על רקע העלאת הכוננות וההערכות בצה"ל, דיבר אתמול בבוקר ראש אמ"ן, אלוף אהרון חליוה, בפני ראשי זירות של חטיבת מחקר. "לא בטוח שהרע ביותר מאחורינו", אמר.
הבנו. מה שהיה מאז 7 באוקטובר לא היה הרע ביותר. אני, למשל, אומרת את זה לעצמי כמה פעמים ביום. אין שיחת סלון בימים אלה שלא מסתיימת באנחה ובקביעה שהרע ביותר עוד לפנינו. בשביל זה אנחנו צריכים את ראש אמ"ן?
מצד שני, בואו. מדובר בחליוה. מי שהיה ראש אמ"ן גם ב-7 באוקטובר. שגם אז הוא לא היה בטוח. או בעצם היה בטוח שלא. אז מה כל העניין? בשביל מה צריך להוציא החוצה מחדרי חטיבת המחקר באמ"ן את הרהוריו, מחשבותיו, פרשנויותיו של חליוה, בפרט שהוא עצמו לא בטוח. העצבים כאן לא מספיק מתוחים?
אחה"צ כבר נשלח דובר צה"ל כדי להרגיע את הרוחות. לא לפני שעצר אותנו מהריצה לרכוש גנרטורים, לאגור מזון ולהוציא כסף מכספומטים. אני מודה שברגע שנאמר שלא צריך לרוץ ולקנות – חשבתי מיד על מה שכן צריך לרוץ לקנות. כי על מי לסמוך, על חליוה שלא מנע את הטבח בעוטף, או לדובר צה"ל, שבואו, זה דובר צה"ל, שלא תמיד רק האמת היא נר לרגליו.
לרוץ, או לא לרוץ, זאת השאלה שעלתה אתמול בכל בית. לקנות או לא לקנות. ובעיקר: למי להאמין. לראש אמ"ן או לדובר צה"ל. בחירה קשה.
בחזרה למספרה של שרה נתניהו
יש אירוע אחד שזכור לי, שהפער בין המציאות לבין האופן שבו תואר ופורש היה כל כך מופרך. זה היה אירוע המספרה של שרה נתניהו בכיכר המדינה, שאותו היטיבה הקורבן לתאר כמי שהייתה קרובה ללינץ', כשלמעשה כמה מאות נחנחים מתל-אביב, הגיעו באופן ספונטני למספרה שבה עשתה הגברת פסים בעיצומו של יום השיבוש הלאומי, ומחו נגד המהפכה המשפטית.
"זה יכול היה להיגמר ברצח", כתבה אז הניצולה, כאילו שאפשרות כזאת הייתה בכלל על הפרק. אותה מופרכות וגוזמנות קיימת בסיקור ההפגנה בירושלים השבוע. אלא שהפעם הדובר הוא לא אשת ראש הממשלה, ש"חולצה" מהמספרה בריאה ושלמה ועם תסרוקת מתוקתקת, אלא קצין משטרה, שטען כי האירוע הזכיר הפיכה במדינות לא דמוקרטיות, שבסופן "השליט הובל לרחוב ו/או נשחט לעיני כל או הוכה, ובכל מקרה הודח מתפקידו ע"י המון זועם ואלים".
המון זועם? כן, בהחלט. אלים? ממש לא. הרי אפילו דוברות המשטרה, אותה משטרה שטענה שהיינו כפסע מכך שהמנהיג יישחט, הודתה שלא נשקפה כל סכנה לראש הממשלה ולמשפחתו
המון זועם? כן, בהחלט. אלים? ממש לא. הרי אפילו דוברות המשטרה, אותה משטרה שטענה שהיינו כפסע מכך שהמנהיג יישחט, הודתה שלא נשקפה כל סכנה לראש הממשלה ולמשפחתו. אז אולי את מה שהיה באמת, כדאי לשמוע ממי שהיה שם, בין המפגינים.
אז תכירו: מודי בן-ש"ך. חבר שלי. כמו לכולם גם לו יש עבר בארץ הזאת. הוא היה שש שנים בגולני, במלחמת יום הכיפורים נלחם כמ"פ בקרבות החרמון. בסוף שירותו הצבאי פיקד על סיירת גולני ובמילואים הגיע לדרגת אל"מ והיה סגן מפקד אוגדה 98, הוא עושה עשרות ימי מילואים בשנה במשך עשרות שנים ונפצע שלוש פעמים בעת שירותו הצבאי. בחיים האזרחיים היה כל חייו בעסקי האנרגיה בארץ וניהל במשך 11 שנים את חברת פז.
הלב שלו שותת דם כבר הרבה זמן על מה שקורה במדינה, אבל הוא ממעיט ללכת להפגנות. בתקופת המהפכה המשטרית כמעט לא היה ברחובות, אבל אחרי 7 באוקטובר, משהו בו נשבר, ומאז הוא לא מפסיק לחפש דרכים להחזיר את ישראל להיות המדינה שהייתה. השבוע עלה לירושלים ומצא עצמו בהפגנה של שלושת הימים סביב הכנסת. וזה מה שהוא סיפר לי השבוע.
"מה לנו ולאלימות?"
"הדבר שהכי שבר את ליבי היה התקשורת, שתיארה את ההפגנה שצעדה לביתו של ביבי כאקט אלים. כי מה לנו ולאלימות? מה לי ולאלימות? כנראה לא היו שם כתבים שיכולים לתאר באופן ראוי את הדברים ולכן נותר תיאור בסגנון גבלס, כזה שאני משפשף את העיניים ולא מאמין שהוא מופיע בתקשורת כאמת.
"היה תדריך לפני ההפגנה הזו. עמדו כ-3,000 'יורמים' בפני האנשים שהניעו את המהלך והזכירו להם שדרכם היא דרך מחאה ללא אלימות.
"וזה לא שלא היה זעם בהפגנה. היה, ועוד איך היה. משפחות החטופים שצעדו גם הן גרמו להרגשה מאוד אמוציונלית בהפגנה. אבל אותם 3,000 יורמים הלכו במתווה שאושר ע"י המשטרה עד שהגיעו לאזור הבית של נתניהו.
"בשום שלב לא התקרבה ההפגנה למרחק הקרוב מ-100 מטר לבית. ובאשר ללפידים - אלו לא היו לפידים כפי שאנחנו מדמיינים. לא כאלה ממשהו מסיבי, עץ או ברזל, ובקצה אבוקה. זה היה נר גדול, עשוי מחלב, וקרטון עגול של שמונה ס"מ שנועד להגן על היד מהחלב שנמס.
"אנשים הלכו כ-40 דקות עם הנרות הבוערים. כשהגיעו קרוב לבית בעזה 35, כבר לא היו כמעט נרות, כי הם נאכלו. מה שנותר זה חמישה ס"מ של חלב וקרטון רך, שנזרק על ידי מפגין סורר, כדי לבטא את זעמו על 134 החטופים שנותרו בעזה ואת קיומה של ממשלת בלהה. נר קטן, ולא לפיד, פגע בסוס. ובגלל זה קראו לזה הפגנה אלימה.
סימה קדמוןצילום: אביגיל עוזי "מכאן כדור השלג התחיל להתגלגל. מהפוליטיקאים של כחול לבן, שצקצקו וגינו, דרך ראש השב"כ, שקבע שיש קו ברור בין מחאה לגיטימית למחאה אלימה ובלתי חוקית, ושזו מגמה מדאיגה שעלולה להביא למחוזות מסוכנים. והמשטרה שהשוותה את המחאה להפיכה במדינות לא דמוקרטיות. וכל זה, בעוד ראש הממשלה מחכך ידיו בהנאה. הנה, הייתה הפגנה שקטה בנושא שבנפשנו, אבל תפסנו מפגין שזרק נר".
זהו מודי בן-ש"ך. מישהו שהיה שם. אז למי להאמין, לחליוה או לדובר צה"ל. למשטרה, או למי שהיו שם.
הערה בסגנון חליוה: לא בטוח שההצעה של גנץ להגיע להסכמה על בחירות בספטמבר כוונה אל מצביעיו - שרוצים שיישאר בממשלה, או לנתניהו - שממש לא אכפת לו שיישאר בה.
היעד שלה היה אדם אחד. גדי איזנקוט. גנץ מנסה למנוע מאיזנקוט לפרוש, אחרי שקבינט המלחמה הפך לבדיחה מביכה.
פורסם לראשונה: 00:00, 05.04.24
