ארבעה מפקדי תחנות משטרה במחוז דרום מצאו את עצמם ב-7 באוקטובר נלחמים פנים מול פנים עם מחבלי חמאס. הם איבדו חברים ופקודים, את משפחותיהם שפונו לא ראו כמעט חודש. הם ישנו בניידות ובתחנות המשטרה במשך שבועות. כל אחד מהם לקח חלק קטן בסיפורי הגבורה.
חצי שנה אחרי, כל אחד מהם מחכה למינוי חדש. רגע לפני שיעברו הלאה ישבנו לשיחת סיכום עם סנ"צ ניבי אוחנה (51), מפקד תחנת אופקים שנפצע ב-7 באוקטובר; סנ"צ מאיר חכמון (48), מפקד תחנת אשקלון; סנ"צ יורי מזובובסקי (46), מפקד משטרת נתיבות; וסנ"צ דביר ארובס, (51) מפקד משטרת שדרות.
"מהצבא לא עונים"
אוחנה, המתגורר במושב עין הבשור בעוטף עזה, התחיל את היום שלו בפסטיבל נובה - כשירי הרקטות החל ונעשו ניסיונות לפזר את הקהל. 41 שוטרים היו שם, כמות מכובדת לאבטחת אירוע רגיל, מספר אפסי לעומת נחילי המחבלים שזרמו מעזה. בשעה 7:05 יצא אוחנה לכיוון אורים בעקבות דיווח על מחבלים בכביש 234. "שאלתי את השוטרת בחפ"ק אם זה אירוע פלילי או חבלני, והיא אמרה שיש דיווח על עוד מחבלים", שיחזר.
לדבריו, "אמרתי לה: 'תוציאי הודעה למחוז ולצה"ל שיש פלישה מעזה'. היא אומרת לי: 'מהצבא לא עונים לי. לא עונים לי'. לקחתי את הסגן ובדרך אני רואה גיהנום. אנשים ירויים, אני מנסה לטפל, יורד ובודק דופק לכל אחד, רואה שלכולם ירו בראש. בצומת אורים ראיתי נהג אמבולנס, שאמר: 'מחבלים על שני טנדרים בדרך לאופקים'. בשעה 7:10 החלו המחבלים בירי בשכונת מישור הגפן, ואני הגעתי לביתה של רחל אדרי, כשבדרך אני חולף דרך שדה קטל". אוחנה סבור ש"מסיבת נובה, עם כל האבידות הנוראות שהיו בה, גם הצילה את המדינה בהרבה מובנים. 300 מחבלים שהגיעו לשם היו אמורים להגיע לאזורים אחרים".
סנ"צ ארובס, תושב שדרות, השאיר את המשפחה בממ"ד כשהחלה הפלישה לעיר ויצא מיד להילחם. הוא הצליח להתחמק במזל ממארב של מחבלים וחבר למפקד מחוז דרום, ניצב אמיר כהן. הם הגיעו לתחנת שדרות והסתערו עליה מתוך מחשבה שיש בתוכה רק מחבלים בודדים. בתגובה, ירי מסיבי נורה לעברם. קצין האג"ם של התחנה נפגע יחד עם שוטר נוסף, קצין אחר שהיה עימם נהרג. המחבלים זרקו לעברם רימונים, שבמזל לא התפוצצו. צלף מנע מהם לפנות את הפצועים. "אתה מבין שאתה נמצא בשטח השמדה", הוא תיאר. היום הסתיים בהריסת התחנה עם המחבלים שהתבצרו בתוכה. 10 שוטרים נהרגו בקרב על הגנת העיר.
סנ"צ מזובובסקי, תושב קיבוץ אור הנר בעוטף, עזב אף הוא את משפחתו בממ"ד כשטילים החלו לנחות בקיבוץ. הוא הבין שהמשימה שלו היא לסגור את נתיבות ולמנוע פלישה לתוכה, הקפיץ שוטרים וריכז כוחות במקומות האסטרטגיים. "אני מתחיל לקלוט פצועים בכניסה לעיר", סיפר. "אלה שבהכרה - אני אומר להם לנסוע לסורוקה. במקביל, אני פותח יחד עם מד"א בכניסה של הבבא סאלי נקודת רפואה, קולט פצועים והרוגים. ריכזנו גופות של אזרחים מהמסיבה".
בשעה 7:30 הם חיסלו מחבלים שהשתלטו על ניידת מג"ב, במקביל היו נפילות של רקטות בעיר. אחת מהן הורגת שלושה בני משפחה אחת. מהדיווחים שהוא קיבל, מזובובסקי הבין שיש כ-100 מחבלים בכפר עזה ובסעד, והוא יצא לשם עם כוחות משטרה. במושב שובה הוא פגש שני גששים עם רכב ממוגן, וביחד הם הצילו עשרות אזרחים שהסתגרו בתחנת דלק. מאוחר יותר הוא נתקל במארב מחבלים בקיבוץ עלומים, ולאחר מכן חבר לברק חירם, מי שמאוחר יותר יגיע לקיבוץ בארי.
חכמון עזב את היישוב באר גנים שבו הוא מתגורר והגיע לזירות הקרב באשקלון. 300 רקטות נורו לעבר העיר בארבע השעות הראשונות. הוא החליט שלפני הכל צריך לבלום את המחבלים, ואחר כך לטפל בשאר המשברים. השוטרים שלו סייעו ב-7 באוקטובר לבלום את המחבלים בצומת יד-מרדכי ובזיקים, אבל זו הייתה רק ההתחלה. הקרבות נמשכו ימים ארוכים. "24 יום לא ראיתי את הילדים ואשתי", שיתף. "ישנו בתחנה כי לא היה אפשר אחרת. בשלב כלשהו איבדתי תחושת זמן. לא זכרתי כבר איזה יום היום ומה השעה. בין היתר נאבקנו במחבלים שחדרו דרך הים. באחד הערבים הגיע מחבל מקו החוף, זרק רימונים, פגע ברכב שלי - ולמזלי הרימון לא התפוצץ".
המשטרה נמצאת כיום במקום אחר, וגם הוא עתיר מורכבויות. "אנחנו חיים בדיסוננס מטורף", אמר מזובובסקי. "בהתחלה המשפחות שלנו פונו, מצאתי את עצמי לבד, צריך להחזיק את היחידה והשוטרים, שחלקם נפצעו פיזית ונפשית. ושום דבר לא עצר. המשכנו להיות במלחמה. ואז החיים לאט-לאט חוזרים לשגרה. התושבים שבים לנתיבות, שוב יש אירועים רגילים, הפרות סדר והפגנות, ואנשים שוכחים את מה שעשית ואיך שנלחמת".
חכמון הוסיף: "כשאני רואה את השוטרים חוטפים שיימינג וקללות, ליבי איתם. אנחנו מרגישים שאנחנו האצבע בסכר שמנסה להחזיק את מדינת ישראל מאוחדת וחזקה. ההנחיות - מרמת הפיקוד הכללי ועד אחרון השוטרים - הן לגלות רגישות. הלב יוצא למשפחות החטופים".
"אל תסתנוורו"
"בימים הראשונים, כשחיבקו אותנו ובכל מקום פתחו עמדות רענון, קפה ועוגה, אמרתי לשוטרים: זה יחלוף מהר. אל תסתנוורו. בקרוב נחזור למציאות, לשגרה", אמר אוחנה. "זה טבע האדם. נצטרך להיאחז באדים האלה של התמיכה כל עוד זה אפשרי. אמון הציבור - בלעדיו אין לנו תוקף. אנחנו לא לומדים, כחברה, מאירועי העבר. לראות את השוטרים מבוזים ומותקפים היום, בלי קשר למה שעברנו, זה קשה. בזמן שאתה בחזית אתה מרגיש שבעורף שלך נלחמים אחד בשני. חבר'ה, יש לנו אויב אחד משותף. קוראים לו חמאס. הוא זה שטבח, חטף, רצח ואנס".
יחסית לאלטרנטיבה, הוא יצא בזול. היחסיות הזאת רק מדגישה את היקף הטראומה הלאומית. "המשפחה שלי ניצלה בנס", סיפר אוחנה. "שלושה ימים הם היו בממ"ד עד שפינו אותם לאילת. המורה של הבן שלי נחטפה, חברים שלהם מהשכבה לא חזרו. העוטף הוא אזור שעבר אירוע בקנה מידה תנ"כי. ויש דיסוננס כי קשה מאוד להסביר למי שלא היה פה את החוויה שעברנו. אחרי 45 יום יצאתי לראשונה מאופקים לכנס משטרתי בתל אביב. לא האמנתי שיש חיים אחרים. שלושה חודשים כולנו ישנו בתחנה על מזרנים עם אפודים וקסדות, מוקפצים מאירוע לאירוע. אני נפצעתי וחזרתי. לך תסביר לאנשים מאיפה אתה בא ומה עברנו כאן".
מזובובסקי דייק את התחושה הקשה: "בסוף אותם שוטרים שנמצאים היום בהפגנות ומטפלים במפגינים הם אלה שנלחמו ב-7 באוקטובר. שוטר חירף את נפשו בשבת השחורה, חברים שלו נהרגו ונפצעו, ועכשיו הוא צריך לפזר הפגנות ולהתיקל בעוינות ושנאה. אבל אם מחר יקרה עוד 7 באוקטובר, שוב יתקשרו לשוטרים. הרי גם חיילים התקשרו 100 מהמוצבים וביקשו עזרה".
כמי שנמצאים בעל כורחם בסיטואציה בלתי אפשרית, הם היו יכולים להיות פסימיים. אבל ארבעת מפקדי התחנות בוחרים לראות את הטוב. "כשראיתי את 'אחים לנשק' מקימים את החניון ברעים ואת החרדים מזק"א באים ועוזרים, אמרתי: 'אלוהים, למה זה לא יכול להישאר כך כל הזמן'", שיתף אוחנה. "צריך לזכור שב-7 באוקטובר היו פה יוזמות מטורפות. יש לי שוטר שלקח קרקל, העלה איתו מג"בניק, חייל מילואים ואזרח ויחד הם חילצו אזרחים מרעים. הוא אפילו לא יודע את שמותיהם של השלושה שהיו איתו. ואלה הדברים שאנחנו צריכים לזכור. ברגעים הכי קשים של עם ישראל, אנשים גילו תעצומות נפש שלא ציפינו להן".
פורסם לראשונה: 00:00, 07.04.24
