חצי שנה לאחר שפרצה, ניתן להתחיל לאבחן את טבעה של מלחמת חרבות ברזל: היא דומה במהותה למלחמות ההתשה, לבנון הראשונה והאינתיפאדה השנייה, ושונה מאלה של 1956, 1967, 1973 ו-2006, שהסתיימו מהר יחסית, עם סוף מוגדר, ולפעמים גם הכרעות ברורות.
זוהי אחת המערכות המרות שחוותה ישראל. מעולם בתולדות הסכסוך לא נקטלו כל כך הרבה ישראלים, רובם יהודים, ביום אחד, ולא התרחשה פלישה כה עמוקה לשטח המדינה שלוותה בהרס יישובים ובעקירת תושביהם. המלחמה חיברה את הישראלים לזיכרון ההיסטורי של רדיפה וטבח, שנדמה היה כי נקטע עם הקמת המדינה, והעלתה מקרקעית התודעה הקולקטיבית חרדות ברוח השואה.
חצי שנה לאחר שפרצה, ישראל מרוחקת ממימוש שני היעדים האסטרטגיים שנקבעו בערב 7 באוקטובר: מיטוט שלטון חמאס ושחרור החטופים. נצברים הישגים צבאיים מרשימים, אבל אלה לא מתרגמים להכרעה אסטרטגית, כפי שהיה ניתן ללמוד מניסיון העבר המר של האמריקאים בווייטנאם ובעיראק. יתרה מכך, ההכרזות בדבר הכרח במלחמה קשה וארוכה לא מצליחות לשכנע את העולם, שדורש הבהרות לגבי ממד הזמן והיעדים של המערכה, לצד הקלת מצוקת האוכלוסייה.
בעזה נוצרו למעשה שלושה סוגי מציאויות: שטח קטן שנשלט באופן מלא על ידי ישראל (חיץ סביב הגבול, וזה שמבתר את הרצועה); מרחב שבו חמאס דומיננטי (בעיקר בדרום), ואזור דמדומים בצפון שבו מתקיימות מובלעות של חמאס לצד "כיסי חמולות". בפועל, "המלחמה" הפכה לאוסף סוגיות שאין בינן חוט אסטרטגי מקשר: מבצעים ממוקדים נגד חמאס, משא ומתן על חטופים, טיפול במצוקה האזרחית, שאלת רפיח, היום שאחרי חמאס, ומערכה פתוחה בגבול הצפון.
ישראל הגיעה לצומת טי. יש רק שתי ברירות. מצד אחד, חיסול היכולות השלטוניות והצבאיות של חמאס, יעד שמחייב השתלטות על כל עזה, ושהייה לפרק זמן לא מוגדר כדי לאפשר פיתוח סדר חלופי. מהצד האחר - מימוש עסקה בטווח המיידי שבמסגרתה ישוחררו החטופים במחיר הפסקה ממושכת של הלחימה ושחרור אסירים נרחב. ברקע ניצב השלב השלישי, שמתברר כטקטיקה שאין בכוחה להביא "לניצחון המוחלט" ורק גורמת כאוס בעזה ולחץ בינלאומי גובר, ומעוררת ספקות בציבור הישראלי.
הסבירות לכיבוש מלא של הרצועה בעת הנוכחית קטנה, נוכח דילול כוחות צה"ל באזור וצמצום פעילותו בו, בצל ההתמקדות בהסלמה אפשרית בחזית הצפונית ועימות עם איראן. בעקבות כך, מומלץ לישראל להעניק עדיפות למימוש עסקה תוך הכרה במחירה האסטרטגי. הבטחת החיים וחוסן החברה הם יעד מרכזי של המפעל הציוני לא פחות ממיגור האויבים, ואולי אף יותר.
את יעד מיטוט חמאס אין לזנוח, אלא לממש לאחר גיבוש אסטרטגיה סדורה, שיקום היכולות הצבאיות והמערכות הציבורית והפוליטית, ובהתאם לתכנון וליוזמה של ישראל, שנדחקה לשקוד על עיצוב מחודש של עזה ללא הכנות בעקבות המלחמה שניחתה עליה בהפתעה. עד 7 באוקטובר וגם עתה ישראל נעדרת אסטרטגיה ארוכת טווח בנושא הפלסטיני, ורק לאחר שזו תגובש, וייקבעו היעדים וכן ההכרעות שנדרש יהיה לנקוט, ניתן יהיה לפנות לשינוי עמוק של המציאות בעזה.
חשוב שעיצוב אסטרטגיית העתיד יסתמך באופן ספקני וזהיר כמה שיותר על גורמים שקידמו את הקונספציות שקרסו ב-7 באוקטובר, ובמוקדן האמונה בכוח הכלכלה והטכנולוגיה להקנות ביטחון וחוסר ההבנה העמוק של המציאות האזורית, במיוחד של הגיון השחקנים במרחב. הדבר גם ממחיש את הצורך לקיים תחקיר מקיף בנוגע לשורשי הקונספציה, ולוודא ששרידיה לא נטועים בגיבוש האסטרטגיה הישראלית בכלל, ובנוגע ליום שאחרי בעזה בפרט.
מזה חצי שנה ישראל חווה טראומה מתמשכת, וטרם הגיעה לשלב הפוסט-טראומה של עיבוד המכה ומסגורה בתודעה הקולקטיבית. היחסים בין הציבור למדינה, ובפרט המערכת הביטחונית, טולטלו נוכח המחדל המודיעיני והצבאי, וחריקות קשות ממשיכות להתגלע בהתנהגות הדרג המדיני, שיחס האזרחים כלפיו טעון מאוד. מנגד, החברה מפגינה חוסן ייחודי המתבטא בסולידריות פנימית ועמידה במלחמה ממושכת ומרובת אבדות, דבר שכנראה הפתיע את סינוואר - שדבק בתזת "קורי העכביש" של נסראללה. בכך מומחש השוני בין חברה אזרחית פעילה המסוגלת לנהל מלחמה תוך שיח נוקב בתוכה ועם הנהגתה, ליתר חברות האזור, ובפרט הפלסטינית, הנעדרות ביקורת עצמית ונכונות לחשבון נפש, ובמקום זאת מוצאות עצמן במצב שכיח של התקרבנות.
סגירת השלב הנוכחי של המלחמה צריכה להיות מנוצלת לאתחול פנימי בישראל, שניצניו הופיעו בשבועות האחרונים: ריענון תפיסתי ופרסונלי במערכת הביטחון, ובפרט במודיעין; הבראת המערכת הפוליטית, שדימויה ואמונה בעיני הציבור נפגעו קשות; גיבוש אמנות שיסדירו את החובות והזכויות בחברה בישראל, בפרט בהקשר של החרדים והערבים; העמקת ההיכרות עם המרחב הסובב אותנו באמצעות לימוד שיטתי של שפתי ותרבותו; וכאמור, גם דיון נוקב לגבי ההכרעות הנדרשות בסוגיה הפלסטינית שישראל העדיפה לברוח או להתעלם ממנה, אך זו התנפצה לבסוף על ראשה. בכך עשויה המלחמה המרה להוות פתח אופטימי להשלת רכיבים מאובנים מדיוקן העבר של ישראל ועטיית זהות חדשה-ישנה שתתכתב עם אתגרי ההווה ותעניק מענה לבעיות יסוד לא פתורות.
ד"ר מיכאל מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז דיין באוניברסיטת תל-אביב
פורסם לראשונה: 00:00, 07.04.24
