במלאת חצי שנה למלחמה שלא הייתה כמותה, מתבקש להתייחס בהרחבה להצלחות ולכישלונות. אבל כדי להבין לעומק את האירועים מאז 7 באוקטובר יש ללכת למקום שעליו לא נוהגים לדבר: האופן שבו נבנה צה"ל במשך יותר מעשר השנים האחרונות, וכיצד התוכניות הללו התנגשו בקרחון המציאות, כך שישראל מצאה את עצמה בתסבוכת אסטרטגית.
חשוב לציין מראש: בניין הכוח הוא הליך מורכב וסבוך. האחריות עליו היא כמובן של הדרג הצבאי, אבל בהתאם למדיניות הממשלה והעומד בראשה, שעיקר עיסוקו הוא הביטחון הלאומי.
הרעיון המסדר של בניין הכוח הוא מלחמות קצרות: בתוכניות הרב-שנתיות נקבעו פרקי זמן אידיאליים של מספר שבועות. עיקרון נוסף הוא שצה"ל בונה את כוחו להכרעה בזירה אחת, במקרה זה לבנון, נוכח האיום המשמעותי של חיזבאללה, תוך בניית יכולות הגנה בזירות האחרות, שעזה היא כמובן אחת מהן.
הדרג המדיני, שתפקידו אינו לשבת בשקט ולהגיד "אמן", ידע היטב מה מחיר ההכנה להכרעה בשתי זירות: זינוק בגודלו של הצבא ולפחות הכפלה של התקציב. הכסף, כידוע, לא צומח על העצים ונדרש סדר עדיפויות.
לכן, עצם העובדה שישראל נלחמת ביותר מזירה אחת כבר יותר מ-180 ימים היא מלכתחילה עדות לתסבוכת. לא רק שה"קונספציה" מול חמאס קרסה ב-7 באוקטובר, אלא שההתכתשות בצפון והדריכות לקראת נקמה איראנית מעמידות את הצבא בתרחישים שהוא כלל לא היה בנוי אליהם: לא בהיקף כוח האדם בסדיר ובמילואים, ובטח שלא באופן הביצוע של מדיניות "היום שאחרי".
מצד שני, רצוי כמובן שקודם תהיה מדיניות "היום שאחרי" כדי שצה"ל יידע איך להיערך אליה. והאבסורד הוא שהבלגן הזה התחולל מבלי שלבנון, סוריה ואיראן היו הראשונות לתקוף את ישראל, אלא דווקא ארגון בסדר הגודל של חמאס, הנחשב לנחות פי כמה מחיזבאללה.
ניכר כי הצבא נערך לעדכון תוכניות עם כמה נקודות מוצא בלתי נמנעות, כגון גידול דחוף בשלל מערכים קדמיים ואחוריים וייצור עצמאי של חימושים כדי להימנע ככל הניתן מתלותיות במעצמות ידידותיות, בראשות ארה"ב ובריטניה.
יש תחושה שלמרות כל הזמן שחלף, השילוב בין הטראומה האיומה של השבת השחורה, חוסר האמון בהנהגה וגם הימנעות של התקשורת מהצגת התמונות הקשות בעזה, מונע מהציבור להבין את מה שישראל חוללה גם שם וגם באזורים מסוימים בלבנון מבחינת השימוש בחימושים התקפיים והגנתיים: 340 מטוסים נחתו בישראל ו-60 אוניות עגנו לחופיה כדי לספק את הכוח העצום שהופעל, שעל פי מומחים אין לו אח ורע בהיסטוריה המודרנית. ההיקף הזה מלמד על הצרכים העצומים של צה"ל באמצעים.
על הצבא להשלים את התחקירים המקיפים לפני שהוא מקבל צ'ק פתוח להגדיל את הימ"חים. עם כל הכבוד לזעם, יש לבדוק בכלים מקצועיים את הכמויות הפסיכיות של חימושים שהוטלו בעזה בראשית המבצע, ששברו את כל השיאים המוכרים פר יום לחימה
ולמרות זאת, על הצבא להשלים את התחקירים המקיפים לפני שהוא מקבל צ'ק פתוח להגדיל את הימ"חים. עם כל הכבוד לזעם, יש לבדוק בכלים מקצועיים את הכמויות הפסיכיות של חימושים שהוטלו בעזה בראשית המבצע, ששברו את כל השיאים המוכרים פר יום לחימה.
בצבא עדיין מתבשמים מההישג החשוב ביותר לאחר התבוסה הנוראית של 7 באוקטובר והוא היכולות שהפגין צבא היבשה, תוך שיתוף פעולה חסר תקדים באיכותו עם חיל האוויר והמודיעין, לאחר שניתנה הפקודה להיכנס לצפון עזה. ישראל שילמה, משלמת ולמרבה הצער עוד תשלם מחירים כואבים מאוד במלחמה, אבל התמונה הכוללת היא של כמה הישגים לא מבוטלים, בוודאי לעומת ההססנות וההפחדות שלפני כן.
מעטים בלבד האמינו שצה"ל יפתח בזמן אמת תורת לחימה חדשנית מול איום המנהרות. בצבא מתעקשים, למרות מספר עצום של נשים וילדים שנהרגו, שהלחימה נעשית תוך מאמץ מקסימלי למנוע פגיעה בחפים מפשע, ואכן הנתונים שלו מעידים על תוצאות מרשימות ביחס לכל צבא אחר בעולם.
כמו בכל עימות צבאי, המספרים הללו נבחנים כל העת תחת זכוכית מגדלת של גופים כאלה ואחרים. חשוב מאוד לא לזלזל בנושא הזה. כפי שהובן בפרשת הרג המתנדבים של ארגון המטבח המרכזי העולמי, תקריות כאלה עלולות להיות גיים צ'יינג'ר.
הפגיעה ביכולות חמאס הובילה לפירוק מסגרות צבאיות של הארגון, אך האמת המתסכלת היא שההכרעה טרם הושגה וגם לא נראה שהיא ממהרת להגיע. נדמה שקו השבר הוא הפסקת האש הראשונה, שבמהלכה שוחררו בעיקר נשים וילדים תחת הלחץ הצבאי והמשבר ההומניטרי ברצועה. לאחר מכן, עם חידוש הלחימה, הדרג המדיני והצבאי החמיצו הזדמנות קריטית לפעול ברפיח ובמחנות המרכז. גם בחאן-יונס ניתן היה לפעול מוקדם יותר, כפי שנכתב כאן בעבר.
עמדת הצבא אינה בלתי הגיונית: הייתה חשיבות צבאית וסמלית להסתערות על צפון הרצועה והעיר עזה, כמרכז שלטוני. הטלת ארבע אוגדות בו-זמנית היא לא משהו שצה"ל התנסה בו בעשורים האחרונים, והיה ערך רב לפעולה שהראתה לחמאס שגם בית החולים שיפא אינו חסין ממתקפה ולציבור הישראלי שדור הלוחמים הנוכחי לא נופל מדור תש"ח.
אלא שאז הוחלט לשחרר כוחות, בעיקר מילואים, במקום לנצל את המומנטום וללחוץ על גדודי חמאס ברפיח ובמחנות המרכז. באותם ימים רפיח לא הייתה מפוצצת בפליטים באותה רמה וגם האשראי הבינלאומי היה הרבה יותר גדול: לארצות-הברית עוד הייתה סבלנות לראש הממשלה, בניגוד למצב החמור עכשיו, שבו עצם אזכור שמו בבית הלבן היא הדרך הבטוחה לראות עשן מיתמר מהאוזניים של אנשי הנשיא ביידן.
בהקשר הזה, נתניהו מתעקש להיות צודק אבל מאוד לא חכם. גישתו כלפי מדינה פלסטינית בגדה ובעזה בוודאי מקובלת על רוב הציבור אחרי 7 באוקטובר, אבל התנהלותו מול הממשל לא עוזרת למטרות שהוא עצמו הציב.
האיש שנשא את נאום בר-אילן בלי להתכוון למילה ממנו היה יכול להגיד "כן, אבל" לבקשות האמריקניות, לסמוך על המורשת המפוארת של סרבנות פלסטינית ובינתיים לאפשר לצבא לחתור להכרעה באזורים שבלי הטיפול בהם אין ניצחון, ובטח שלא מוחלט.
מה יצא לנו מזה? הלחץ על יחיא סינוואר הפך ללחץ על ישראל. מנהיג חמאס ברצועה מנצל את מעט התקשורת שיש לו עם העולם החיצון כדי לחכך ידיים בהנאה כשהנשיא ביידן נוזף בנתניהו, ובינתיים כל המדינה מחכה לנקמה האיראנית. סינוואר לא רואה שום סיבה לסגור הסכם נוסף לשחרור החטופים והחטופות.
המצב הזה מתסכל במיוחד שני רמטכ"לים לשעבר, שנכנסו לקבינט המלחמה בסיטואציה שנראתה כמו איום קיומי וכעת מסונדלים בין הפיחות הזוחל במעמדם והלחץ של המחאה לעומת הרצון לקדם הסכם וגם להתמודד עם התגובה האיראנית. כל מי שיודע דבר או שניים על קבינט המלחמה מבין, שלדרוש מהם לעזוב עכשיו זה לא רציני ולא אחראי ברקע האיום האיראני.
ההנהגה כבלה את עצמה להבטחות מפוצצות שלא מאפשרות מהלכים מנהיגותיים, יצירתיים וצופי פני עתיד אך לא בהכרח פופולריים. הצבא זקוק להתרעננות של הלוחמים, תיקון הכלים וחידוש מלאים וממילא מצבת הכוחות בעזה היא הדלילה ביותר מאז ראשית המלחמה
וכאן מגיעים בצער רב לשורה התחתונה, והיא שההנהגה כבלה את עצמה להבטחות מפוצצות שלא מאפשרות מהלכים מנהיגותיים, יצירתיים וצופי פני עתיד אך לא בהכרח פופולריים. הצבא זקוק להתרעננות של הלוחמים, תיקון הכלים וחידוש מלאים וממילא מצבת הכוחות בעזה היא הדלילה ביותר מאז ראשית המלחמה. במצב כזה, שבו פעולה ברפיח לא תקרה מחר וכנראה גם לא בעוד שבועיים, נכון היה להכריז על סיום המלחמה ומעבר ללחימה ולהמשיך לפעול בשטח היכן שצריך.
מהלך כזה היה משפיע על הזירה הצפונית: סביר להניח שנסראללה היה מפסיק את האש, או לפחות מפחית אותה דרמטית. תושבי ותושבות הצפון אמנם לא היו חוזרים לבתים, אבל היה זמן להכין את הציבור טוב יותר למלחמה, שעל ידה המבצע בעזה ייראה כמו יום כיף במימדיון. לשם כך גם נדרש שיקום של היחסים עם האמריקנים, שהיו רוצים לראות את המלחמה נגמרת אתמול. מי שחושב שאפשר לטפל באיום האיראני ללא האמריקנים, עדיף שיקנה שעון מעורר במקום גנרטור ושישיית מים.
אלא שסיום המלחמה פירושו האות להגשת החשבון על עצם פריצתה. נתניהו וגם הרמטכ"ל היו רוצים לדחות את המועד הזה כמה שניתן. אבל שניהם מודעים היטב לשעון החול הציבורי והוא גורם לטעויות, ועליהן גם אנחנו משלמים.
פורסם לראשונה: 00:00, 07.04.24
