כששקד בת ה-5 לא מצליחה להירדם, היא נזכרת ב"סיפורים בלי ספר" שאביה צביקה לביא ז"ל היה נוהג לספר לה לפני השינה. "הילדים היו מאתגרים אותו", מספרת אלמנתו טליה, "אומרים לו שהם רוצים סיפור דמיוני עם חמור, צפרדע ושלושה ילדים, ואז הוא היה צריך לבנות מזה משהו. איכשהו הוא תמיד היה מצליח, וגם משלב מסר או אמירה בפנים כמו 'שים לב לאנשים שסביבך', או 'איך לדבר בחיבוקים'. מסרים שהם הכי צביקה".
6 צפייה בגלריה
מתקשות לעצור את החיים, ולהתאבל על אהוביהן. מימין לשמאל: ענת מאיר, רויטל שמיר, אשירה גרינברג וטליה לביא
(צילום: אביגיל עוזי)
סביב צווארה שרשרת שקיבלה ממנו בפעם האחרונה שיצא לאפטר בבית. "הוא חזר מעזה מאוהב בחיים, עם תובנות של מה חשוב ומה לא", טליה מספרת, "הוא הכין אותי שהוא נכנס חזרה למקום מסוכן יותר, ואחרי שלושה ימים של פשיטות הוא נפצע קשה".
רס"ר במיל' צביקה לביא ז"ל היה לוחם בגדוד 699. הוא נפטר לפני כמעט ארבעה חודשים, שבועיים לאחר שנפצע ברצועה, בן 30 במותו. השאיר אחריו אישה ושלושה ילדים. "הילדים שלי יודעים שאבא לא יחזור, אבל הם גם מרגישים שאבא איתם בלב", טליה אומרת, "בימי שישי האבות שחזרו מהמלחמה מפזרים את הילדים בגנים, וכל פעם אני רואה את בני אמיתי בן השלוש מתכווץ כשהוא רואה את זה. אז אני מרימה אותו ואומרת: 'אתה זוכר שאבא איתך בלב?' זה ממלא אותו".
טליה מספרת ש"יש להם את כל הקשיים הרגילים שקשורים לאובדן, רגרסיות, הרבה בכי. אבל אנחנו בהשתדלות שבפעם הבאה שניפגש עם קושי, כבר נפגוש אותו עם עוד כוח וחוסן שבנינו בתוכנו. שקד מאוד אוהבת לרקוד, ואני מרגישה איך בריקוד היא מוציאה את מי שהיא. קרה כבר שהיא ביקשה ממני לשים שיר שאבא אהב ואמרה 'את תבכי ואני ארקוד'".
נחמה קטנה
חצי שנה חלפה מאז 7 באוקטובר, אבל נדמה שהזמן עצר מלכת. במקביל למתח סביב הלחימה שנמשכת והמאבק להשבת החטופים, מנסות המשפחות השכולות להתמודד עם האובדן האישי. "עצם זה שאנחנו עדיין במלחמה לא מאפשר לנו באמת להתאבל", אומרת אשירה גרינברג, אלמנתו של סא"ל תומר גרינברג ז"ל, "איך אני אמורה לקבור את המת שלי, כשעדיין מתים סביבנו? יש אנשים שעדיין לא זכו לקבור את האהובים שלהם, יש חטופים, יש אלפים מחוץ לבית שלהם. מגיע לי לעצור את החיים שלי ולהתפנות לעצמי, אבל אני לא במקום הזה עדיין".
סא"ל גרינברג היה מפקד גדוד 13 בחטיבת גולני. הוא נפל בחנוכה, בקרב קשה בשג'אעיה. "תומר מיד הוקפץ", אשירה מספרת, "אחרי שסיים את הלחימה ביישובים הוא כמעט לא התקשר ושמר על ריחוק מוחלט מבתנו ארבל בת ה-4. לא כדי להגן עליה, כדי להגן על עצמו. זה מה שאני מניחה. אני חושבת שנקודת המפנה שלו הייתה לא רק 42 החיילים שאיבד, לא רק החברים שנלחמו לצידו ונפצעו או נהרגו. הוא נכנס לבית משפחת ברדיצ'בסקי בכפר עזה וראה את שני ההורים ירויים, ולצידם שני תינוקות מתוקים. זה גרם לו לחשוב על הבית, מה היה קורה אם זה היה הילדים שלו".
אחרי יותר מ-50 ימי לחימה פגש תומר לראשונה את משפחתו, כשיצא להתאווררות באחד הבסיסים. זו גם הפעם האחרונה שיפגשו. "כל הזמן שהיינו שם ארבל לא ירדה לו מהידיים לרגע", אשירה מספרת, "ישבנו לאכול בחדר אוכל והיא עליו. הוא נהנה מכל רגע שהיה איתה, לא עזב אותה. הגעגוע נוכח כל הזמן. כשתומר היה חוזר מהצבא הוא תמיד היה נח, אז הוא וארבל היו מתעפצים יחד, וזה חסר לה. היא לא מוצאת את עצמה, אז בצהריים היא נשארת לישון במקום שלו בספה. יש ספר שהם היו קוראים תמיד יחד. היו יושבים שעות ועושים שטויות, מדברים בשפה שלהם. מאז שהוא נהרג היא לא מסוגלת לפתוח אותו".
"אני לא יכולה ללכת לישון בלעדיו", היא מספרת "אני ישנה על הספה. אני רגילה בכל פעם כשאני נכנסת לאוטו להרים אליו טלפון בתקווה שאם הוא פנוי, הוא יענה. גם כדי רק לשמוע אותו אומר 'אשירה, אני אדבר איתך אחר כך'. הוא חסר לנו מאוד".
בעגלה שבה שוכבת התינוקת אורי שמיר בת החודשיים תלויה תמונה של אביה, רס"ן מוטי שמיר ז"ל. "תראי כמה היא צמודה אליו", אומרת אלמנתו רויטל, "התמונה הזו הייתה מונחת לה מהרגע הראשון שהיא נולדה בעריסה בבית חולים. לביא, הבן הבכור שלנו, רק בן 5, אבל הוא לפחות זכה להכיר אותו. חשוב לי שהיא תדע מי היה אבא שלה. שהוא יהיה לצידה תמיד וילך איתה לכל מקום. שהיא תדע כמה הוא אהב אותה גם כשהייתה בבטן".
כשמוטי הוקפץ ב-7 באוקטובר, הייתה רויטל בהיריון. "הוא נהרג באותו היום בלחימה בקיבוץ רעים", היא מספרת, "אבל אנחנו קיבלנו את ההודעה רק ביום שני בלילה. יש קושי להתחיל להתמודד עם החיים ולהגשים לבד חלומות שחלמנו יחד, הלידה היא אחד מהם. רצינו להגדיל את המשפחה במשך הרבה זמן, הוא ממש חיכה לזה. עצם זה שאנחנו עדיין בלחימה מאוד מוסיף לאבל. אתה קם כל בוקר ושוב עוד הרוג, כל הותר לפרסום מכה בך".
פחד גדול
קצין סיירת מטכ"ל, רס"ן במיל' דוד מאיר, נהרג גם הוא ב-7 באוקטובר, כשהסתער על מחבלים בקיבוץ בארי. "הפחד הכי גדול שלי היה לאבד אותו", מתארת אלמנתו ענת, "אני זוכרת עד היום את הפחד הזה. שאני מחבקת אותו ורוצה שהרגע ייעצר. דוד הספיק להיות אבא שבעה חודשים, ומהרגע הראשון הוא היה מדהים, אבא מאוהב. זה בלתי נסבל, הפספוס הדו-צדדי הזה. אני מסתכלת על שקד גדל, וכל הזמן רואה את דוד מול העיניים – אני יודעת בדיוק איך היה מגיב, ובאיזה טון דיבור. אני לא מעכלת שהוא יגדל בלעדיו".
ענת מסבירה שהזמן מתעתע: "מצד אחד גם היום, חצי שנה אחרי, זה מרגיש כאילו הוא עוד שנייה נכנס בדלת. מצד שני, מרגיש לי כאילו עברו שלוש שנים, כמו בור שחור. הגעגוע רק גדל. אתה מרגיש אותו כל הזמן. שקד אמנם קטן, אבל אני כל הזמן מדברת איתו עליו, מראה לו תמונות, סרטונים, בוכה לידו ואומרת שאני מתגעגעת לאבא. אני מאמינה שהדברים האלה מחלחלים. הנוכחות שלו נשארת בבית".
לדבריה של הדר קס, מייסדת ומנכ"לית עמותת "חמניות", המספקת תמיכה רגשית וחברתית עבור ילדים יתומים, הכחשה של המציאות היא פעמים רבות השלב הראשון של האבל, במיוחד כשמדובר בילדים קטנים.
"הם קודם כל מתעסקים בלהבין את המוות", היא אומרת, "האם זה סופי? האם יש סיכוי שהוא יחזור? זה משהו שלפעמים לוקח הרבה זמן להבין אותו. אובדן בכזו טראומה לאומית הוא עוד יותר קשה לעיבוד, כי כל יום יש משהו חדש. מאז שהתחילה המלחמה התייתמו יותר מ-775 ילדים, מספר בלתי נתפס".
פורסם לראשונה: 00:00, 07.04.24
