נועה ארגמני הייתה אמורה להתחיל את שנתה השלישית בלימודי הנדסת מערכות מידע באוניברסיטת בן גוריון. נועה היא תלמידה מאוד טובה ובסיום הסמסטר, בתקופת המבחנים, אפשר היה למצוא אותה בכיסא ספציפי בספריית האוניברסיטה. "זאת ה-נקודה של נועה, שם היא יושבת ללמוד למבחנים", מספר בר רהב, חברה לספסל הלימודים. "היינו מגיעים, החברים, מוקדם מאוד בבוקר, תופסים את הפינה הזאת וחורשים".
בכל רחבי האוניברסיטה ניתן לראות כיסאות "שמורים" לנועה, כמעין מיצג להשאיר אותה בתודעה כחלק מקהילת הסטודנטים. בספרייה הכיסא שלה הוא ללא שלט, וגם לא בצבע הצהוב הסמלי. הוא פשוט הכיסא של נועה. "נועה היא תלמידה מאוד חרוצה ועצמאית, בתקופות מבחנים, כשכולם נורא לחוצים תמיד, היא מפנה לזה זמן ומשקיעה את כולה בלמידה. החברים מהחוג שלה בתואר החליטו גם להשאיר לה משהו אם היא תרצה לחזור ללמוד - הם מסכמים לה את החומר, שיהיה.
המכתב מסבתא מחכה להירש
סבתא של הירש גולדברג פולין, לאה בת ה-85, אף פעם לא מפספסת ימי הולדת. כבר בספטמבר היא יצאה לחפש בשיקגו את כרטיס הברכה המושלם ליום הולדתו של הירש באוקטובר. היא שלחה את המעטפה בדואר, והתרגשה לחכות ולראות מתי יגיע הכרטיס להירש בישראל. "קיבלנו את הכרטיס בדואר אחרי 7 באוקטובר, ב-9 או ב-10", מספר ג'ון, אביו של הירש. "לא פתחנו אותו, אין לנו מושג מה יש בפנים וגם לא שאלנו. הוא מחכה להירש בחדר".
בין הירש לסבתו קשר קרוב ומיוחד. "אמא שלי מבקרת בארץ לפחות פעמיים בשנה. במאי-יוני היא הייתה פה והם בילו יחד הרבה, הלכו לאקווריום בירושלים. תמיד גם אחרי שהיא שולחת כרטיסי ברכה היא מתקשרת לוודא שהוא הגיע. כשאספנו את הכרטיס הביתה כבר ידענו שהירש נחטף, אבל אמרנו שהכרטיס יחכה לו בבית פשוט. לא האמנו שתעבור חצי שנה והוא עדיין לא יפתח אותו".
"אנחנו רואים המון אבאים, רק לא את אבא שלנו"
מאז 7 באוקטובר לא ראו נווה ויהל את אביהם טל שהם. הם נחטפו באותה שבת מבארי ושוחררו אחרי 50 ימים יחד עם אימם עדי וסבתם שושן הרן. סבם אבשלום נרצח. טל עדיין בשבי חמאס. טל ויהל נולדו בהפרש של יום בלוח השנה. לה מלאו ארבע שנים ב-29 בינואר, לו ציינו 39 שנים למחרת. בתאריך שלה עשו רק אירוע קטן. היא ונווה החליטו שכשאבא יחזור יעשו מסיבה גדולה, עם הפתעות: עוגה, ברכה וקונפטי. בינתיים הם מציירים לטל ציורים. ושומרים לו שקית עם בגדים שמוכנה ליום שיגיע. וגרבי צמר לחורף. ועדי כותבת על רגעים מיוחדים, כדי שתשתף איתו כשישוב.
"אני רוצה לטוס עם אבא למשחק כדורגל ולטיול כיף בוונציה", אומר נווה בן השמונה. ויהל, שכולם קוראים לה יולה, מספרת למי שבא לבקר "שכשאבא היה איתנו היו מקומות קבועים בשולחן", מראה איפה כל אחד ישב. אומרת שעכשיו אין מקומות קבועים, "אבל כשאבא יחזור, עוד פעם נשב כל אחד במקום שלו". הגעגוע העצום לטל מתבטא בהרבה רגעים של בכי, תסכול, חרדה, עצב וכעס. בחלק מהציורים של נווה מופיעים תיאורים של מה שראה ב-7 באוקטובר ובעזה.
כל דבר בשגרת היום מזכיר את טל. מפגשים עם משפחות ואבות אחרים. מאכלים שהוא אוהב. משחקים, דגדוגים וסיפורים לפני השינה. עכשיו דודתה של יהל מקריאה לה סיפור שיש בו אבא ואמא, והיא אומרת: "אנחנו רואים המון אבאים, רק לא את אבא שלנו". אז יהל ציירה את אבא שלה פורס ידיים לחיבוק ומחייך, ואומרת: "הוא עושה ככה עם הידיים ולא באים אליו". ונווה אומר לעדי: "אמא, את קולטת שעוד שלושה שבועות פסח ואבא עדיין לא כאן? נחטפנו בסתיו, היה חורף, עכשיו אביב. זה כבר חצי שנה, קולטת? חצי שנה שאבא עדיין לא חזר אלינו".
החדר החדש מוכן לאלון
אלון אהל הספיק לחזור מהטיול הגדול בתאילנד, שם הוא וחבריו החליטו לעבור לגור יחד בתל אביב. "היינו אמורים לחתום על חוזה ולהיכנס לדירה ב-9 באוקטובר", מספר ירדן לרון, חברו של אלון ואחד השותפים. "אחרי מה שקרה לא חתמנו. אני ועוד חבר היינו במילואים והשלישי בכלל בקבע. לפני שלושה חודשים התחלנו לחפש דירה, עם חדר לאלון".
החברים שכרו דירה עם ארבעה חדרי שינה במרכז תל אביב, וכל אחד מהם משלם בכל חודש קצת יותר על החדר של אלון. "ההורים שלו הביאו את המיטה שלו מהבית וגם הביאו לנו טלוויזיה לסלון, אבל אנחנו עדיין מחכים שזה יהפוך באמת לחדר של אלון. דבר ראשון הוא בטח יביא גיטרה בס. הוא גם יביא את הכרית שלו, יש לו אהבה רצינית לכרית האורתופדית שלו. סבא שלו פעם אמר לו, 'אפשר לישון בכל מקום עם כרית', והוא לקח את זה כמנטרה, מחכים שהוא יביא אותה איתו לבית החדש".
המתנות שקרינה לא פתחה
קרינה ארייב נולדה בקיץ, לכן חברתה הטובה התבאסה כשהמתנות שהזמינה לה הגיעו רק באוקטובר. כדי להפתיע אותה, היא סידרה לקרינה על המיטה את כל המתנות וצירפה פתק שבו כתבה שהיא אוהבת אותה ומחכה שתחזור הביתה. "לא הזזנו כלום, מאז זה עדיין מחכה לה", מספרת אחותה סשה, שהוסיפה מתנות משלה.
"יש מתנות מכל המשלחות שהייתי בהן בעולם, בכל מקום קניתי משהו שחשבתי שהיא תשמח לקבל". על המיטה של קרינה מחכות לה גם שלוש בובות - תמנון וזוג חיות פרווה. "זה תמנון שמתחלף, יש לו פרצוף שמח ועצוב", מסבירה סשה.
"תמיד כשקרינה הייתה יוצאת מהבית היא הייתה שמה לו פרצוף עצוב וכשהייתה חוזרת היא הייתה הופכת אותו. אז הוא מחכה לה עכשיו בפרצוף עצוב. ליד התמנון יש שתי חיות פרוותיות וצחקנו שאחת זאת אני ואחת היא. בכל יום שאני באה לחדר שלה אני מסתכלת עליהן ואומרת לה שאני לידה. ברגע שהיא חוזרת אני לא זזה ממנה, אם היא תרצה או לא".
פורסם לראשונה: 00:00, 07.04.24
