זה קרה בחודש ינואר האחרון. אזור חאן-יונס בתוככי רצועת עזה. כוח של יחידת יהל"ם (יחידה הנדסית למשימות מיוחדות) נקרא לפוצץ שורת מבנים "מופללים", כאלה שהוכח ששימשו מחבלים ושיש בהם גם תוואי תת-קרקע של מנהרות. סרן ע' (25), מפקד פלוגת הכשרות ביהל"ם, יחד עם מ"פ נוסף ביחידה, נכנסו למפקד הגדוד שאחראי על הגזרה, כדי לבנות את תוכנית הפעולה ולתאם אותה עם שאר הכוחות שפועלים באזור.
כתבות נוספות למנויים:
"תוך כדי התדרוך, אמרתי למג"ד שהגעתי עם צוות של לוחמות שיבצע את זה", מספר ע'. "הוא והקצינים הנוספים שהיו שם הרימו גבה. התחילו לשאול מה זה אומר, מה ההבדל. עניתי להם שהן יכולות לעשות הכל. שזה בדיוק אותו דבר. שאין שום הבדל. אחרי שהמשימה בוצעה והתחלנו להתארגן ליציאה מהרצועה, המג"ד תפס אותי בצד. 'יש עוד מלא עבודה כאן', הוא אמר לי, 'אנחנו חייבים שהן יישארו עוד כמה ימים'. זה גרם לי לסיפוק עצום. מעין חותמת רשמית להרגשה שלי שקורה פה משהו טוב".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
סרן ע', כמו כל מי שמעורב בפרויקט הייחודי הזה, יודע היטב שלמעשה מדובר בהיסטוריה, לא פחות. לראשונה בתולדות חיל ההנדסה - שיחידות לסילוק פצצות פעלו בו מאז הוקם ב-1947 - מוכשר למשימה צוות שלם של לוחמות.
החלטת צה"ל לפתוח פיילוט לשילוב לוחמות ביהל"ם, יחידת עילית של חיל ההנדסה, הגיעה בעקבות עתירות שהוגשו לבג"ץ בדרישה לאפשר לנשים לשרת כלוחמות ביחידות מובחרות ובחטיבות חי"ר. לטקס סיום המסלול החגיגי של פלוגת הלוחמות, שתוכנן להיערך אתמול בבסיס היחידה במחנה ג'וליס, הגיעו עשר הראשונות שעשו זאת, עשר המופלאות. בריאיון מיוחד הן מספרות על המסלול המפרך פיזית ונפשית, על הגאווה לצד הדאגה בבית ועל ההזדמנות הנדירה שניתנה להן, במסגרת מלחמת חרבות ברזל, ליישם כבר במסגרת המסלול את מה שלמדו - ולפעול בתוך רצועת עזה.
עד כמה נתנו ביהל"ם חשיבות לפיילוט הלוחמות ניתן ללמוד יותר מכל מכך שב-7 באוקטובר, כאשר כל יחידת יהל"ם, כולל אנשי המילואים והלוחמים בהכשרה גויסו לטובת הלחימה, מסלול ההכשרה של הלוחמות לא נקטע. ובכלל, חרבות ברזל, במובנים רבים, הפכה להיות המלחמה של יהל"ם. מאז 7 באוקטובר לוחמיה נמצאים בכל מוקדי הלחימה. מפיצוץ אלפי פריטים ביישובים, בצירים ובכלי רכב, דרך זיכוי של כ-1,000 גופות מחבלים שנותרו בישראל ועד תמרון עם כל החטיבות בסדיר ובמילואים תוך כדי פיצוץ של מבנים ומנהרות.
"עזה מטורפת", אומרת סמלת ש' (19), אחת הלוחמות. "יכולנו רק לקוות שייצא לנו להיכנס ולפעול בה. זה להבין בשביל מה את עובדת כל כך קשה במסלול. לפגוש בפועל ס"פניק (סילוק פצצות) בזמן עבודה, לחבור לכוחות בשטח, לתקשר עם לוחמים אחרים, להתנסות באיך זה עובד באמת. למדנו המון מהמשימות האלה".
"הייתה לנו שם תקשורת מאוד טובה ופתוחה עם הלוחמים סביבנו", מתארת סמלת ע' (19), לוחמת נוספת. "הם בכלל לא ידעו שהפיילוט הזה של לוחמות ביהל"ם קיים. ביצענו עבודה משותפת עם צוותים אחרים של היחידה, וזה היה ממש טבעי. לעבוד יחד, לעזור האחד לשני".
ובכל זאת, אנחנו נחשפים לפגיעות המיניות הקשות שעוברות חטופות על ידי מחבלי חמאס, זה לא גורם לחשש להיכנס לפעול שם? סכנה ליפול בשבי?
"במקרה שלנו פחות, כי אנחנו נכנסות למטרה מאוד ספציפית וממוקדת. אנחנו מגיעות כשהמקומות כבר מטוהרים וכדי שמישהו מכוחותינו לא ייפגע חלילה, אנחנו עובדות תמיד בסביבה סטרילית שמאובטחת על ידי הכוחות הכי טובים שמקיפים אותנו".
והפחד לעסוק בפצצות ובחומרי נפץ, תחת לחץ, באזור עוין, כשכל טעות יכולה להיות קטלנית?
"זו הסיבה שבמסלול הזה לא יכול להיות ציון של 85", אומרת מפקדת הצוות, סגן מ'. "כל ציון חייב להיות 100. בתחום הזה אין 57, שזה עובר בקושי. בתחום הזה צריך לדעת, ומי שלא יודעת - לא יוצאת לפעולות. אי-אפשר לקחת סיכונים".
סמלת י' (21), אחת הלוחמות, מזכירה את דבריו של סרן (מיל') רועי ביבר (28) ז"ל, שהיה מפקד צוות ביהל"ם ונפל בנובמבר האחרון בקרב בצפון רצועת עזה: "הוא היה אומר שבחבלה אפשר לטעות רק פעם אחת".
27 בנות התייצבו למיון הראשוני ליהל"ם. 12 עברו אותו. בהמשך הצטרפו ארבע בנות נוספות שהגיעו מטיס, מחובלים ואפילו מחי"ר גבולות, כבר אחרי קורס מ"כים. שש ויתרו או הודחו לאורך המסלול, ועשר הגיעו לקו הסיום. "זה היה מסלול של שנה, ממרץ 2023", אומר המ"פ ע'.
זהה לזה של הלוחמים ביחידה?
"לא. אצל הלוחמים המסלול הוא שנה וחודשיים, כי הם מתרגלים גם תמרון קרקעי במתאר צפוני. ללוחמות בנינו מסלול שמוכוון אליהן, עם ס"פ במתארים מסוימים, בלי תמרון".
ההכשרה במסלול לא הייתה מעורבת?
"לא. בנינו מראש פלוגה מגדרית שתכלול רק לוחמות. למרות שמבחינת הכמות הן צוות, ההתנהלות מולן הייתה כמו מול פלוגה. כמו כל לוחם יהל"ם הן גם עברו טירונות בבהל"צ (בית הספר להנדסה צבאית, אי שם ליד עובדה – י"י, ר"ו)".
בצה"ל כבר לא משתמשים כיום במושג "רובאי", שנועד להגדיר את רמת ההכשרה הקרבית, אלא במונח "כושר לחימה". אצל לוחמות יהל"ם מדובר בכושר לחימה 07 – שבו זכו אחרי מסלול מפרך. "הליכות ארוכות, עם משקלים כבדים מאוד של יותר מ-50 ק”ג", מפרט סרן ע'.
והן הוכיחו את עצמן, בענק. מזנקות ממצב של שינה לתוך קרב מגע קטלני. במדים טקטיים, מגיני ברכיים וקסדות, הן רצות עם הנשק וכוונות הלייזר בתוך מתקני הלש"בייה (לוחמה בשטח בנוי) שמדמים גם מנהרות. ככה באימונים, ככה גם בקרב. דרך מסכת הפנים ניתן לראות רק את העיניים, ואת הנחישות העצומה שנשקפת מהן. בלי הנחישות הזו הן לא היו יכולות לסיים את המסלול שעמדו בו בשנה האחרונה.
י' הגיעה ליחידה אחרי שהתחילה עם שאיפות בשמיים. היא גדלה בהרצליה. "בית פטריוטי", היא מתארת. "אבא מג"ד במילואים, תמיד שטח ועניינים. עשיתי שנת שירות ברמת הגולן ב'שומר החדש'. גם בצבא רציתי להגיע הכי גבוה שאפשר. התנדבתי לטיס. יהל"ם לא נפתחה לי כאופציה. אחרי שנפלתי מטיס, חברה שלי, שנפלה גם היא ורצתה להגיע לקרבי, הגיעה ליהל"ם וסיפרה לי על המסלול הזה. היא סיפרה עליי לע', המ"פ, שהתקשר אליי והציע גם לי להגיע. אמרתי לו 'כן', הגעתי לראיון אצלו - ומאז אני כאן".
את המסלול ביהל"ם היא מגדירה כ"מטורף. קשה. מי שלא עומדת ברף, מודחת. אין משחקים. זה צוות של בנות, והכל מאוד אינטנסיבי ואינטימי. אם אחת 'נופלת', כולן איתה. ממש רכבת הרים. והמאמצים הפיזיים, והנפשיים. נכון שפיזית הרגליים ימשיכו ללכת והידיים ימשיכו לזחול, אבל מנטלית חייבים את הסיבולת ואת כוח הרצון כדי להמשיך. בכל פעם מעלים את המשקלים שסוחבים, את העצימות של התרגיל, את המרחק, לילות לבנים. באחד הימים, אחרי לילה לבן, עשינו מסע בחולות באשדוד. עם אפוד קרמי ועם משקל על הגב. אחת הבנות נפגעה ברגל ולא יכלה להמשיך. סחבנו אותה חזרה".
פתחתן אלונקה?
"מה פתאום?" הן צוחקות, "לקחנו אותה על הגב, כל פעם מישהי אחרת. בשטח, אלונקה זו מטרה".
היו רגעים במסלול שחשבתן לוותר?
י': "בטירונות, בבהל"צ, כבר בזחילה הראשונה, למרחק של עשרה מטרים – נשברתי. היה לי קשה עם זה. לילה, הקפצה. שם אמרתי לעצמי – 'אני הולכת מפה'. בהמשך המסלול, כשצריך כבר לזחול מאות מטרים על קוצים, וכל העור מתקלף ואת לא יכולה להפסיק, זה כבר ממש קשה. אבל זה גם מחשל, מעצים ובונה. זה לא משהו שאפשר לעשות ככה סתם, 'על הדרך'. זה דורש ממך המון. זה מסע שלא רואים את הסוף שלו, ושמעורר אצלך המון שאלות. כל הזמן דמיינו את הסוף ולא האמנו שבאמת נגיע ונצליח. אבל ככה הבנו שבסוף מה שבאמת מחזיק אותך וגורם לך להצליח אלה החברות שלך לצוות. התבגרנו בתוך הצוות הזה".
ש': "במסלול כזה, כשכולן ישנות יחד באותו חדר וכל הזמן נמצאות יחד, לומדות להכיר האחת את השנייה עד לפרטים הכי קטנים. לדעת על כל אחת מה היא צריכה ובמה את יכולה לעזור לה, וגם במה היא יכולה לעזור לך. את הפן הפיזי במסלול אפשר לסבול. העוצמה צריכה להיות בפן המנטלי, במוח. את צריכה לדעת למה את עושה את זה, מה מחזיק אותך פה. אם את לא יודעת בבירור, זה הרבה יותר קשה. ידיעה ברורה נותנת לך כוח רצון והופכת את זה ליותר קל ונסבל".
"זו מלחמה פנימית, בראש", מוסיפה י'. "למה באמצע הלילה, במקומות שאני רואה רק כשאני נוסעת בכביש 6, אני צריכה לצעוד, לרוץ, לזחול? הכי קל זה לחתום ויתור".
"אבל בסוף", אומרת ע', "את לא לבד. יש כאן עשר בנות שתומכות מאוד האחת בשנייה".
המפק"צית, סגן מ', מאשרת: "הן חברות מאוד, מאוד טובות. בסוף רואים את זה גם במסעות. הן רצות האחת עם השנייה, מחזיקות האחת את השנייה".
החיבור הזה מרשים במיוחד גם לאור העובדה שהן הגיעו מרקעים שונים. ש', למשל, שגדלה במעלות ולמדה באולפנה במירון, בכלל קיבלה פטור משירות צבאי מטעמי דת והתחילה במסלול של שירות לאומי. "זה לא סיפק אותי", היא מספרת. "רציתי לעשות משהו יותר משמעותי, ונושא הלוחמה מאוד ריגש אותי. ביטלתי את הפטור והתחלתי בהליך גיוס. חשבתי על שירות בעוקץ. את יהל"ם לא הכרתי עדיין. כשהציעו לי את זה מאוד התלהבתי. תוך חודשיים-שלושה הייתי פה".
איך קיבלו את זה בבית?
"ההורים תמכו, אבל למשפחה המורחבת נדרש קצת זמן להתרגל לרעיון", מודה ש'. "בכל זאת, בת ראשונה במשפחה שמתגייסת. הם לא הכירו את זה. אבל אחרי ששמעו מה אני עוברת ועושה, והבינו כמה התפקיד הזה משמעותי, היום הם ממש גאים ורוב המשפחה המורחבת גם תגיע לטקס סיום המסלול. יש לי שתי אחיות צעירות, והמטרה שלי שגם הן ימשיכו את הדרך שהתחלתי".
ההורים ידעו שאתן נכנסות לעזה?
"לאורך המסלול אסור לנו להשתמש בטלפון סלולרי", מסבירה ע'. "לפני הכניסה לעזה נתנו לנו להתקשר להורים ולהודיע להם. כמובן שהם מיד התחילו עם 'תיזהרי' ו'תשמרי על עצמך'".
ש': "ההורים דואגים, אבל הם גם שומעים בקול שלנו כמה זה חשוב לנו, כמה זה מרגש אותנו וכמה אנחנו נעולות על זה, אז הם גם שמחים בשבילנו".
"אבא שלי דאג מאוד כשסיפרתי לו", נזכרת סמלת י'. "הוא כמעט ביקש ממני שלא אעשה את זה. בכל זאת, עזה, מלחמה שם. אמרתי לו בטלפון: 'כשאתה היית בלבנון זה היה תורך, עכשיו זה התור שלנו'. זה מאוד קשה להורים. משפיע עליהם, הם לא יכלו לישון".
האבא, סגן אלוף (מיל') אלי, מאשר. "אנחנו מאוד גאים בה על ההישג הזה", הוא אומר. "להיות מהראשונות שמסיימות מסלול כל כך קשה ביחידה כזו. אני מניח ש-י' ספגה את זה בבית. ברור שאנחנו סומכים עליה ועל הבחירות שלה, אבל כן, כהורים, לקבל שיחת טלפון ולשמוע את הבת שלך מודיעה, בזמן מלחמה, 'תדעו שאני נכנסת', זה מדאיג מאוד. במיוחד כשבגלל העובדה שהן הלוחמות הראשונות שם, הן מאוד חדורות מוטיבציה להוכיח את היכולת שלהן".
גם סמלת ג' (19), מהקיבוץ הדתי קבוצת יבנה, רצתה לשרת כלוחמת בצה"ל. "אנחנו משפחה דתית, אבל רוב הבנות אצלנו הולכות לצבא, ורק מעט לשירות לאומי. אני רציתי לשרת כלוחמת, אבל לא התחברתי לרוב מה שהציעו לי. יהל"ם תפסה לי את העין, החלטתי לנסות ועברתי את הגיבוש. ההורים גאים בתפקיד הייחודי שלי, אבל גם קצת מפחדים".
משפחתה המורחבת של ג' היא מהקיבוץ הדתי עלומים שבעוטף עזה, שאליו נשלחו בין השאר לוחמי יהל"ם ב-7 באוקטובר, כדי להילחם במחבלי חמאס שנכנסו אליו. "סבא וסבתא שלי, דודים, בני דודים, כולם גרים שם", היא מספרת. "הם שמעו מקרוב כל מה שקרה. היו נצורים בממ"דים. הקצין מיהל"ם שנפל (סרן איתי כהן ז"ל, בן 22 מרחובות) ב-7 באוקטובר, נפל ממש מחוץ לבית של סבא וסבתא. אף אחד מבני המשפחה שלי לא נפגע פיזית באותו יום. בני הדודים עדיין בטראומה. חברים שלמדו איתם נפצעו. כולם מפונים מאז למלון בנתניה, והקיבוץ שלנו גם מסייע להם".
סמלת ע' (19) מטבעון התחילה את שירותה בצה"ל בקורס חובלים, אבל חתמה ויתור אחרי חצי שנה. "תמיד רציתי להגיע ללחימה", היא אומרת. "ככה הגעתי לחובלים. אבל כשהייתי שם כבר שאפתי למשהו קרבי יותר, ואז הציעו לי להגיע ליהל"ם. הגעתי לכאן עם הרבה ציפיות, וזה היה אפילו מעל ומעבר. מלא אתגרים, לעבור חיל, להשתלב בצוות שכבר קיים, וכמובן כל המאמץ שנדרש במסלול עצמו. צריך המון רצון ומוטיבציה כדי להצליח לסיים מסלול כזה. מי שמתכוונת להגיע לכאן צריכה לדעת שהיא מוותרת על הרבה דברים אישיים, על בית, על הגוף שלך שאת נותנת אותו לצבא. זו התמסרות מוחלטת".
אפשר לנהל ככה זוגיות?
הן צוחקות. ע', י', ג', ו-ש' נטולות חבר כרגע. "זה קשה מאוד כשבמשך מסלול של שנה שלמה, לא יודעים עד הרגע האחרון אם בכלל יוצאים הביתה לשבת, וכשהניתוק הוא מוחלט כי את שנה בלי טלפון", אומרת ע'.
וכשתהיה זוגיות, חשוב לכן שהוא גם יהיה לוחם?
"זה ממש לא משנה", הן עונות כמעט יחד. "מספיק שלו תהיה חברה לוחמת".
מרגע שפרויקט ה"יהל”מיות" החל לקרום עור וגידים בצה"ל, כולם רצו לקחת בו חלק. "החלטנו שנכון שלאירוע הזה תהיה מפק"צית (מפקדת צוות), כלומר שאישה תוביל את מסלול הנשים. זה גם נכון מבחינת השילוב הראוי, כי צריך להיכנס אליהן לחדרים, למשל להקפצות באמצע הלילה", מסביר סרן ע'.
השילוב הראוי היה אחת הדילמות המרכזיות שמרחפות מעל הפרויקט ההיסטורי. קרוב למחצית מלוחמי יהל"ם הם חובשי כיפות סרוגות, בני ישיבות, ציונות דתית. לקראת פתיחת המסלול נפגש מפקד היחידה, אל"ם א', עם רבנים והסביר להם באופן אישי איך יתנהל הפיילוט. כמה מהם גם הגיעו לביקור ביחידה. הרב הצבאי הראשי מלווה באופן צמוד את הפיילוט.
הצוות יוצא הדופן משך הרבה עניין בצה"ל, והיה ברור שגם הפיקוד עליו יהיה מבוקש. "המון מפק"ציות התמודדו על התפקיד", מגלה סרן ע'. "שלוש מתוכן היו ממובילות המאבק ובין מגישות העתירות. כולן רצו לעשות היסטוריה – להיות המפק"צית של פלוגת הבנות הראשונה ביהל"ם".
מי שנבחרה לתפקיד היא סגן מ' (24), קיבוצניקית מרמת השופט, שעברה במיוחד ליהל"ם מחטיבת החילוץ של פיקוד העורף. היא החלה את שירותה כלוחמת חילוץ והצלה, יצאה לקצונה ושימשה בין היתר כמפק"צית הכשרות וכמפק"צית מבצעית בגדודי פיקוד העורף, שם פיקדה על מחלקות מעורבות של לוחמים ולוחמות וצברה ניסיון מבצעי לא מועט.
כדי להיות מוכנה לתפקיד מפקדת הפרויקט, שכל העיניים בצה"ל - ומחוצה לו - נשואות לראות אם הוא יצליח או לא, עברה סגן מ' חודשיים של הכשרת סגל ביהל"ם, עברה הכשרה בתחום הס"פ, צפתה בתרגילים שהובילו מפקדים ביחידה ושוחחה עימם רבות, הכל כדי לספוג את האופי והדנ"א היחידתי.
סגן מ' גם נכנסה לכמה משימות בתוך עזה - לפני שנכנסה לשם עם הלוחמות במסלול - כדי להתנסות בעצמה ולהכיר את המשימות שהפקודות שלה יידרשו לבצע. "במלחמה הזו ראינו שגבול זה כבר לא פקטור לנשים", היא אומרת. "פרמדיקיות, לוחמות חילוץ, נכנסות לפעילות בתוך עזה. עם כל הכאב והצער, המלחמה, מהבחינה הזו, היא גם הזדמנות שקיבלנו כנשים. העניין הוא כבר לא אם את חוצה גדר, אלא מה את מביאה, מה היכולות שלך. כשנכנסנו עם הלוחמות לרצועה עשינו כמה משימות במקביל: השמדת מבנים, השמדת מנהרות. זה נעשה במתכונת של פשיטות חבלה – מגיעים, מפוצצים, יוצאים. אבל באחת הפעמים היו לנו יומיים רצופים של עבודה, אז נשארנו לילה בעזה. הבנות עשו שם משימות מדהימות, משמעותיות. ביצעו את כל המשימות שנדרשו. עבדו כשהן מוקפות בכוחות גבעתי, נח"ל ושריון שאיבטחו, והן היו תותחיות אחת-אחת. השאירו רושם מדהים. אחרי שפוצצנו והיינו בדרך החוצה, אחד מלוחמי גבעתי אמר לי: 'הצוות שלך מכונות. כל אחת מהן'. היה כיף לשמוע את זה. מרגש. כל הצבא רואה מי אנחנו, מה היכולת שלנו. זו גאווה".
במשך שנים רבות היה מקום מושבה של יחידת יהל"ם בבסיס סירקין בפתח-תקווה. לפני כשלוש שנים עברה היחידה למתחם חדש שנבנה עבורה במחנה עמנואל (ג'וליס). המתחם מזכיר במראהו יותר כפר נופש מאשר בסיס צבאי. מבנים לבנים, מרפסות, מתחמי כושר מטופחים, ולוחמים רבים מכל פלגות היחידה.
איך הלוחמים ביחידה הגיבו לזה שפתאום יש כזו קבוצת בנות בבסיס?
ש': "הרוב הגדול בכלל לא ידעו על הפיילוט הזה, מסלול הלוחמות החדש. אז בהתחלה נעצו מבטים, לא הבינו מה אנחנו עושות שם, הסתכלו עלינו כמו על עוף מוזר".
ע': "בהמשך התחילו לשאול, 'מי אתן?' 'מה אתן עושות?' היו גם כל מיני הנפצות והשערות. אבל ככל שמתחככים יותר ונפגשים יותר, לומדים להכיר".
ש': "הרבה מאוד מהמדריכים המקצועיים במסלול הם אנשי מילואים. תוך כדי השיעורים שהם העבירו לנו הם נחשפו ליכולות שלנו במקצוע. ראו שאנחנו עושות את זה טוב מאוד, לפעמים אפילו יותר טוב מאשר במסלול של הבנים. וככה זה עובר בתוך היחידה. מדברים על זה, מבינים שאנחנו טובות".
"הן הרוויחו את הפידבק הזה ביושר", מדגישה מ' המפק"צית. "כל משימה שהן קיבלו במסלול הן עשו עם המון רצון ומוטיבציה. הן ידעו שהן כאן לפיילוט, שהן קיבלו הזדמנות חד-פעמית ושעכשיו חובת ההוכחה היא עליהן – והן הוכיחו את עצמן. בענק. יש כאן צוות מאוד חזק. לוחמות איכותיות. אני לא אופתע אם מישהי מהצוות הזה תהיה גם מפקדת היחידה הראשונה".
אז אפשר להגדיר את הפיילוט הזה כהצלחה?
ל-ע', המ"פ, אין ספק: "יש כבר צוות של 20 בנות שהתגייס בינואר, מסיים עכשיו טירונות, ויגיע לכאן למסלול הבא. חוץ מזה, שתיים מהלוחמות במסלול הזה, שלנו, לא נמצאות כאן עכשיו כי הן כבר בהכנה לקצונה. הן מיועדות להיות המפק"ציות של מחזור הלוחמות נוב' 2024".
הלוחמות שסיימו את המסלול אתמול מיועדות להמשיך את שירותן יחד, כצוות ס"פ אורגני. לוחמי, ועכשיו גם לוחמות, הס"פ נחשבים לכוח החבלני המיוחד של צה"ל ולסמכות הבכירה ביותר בכל הקשור לנטרול או להכנת חומרי נפץ. הם אלה שמשמידים את מטעני החבלה של האויב ומטפלים בתחמושת ובראשי הקרב של רקטות וטילים. הלוחמים, שבמסגרת תפקידם צריכים לעבוד במתארים שונים, עוברים הסמכות והכשרות רבות כמו יחידות קומנדו, בהן קרב מגע, לוט"ר, שליטה במגוון כלי נשק ועוד.
מלבד פלגת הס"פ כוללת יהל"ם, בין השאר, את פלגת סמור (סליקים ומנהרות) שלוחמיה מוכשרים ללחימה בתת-קרקע, את פלגת מדרון שלוחמיה מתמחים בפריצה חמה או קרה למבנים, את פלגת האב"כ סייפן ועוד.
מה הסיכוי שבעתיד לוחמות יגיעו גם לפלגות האחרות ביהל"ם, כמו סמור או מדרון?
סרן ע': "אחרי 7 באוקטובר, בכל היחידות בצה"ל עושים עכשיו חשיבה מחדש. מה צריך? איפה טעינו? איפה צריך ואפשר לשפר? עושים שינויים ארגוניים. נכון לעכשיו, ההחלטה היא שס"פ הוא הענף הכי רלוונטי ללוחמות כאן ושהן יכולות להגיע בו למיצוי הכי טוב. אבל הכל נבחן כל הזמן, ויש אמצעים מיוחדים, מסווגים, שהן יכולות להצטיין בהם, כך שלא מן הנמנע שבהמשך דברים עוד ישתנו. הן כבר הוכיחו במסלול הזה שמבחינתן - הכל אפשרי".
