשיש ביטחון של 120 אחוז בזיהוי, לא התווכחתי, אבל למה לומר שהוא נרצח? הוא לא חטף כדור בראש. הוא נפצע בבטן ונחטף כשהוא מחוסר הכרה, אבל המוות שלו נגרם מהיעדר טיפול רפואי ומהפקרה".
"למה לומר שהוא נרצח? הוא לא חטף כדור בראש. הוא נפצע בבטן ונחטף מחוסר הכרה, אבל המוות שלו נגרם מהיעדר טיפול רפואי ומהפקרה"
ב-4 בינואר, ארבעה ימים אחרי שהגיעו לקריית-גת, קיבלה הודעה. "'בשבת, בחמש אחר הצהריים, נפגשים בבית של סבא יורם, בעלה של סבתא יפה'. הגיעו ארבעה קצינים והקריאו מהדף את מה שצריך להגיד. 'הבדיקות שנערכו העלו, מעל לכל ספק, שתמיר אינו בין החיים'. התמוטטתי. זה היה הרגע של מות התקווה. 90 ימים חיכיתי לקבל אות חיים ממנו ומה עכשיו?"
אלפי הורים שכלו את ילדיהם מאז 7 באוקטובר.
"כל אמא מקבלת את ההודעה הזאת בשבר גדול, אבל גם בתוך הכאוס יש איזשהו סדר. קוברים את הילד, קמים מהשבעה, ואחרי השלושים כל הורה מתחיל לחזור לחיים בצורה כזו או אחרת, כפי יכולתו ובקצב שלו. זה לא היה המקרה שלנו. מודיעים לך שבנך כבר לא בין החיים, אבל אין לוויה ואין קבורה ואין שום תהליך מוחשי שמעיד על כך שהילד שלך לא בחיים. זה מטורף. ילדיו של תמיר – אסף (שבע וחצי) ונטע (ארבע) שאלו את אמא שלהם איפה אבא והיא ענתה, 'הוא נחטף, הוא יחזור'. איך הם אמורים לחיות עם הידיעה שאבא מת ולא נשאר ממנו כלום? מה, אבא שלהם פשוט נעלם מחייהם? התאדה?"
אחד מנציגי צה"ל אמר "נהוג לשבת שבעה" ובני המשפחה החליטו לעשות זאת. נציג אחר אמר שבהיעדר ממצא פורנזי כלשהו אפשר גם לערוך קבורה סימבולית ולטמון באדמה חפצים של המנוח. לכך, גם אמו וגם אלמנתו של תמיר סירבו בתוקף. "אני לא קוברת חפצים", היא מנמקת. "אני קוברת רק את הבן. הייתי שמחה אילולא היה עליי לעשות את זה, אבל אם זו המציאות אז רק אותו. אחת מדרכי ההתמודדות עם השכול זה להיאחז בזיכרון, בסביבה המוכרת, ואת כל זה אין לנו.
"הבית של תמיר נפגע בצורה קשה, ישבנו שבעה בקיבוץ בבית זר, וזה קשה משאת. אחרי השבעה הייתה לי נפילה קלה, שאחריה לקח לי שבועיים-שלושה לאסוף את עצמי מחדש ולומר: 'לא, זה לא נגמר. הבן שלי שם. הוא לא בין החיים, אבל הוא חטוף'. באותה תקופה הרגשתי לראשונה את השינוי ביחס התקשורת. כל עוד הייתי אמא של חטוף חיזרו אחריי ללא הפסקה והיה עליי למנן את הראיונות. מרגע שהוא הוגדר כחלל נתנו לי להרגיש שהוא פחות חשוב ופחות מעניין. למה? תמיר היה החטוף ה-27 שהוגדר כחלל. בשבוע שעבר התווסף לקבוצה החלל ה-36, אוריאל ברוך. כל אלה פחות שווים?"
שרת החוץ של המשפחה
עד לפרוץ המלחמה, אומרת אדר, היא לא ידעה שקיימת בה היכולת להציף סוגיות במחלוקת. אפילו מכריה הופתעו כשראו אותה עומדת ונואמת ברהיטות, ללא שמץ של התלהמות. "במטה משפחות החטופים ביקשתי התייחסות לחללים והקמנו קבוצה שאותה מלווה אשת מקצוע. אחת לשבוע אנחנו נפגשים בזום ומעלים שאלות ומדברים. ברור שגם אני זקוקה לתמיכה נפשית, אבל נכון לעכשיו אני נכנסת לקבוצה הזאת מהכיוון המשימתי.
"המשימה הראשונה שלי הייתה לומר להורי החללים שלא ירגישו לא בנוח לדרוש שגם ילדיהם ישוחררו. כשאנחנו דורשים שבעסקה הנוכחית יחזירו את החללים אנחנו לא נגד משהו אחר, אנחנו בעד שלנו. לרגע לא אמרנו, 'אל תחזירו חי לפני מת'. אמרנו, 'אל תשכחו אותנו בשיח על העסקה'. ברור שהיד חייבת להיות מושטת קודם לעבר החי, אבל אסור להשאיר את החללים לסוף".
למה?
"בסוף כבר לא יהיו קלפי מיקוח בשבילנו, הורי החללים. זה מה שאני חוזרת ואומרת מאז שהודיעו לי על תמיר. כבר בפגישות הראשונות במטה החטופים לא כולם תמכו בי. הורים הטיחו בי: 'איך אנחנו יכולים לדבר על המתים שלנו כשיש שם חיים?' הייתי צריכה לעבור מאחד לאחד ולשכנע שאין קשר ושהאחד לא בא על חשבון השני.
"רק לפני כחודש נפגשנו עם אלוף ניצן אלון, מנהל הצוות המקצועי של המו"מ, חיכינו לפגישה הרבה, משפחות החללים הגיעו וזה היה מדהים. אנשים שלא דיברו, ממש לא הוציאו מפיותיהם אף הגה, הרגישו שאנחנו באותה הסירה והתחילו לספר על החששות שלהם, על הפחדים, ואמרו 'אנחנו מבקשים/דורשים/מתחננים, כל אחד והגישה שלו, אל תשאירו אותנו לסוף כי בסוף, לא בטוח שנצליח לקבל את היקרים שלנו".
"ברור שהיד חייבת להיות מושטת קודם לעבר החי, אבל אסור להוסיף את החללים לסוף, בסוף כבר לא יהיו קלפי מיקוח בשבילנו"
ואז הגיעה עוד מכה. "קצת אחרי שהודיעו לנו על תמיר הגיעה לכאן קצינת קשר עם תעודת הפטירה. קיבלתי ושמתי אותה במגירה. לא הייתי מסוגלת להסתכל. אחרי כמה שבועות פתחתי את המגירה, הוצאתי את התעודה והתחלחלתי. 'מקום קבורה – לא נודע'. בוקס בבטן. מה זה 'לא נודע'? אני רוצה שייכתב בה משהו שמשקף את המציאות. שיכתבו 'נפצע' או 'חטוף ברצועת עזה' או שישאירו את המשבצת הזאת ריקה. 'לא נודע' זה סגירה גדולה. המשכתי להסתובב עם הכאב בבטן עד שהגיע ז' באדר, יום הזיכרון לחללים שמקום קבורתם אינו נודע, והזעם שלי גבר. איך אתם מעיזים לרשום לי 'לא נודע'? רוב החללים שמקום קבורתם לא נודע הם ממלחמת העצמאות ומהצוללת דקר. תמיר שלי שייך למלחמת העצמאות?"
"העובדה שהצפתי את הנושא בקבוצת הורי החללים גרמה לכולם לפתוח את תעודות הפטירה ולקרוא מה נכתב בהן. אחד סיפר שהמשבצת של סיבת הפטירה נשארה אצלו ריקה. מה, אין סיבה? לא הייתה כאן מלחמה? התברר שאצל כל מי שהוגדר כחלל של משרד הביטחון – ותמיר הוגדר כחלל של משרד הביטחון מפני שהוא יצא להגן – נכתב 'לא נודע' ואילו אצל חללים אזרחים נכתב 'עוטף עזה חרבות ברזל'. לא נשמתי. עוטף עזה זה היישובים שבתוך שטח ישראל? גם 'עוטף עזה חרבות ברזל' לא משקף את המציאות, אבל למה אצלי נכתב 'לא נודע'?"
מה עשית?
"פניתי לשר הפנים משה ארבל, שהשתתף בצערי והפנה אותי למנכ"ל משרדו, אייל סיסו, שטען 'ככה נהוג בחללים של משרד הביטחון'. אמרתי לו: תקשיב, 7 באוקטובר זה לא נהוג, זה אירוע חריג. כשהגיעו אליי מאגף משפחות של משרד הביטחון להגיד לי שאני אם שכולה, נתנו לי חוברת של אם שכולה, אבל לא זה המצב. הורים שכולים הם אלה שקיבלו הודעה וקברו את ילדיהם ועשו שבעה ושלושים וגילוי מצבה ומנסים להיבנות מחדש. למען השם, יש לכם בלי סוף נרצחים ואתם לא מסוגלים להתאים את הניסוח למציאות? סיסו שאל אותי, 'מה היית רוצה שייכתב בתעודת הפטירה?' ועניתי שאני לא רוצה להכתיב ניסוחים, תחליטו לבד. אני עדיין ממתינה לתשובה".
גם הדס, כלתך, קיבלה תעודת פטירה?
"בוודאי, הגיעו שלוש תעודות. לאבא של תמיר, לי ולהדס, שהיא באמת אישה מדהימה. כבר בתחילת הקשר שלהם תמיר אמר, 'יש בחיי שתי נשים ואצלי, שתיהן מספר 1'. הדס, בניגוד אליי, בורחת מהתקשורת. פעם היא אמרה לי, 'יעל, את שרת החוץ ואני שרת הפנים, אני עם הילדים'".
נתניהו?
"נפגשתי איתו לפני חודש, היינו 15 משפחות. אמרתי לו: 'אני רוצה שתדע שעוצמת התשוקה שלי להחזיר את תמיר לא פחתה מאז שהוגדר כחלל. התקווה לחבק אותו מתה, נגוזה, אבל העוצמה לראות אותו בישראל לא פחתה'. ביבי אמר שהוא מבין. 'אנחנו מחויבים לכולם, נחזיר גם את החיים וגם את המתים'. ברור שזה לא מספק אותי. המשא ומתן קשה, אבל אל תשברו את הכלים, אל תצאו מהחדרים, אל תחזירו את הצוותים. חייבים לסגור את הפרק הנורא הזה גם ברובד האישי וגם בתולדות המדינה".
השבוע נוצר ערבוב רגיש בין המחאה להפלת נתניהו לבין מחאת משפחות החטופים.
"יש לנו מטרה אחת – השבת החטופים, וזכותן של המשפחות לדרוש זאת מהממשלה ומהעומד בראשה. באופן אישי, אני פחות מתחברת לדרישה להחלפת הממשלה, אבל אני מבינה את המשפחות שתומכות בכך, זה נובע אך ורק מהכאב והצער על הזמן שעובר ויקירינו עדיין לא כאן.
"גל הירש הציע לי לצרף את שמו של תמיר לאנדרטה לחללי צה"ל שמקום קבורתם לא נודע בהר הרצל. אמרתי לו: 'מה הקשר בין הבן שלי להר הרצל? תמיר נולד וגדל בניר עוז, הוא נחטף מניר עוז, הוא צריך להיקבר בניר עוז ואני צריכה לעשות את יום הזיכרון בניר עוז. גם אם ילדיו של תמיר לא יחזרו לגור בניר עוז, זה הבית שלנו".
פורסם לראשונה: 00:00, 05.04.24
