בשנת 1973 זכה מרלון ברנדו באחד מפרסי האוסקר המוצדקים אי פעם, על תפקידו כוויטו קורליאונה ב"הסנדק". בימים שבהם אקטיביזם סלבריטאי היה בשיאו באמריקה - הרבה-הרבה יותר מהיום - סירב ברנדו להגיע לטקס, במחאה על האופן שבו ילידים אמריקאים הוצגו על המסך, וכתמיכה ב-200 פעילים שהתעמתו במשך 71 יום עם אלפי סוכנים פדרליים ב-Wounded Knee, חלקת אדמה רוויה בדם בדרום-דקוטה. כיוון שידע שיזכה, שלח ברנדו נציגה לקבל בשמו את הפרס. קראו לה סאצ'ין ליטלפית'ר, שחקנית ואקטיביסטית משבט Pascua Yaqui שבאריזונה.
עוד כתבות למנויים:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
מגישי הפרס, השחקנים ליב אולמן ורוג'ר מור, הכריזו בשמו של ברנדו, וליטלפית'ר עלתה לבמה בלבוש מסורתי והרימה את ידה הימנית במחווה של סירוב לקבל את הפסלון מג'יימס בונד המיתולוגי. ברנדו, שאמר לליטלפית'ר לא לגעת בפסלון, נתן לה נאום מודפס בן שמונה עמודים. מכיוון שהיו לה רק 60 שניות היא נאלצה לאלתר. "למרבה הצער מרלון ברנדו לא יכול לקבל את הפרס הנדיב הזה", אמרה ללא פחות מ-85 מיליון הצופים שראו את טקס האוסקר לפני 50 שנה, "בגלל היחס לילידים אמריקאים בתעשיית הקולנוע והטלוויזיה, ובגלל ההתרחשויות האחרונות ב-Wounded Knee". ה"ניו יורק טיימס" פירסם את נאומו המלא של ברנדו שלושה ימים לאחר מכן.
דבריה של ליטלפית'ר התקבלו באולם בשילוב של בוז ומחיאות כפיים, אבל ביום שאחרי, אמריקה, כמו תמיד כשמזכירים לה את חטאיה המקוריים, כעסה מאוד. כלי תקשורת הטילו ספק במורשת הילידית של ליטלפית'ר וטענו כי שכרה תחפושת לטקס. ג'ון וויין, קלינט איסטווד וצ'רלטון הסטון - שלושה שחקנים שבנו רזומה ארוך על מערבונים ופוזת מאצ'ו אמריקאי לבן שהולך לישון עם האקדח שלו - מתחו עליה ביקורת פומבית. האגדה גם מספרת כי וויין, שעמד מאחורי הקלעים, ניסה להסתער על הבמה כדי לעצור את הנאום של ליטלפית'ר, ונחסם בידי שישה אנשי אבטחה. אולי כן ואולי לא, אבל מה שבטוח זה שהקריירה של מי שהייתה אז בת 27 חוסלה לגמרי.
4 צפייה בגלריה
קלסי צ'או, כוכבת "ילוסטון". הסדרה תרמה לשינוי בייצוג הילידים האמריקאים על המסך
(צילום: Andy Kropa, AP)
ליטלפית'ר הלכה לעולמה לפני שנה וחצי בגיל 75, אבל ממש לפני מותה זכתה לקבל מהאקדמיה לקולנוע התנצלות פומבית. "ההתעללות שעברת הייתה לא מוצדקת", נאמר במכתב הרשמי, "המחיר הרגשי והמחיר לקריירה שלך בתעשייה שלנו בלתי ניתנים לתיקון. במשך זמן רב מדי לא הכרנו באומץ שהפגנת. על כך אנו מגישים לך הן את התנצלותנו העמוקה והן את הערצתנו הכנה". בראיון אחרון ל"הוליווד ריפורטר" אמרה ליטלפית'ר: "לא חשבתי שיגיע היום שבו אקבל הודעה כזו. כשהייתי על הבמה ב-1973, עמדתי שם לבד".
הסיפור הזה הוא בסך הכל אנקדוטה קטנה ולא משמעותית בהיסטוריה הקשה לעיכול של הקיום כיליד אמריקאי במדינה שטבחה בהוריך ופשוט באה ולקחה לך את האדמה, אך היא כן ציון דרך סמלי מאוד. יותר מ-50 שנה אחרי מקרה סאצ'ין ליטלפית'ר, אמריקה קיוותה שלילי גלדסטון, צאצאית למשפחת ילידים מועמדת לאוסקר ראשונה אי פעם, תזכה על תפקידה ב"רוצחי פרח הירח" של מרטין סקורסזה, בעיקר כדרך סמלית לניקוי המצפון. זה לא קרה כי אמה סטון הייתה ראויה לפרס, אך התגובה הכמעט מתנצלת של סטון - שגדלה באריזונה ומכירה היטב את ההיסטוריה הזו - רק הדגישה שוב כי גם ב-2024 ארה"ב עדיין לא יודעת איך להתמודד עם החטא הראשוני הנורא שלה.
את השינוי ביחס של הוליווד לסוגיית הילידים אפשר לראות בשתיים מהסדרות המדוברות בטלוויזיה האמריקאית בשנים האחרונות: "ילוסטון" ו-Reservation Dogs. אחת היא להיט נטפליקס פופולרי ענק שייצר כבר שתי סדרות ספין-אוף ומשך אליו שמות כמו קווין קוסטנר, הריסון פורד והלן מירן; והשנייה היא אחת הסדרות האהובות ביותר על מבקרי טלוויזיה אמריקאים.
"ילוסטון" מתרחשת במונטנה, ומעבר להיותה אופרת סבון משפחתית, היא נוגעת ישירות ביחסים בין שושלת משפחת מתיישבים ממוצא בריטי-גרמני ובני שמורת ילידים במקום, על רקע ההתנפלות החיצונית על הקרקעות המשובחות במערב. למרות שספגה גם ביקורת על הדרך שבה היא מספרת את הסיפור ועל חלק מהליהוקים, "ילוסטון" היא סדרה שפשוט לא הייתה עולה על הדעת עד ממש לא מזמן.
עוד פחות סבירה ממנה היא Reservation Dogs, שכל יוצריה ומשתתפיה הם צאצאי ילידים. במשך שלוש עונות עטורות שבחים ופרסים תיארה את חיי הילידים המודרניים בצורה שלא נראתה בעבר על המסך. "עבור ילידים כמוני", כתבה קייט נלסון ב"דיילי ביסט", "הניצחון האמיתי של הסדרה גדול בהרבה: היא פתחה עידן מבורך של ייצוג ילידים אותנטי במדיה".
ואולי אין באמת דרך להתמודד עם העובדה שמהרגע שבו דרך כריסטופר קולומבוס ב-1492 על מה שתיקרא עוד מעט אמריקה, וממש עד לסוף המאה ה-19 טבחו קולוניאליסטים אירופאים בלמעלה מ-50 מיליון ילידים ברחבי היבשת. מה שבטוח הוא שאפשר היה להגיב לכך הרבה יותר טוב מכפי שעשתה ארה"ב. זה נכון גם היום.
על פי נתוני לשכת מפקד האוכלוסין של ארה"ב לשנים 2021-2017, כ-2.7 מיליון תושבים מזדהים כילידים אמריקאים וכילידי אלסקה, ועוד 6.3 מיליון מזדהים כילידים מגזע מעורב. יותר ממחצית מאוכלוסיית הילידים מתגוררת בחמש מדינות: אוקלהומה, אריזונה, קליפורניה, ניו-מקסיקו וטקסס. באופן כללי, כ-70 אחוז מאוכלוסיית הילידים כבר לא גרים בשמורות ומתרכזים בעיקר בערים כמו לוס-אנג'לס, סן-דייגו, פניקס, אלבקרקי, אוקלהומה-סיטי ואל-פאסו. חלקם הצליחו לבסס לעצמם חיי מעמד ביניים נוחים בארה"ב, חלקם חיים בעוני קשה, וכמעט כולם עדיין סובלים מגזענות, השפלות, ובעיקר עם הידיעה שלחייהם פשוט אין אותו ערך כמו זה של שכניהם הלבנים.
"הבעיות שאיתן מתמודדים הילידים היום הן תוצאה של למעלה מ-500 שנות קולוניאליזם", הסביר לואיס אוררייטה, פרופסור לחינוך באוניברסיטת טקסס. "הם שרדו רצח עם, עקירה, דיכוי מתמשך וטראומה בין-דורית. התנאים הללו נחקקו בדרך של קמפיינים צבאיים, הסכמים שבורים וחוקים של ממשלת ארה"ב שנועדו לשלול זכויות ולהפלות את העמים הילידים".
4 צפייה בגלריה
סאצ'ין ליטלפית'ר, שחקנית ואקטיביסטית משבט Pascua Yaqui . זכתה לפני מותה להתנצלות מהוליווד
(צילום: Chris Pizzello, AP)
בדיוק כמו האפקט המתגלגל של ימי העבדות על האוכלוסייה השחורה, כך גם רואים את ההשפעה על קהילת הילידים המצטמצמת של ימינו. בני נוער שגרים בשמורות מסיימים לימודי תיכון באחוז הנמוך ביותר בארה"ב ואוחזים בשיעורי ההתאבדות הגבוהים ביותר. גם דרכי החיים של הילידים נמצאות בסכנת הכחדה, כולל היעלמות של מרבית השפות. ברוב האינדיקטורים החברתיים והכלכליים, הילידים מדורגים בעקביות בתחתית של כל הקבוצות בארה"ב. מגפת הקורונה, שחשפה הרבה אמיתות שאמריקה העדיפה לטאטא מתחת לשטח, הראתה בין היתר את אי-השוויון בדיור, בבריאות, בכלכלה, ואפילו במחסור במזון ובמים, שאיתו עדיין מתמודדים הילידים בשמורות, כמו גם את כישלון הממשל הפדרלי לעמוד בהבטחות ובהסכמים.
כל זה לא אומר שלא נעשתה התקדמות - דב הלאנד, חברת שבט Laguna Pueblo, היא שרת הפנים בממשל ביידן, וכאמור, גם הוליווד כבר השתחררה מהג'ון-ווייניזם שלה - אך לפחות בשלושה תחומים ארה"ב ממשיכה להתייחס לילידים כאל אזרחים סוג ג', ולא כמי שישבו על האדמה הזו הרבה לפני שקולומבוס והאירופאים שבאו אחריו טבחו בהם: מערכת המשפט והצדק, סוגיית השליטה על האדמות וההשפלה התרבותית. מבין השלושה, נושא מערכת המשפט והצדק הוא החמור ביותר, ברמה של חיים ומוות.
הסיפור של ליאונרד פלטייה הוא דוגמה טובה. פלטייה, בן 78, חבר בשבט ה-Turtle Mountain Chippewa מדרום-דקוטה, יושב כמעט 50 שנה בתנאי כליאה מקסימליים אחרי שהורשע ברצח שני סוכני אף-בי-איי במהלך קרב יריות בשמורת Pine Ridge בדרום-דקוטה ב-1975. הוא היה אז מנהיג AIM, תנועה לזכויות האזרח של הילידים שדוכאה באלימות על ידי האף-בי-איי. משפט הרצח שלו ב-1977 ודיוני הערעורים ובקשות החנינה מאז היו מלאים באי-סדרים ושיבושי הליכים, כולל ראיות לכך שהאף-בי-איי סחט עדים, הסתיר וזייף ראיות. ארגון אמנסטי אינטרנשיונל, נלסון מנדלה, הדלאי לאמה והכומר ג'סי ג'קסון היו בין אלה שטענו לאורך השנים כי פלטייה הוא אסיר פוליטי, לא פחות.
כמה מהמעורבים בחקירה הודו לאורך השנים כי ההרשעה של פלטייה הייתה מאוד בעייתית, אבל כל בקשותיו למשפט חוזר נדחו. אפילו לא אושרה לו הורדת סיווג האסיר, כדי שאפשר יהיה להעבירו לכלא פחות מגביל, קרוב יותר למשפחתו. בקשות חנינה מנשיאי ארה"ב נדחו שוב ושוב, ובחודש שעבר הגישה קבוצה של סנטורים בקשה חדשה לג'ו ביידן לתת לפלטייה חנינה מסיבות של חמלה. "אני שומע שהחיים שלנו קצת יותר קלים היום", אמר פלטייה בראיון מהכלא ל"גרדיאן", "כבר פחות רעב וגזענות גלויה כמו שהיו כשגדלתי, אבל אנחנו עדיין נלחמים נגד התאגידים הגדולים על גניבת האדמות והמשאבים שלנו, ואני יודע מניסיון שמערכת המשפט נותרה מאוד גזענית".
לא רק גזענית, גם אדישה באופן מרתיח לפשעים נגד ילידים. ג'יימס סיילר, שוטר משמורה במונטנה, עצר ב-2016 אדם בשם ג'ושוע קולי כשזה חנה עם משאית לאורך קטע כביש בשמורה. סיילר הבחין בשני רובים חצי אוטומטיים במושב הקדמי, לצד צינור זכוכית ושקית מתאמפטמין. הוא הורה לקולי לצאת מהמשאית ועצר אותו. מאוחר יותר הועמד קולי למשפט פדרלי באשמת אחזקת נשק וסמים, אך עורכי דינו השתמשו בטיעון שעבד עבור פושעים במשך עשרות שנים: לפי החלטת בית המשפט העליון משנת 1978, לשבטים אין סמכות לעצור או להעמיד לדין אזרחים שאינם בני שבטים, גם אם הם מבצעים פשע על אדמה ששייכת לשמורה. במקרה כזה, ההחלטה אם להמשיך בתיק תלויה בתובע פדרלי.
כל זאת למרות שלפי נתוני משרד המשפטים, לא-ילידים אמריקאים אחראים לרוב הפשעים האלימים שמתרחשים בשטחי ילידים. משפטנים ומנהיגי שבטים טוענים שההחלטה הזו תרמה משמעותית למספר מדהים של נשים ילידות נעדרות ונרצחות. דוח של מרכז המידע הלאומי לפשע תיעד יותר מ-5,000 מקרים כאלה שנמתחים עשרות שנים אחורה. לפי משרד המשפטים, נשים ילידות נמצאות בסיכון גבוה פי שניים עד שלושה מנשים אחרות לחוות אלימות או תקיפה מינית. ארבע מתוך חמש נשים ילידות דיווחו שהיו קורבן לאלימות, ו-96 אחוז מהן תיארו את התוקף שלהן כלא-יליד.
במקרים רבים מאז סוף שנות ה-70, בית המשפט העליון חזר וקבע כי בתי המשפט השבטיים נעדרים כל סמכות אם מדובר בלא-ילידים, אך לפני שנתיים הגיע התיק של ג'ושוע קולי לעליון, שהפעם החליט כי לאנשי אכיפת חוק שבטיים יש סמכות לעצור אדם על אדמת השבט "אם השוטר מוצא הפרה לכאורה של החוק המדינתי או הפדרלי". זהו אמנם צעד ענק קדימה, אבל מכאן ועד העמדה לדין של מי שמבצעים פשעים נגד ילידים, המרחק נותר גדול מאוד.
סוגיית השליטה על האדמות היא נושא קשה נוסף. ארה"ב עשתה במשך יותר מ-150 שנה הכל כדי להטמיע בכוח, לפעמים מילולית בכוח, את הילידים תחת הממשל הפדרלי, בעיקר מתוך מטרה להשתלט על האדמות שלהם. ב-1830 חתם אנדרו ג'קסון, מהנשיאים הגזענים והרעים בהיסטוריה של ארה"ב, על צו המורה לחברי חמישה שבטים לעזוב את השמורות שלהם ולעבור לטריטוריה ממערב למיסיסיפי. במשך 20 שנה נמשך הפינוי בכוח של כ-60 אלף חברי השבטים מאדמות עשירות בזהב ונפט שאותן חמדו הממשלה ואנשי עסקים. בין 13 ל-16 אלף איש מתו במהלך מסע רגלי של כמעט 2,000 קילומטר שזכה לכינוי "שביל הדמעות".
ב-1873 קבע הקונגרס כי יותר לא ייחתמו הסכמים עם עמים ילידים, ובמהרה קיבלה הממשלה הפדרלית סמכות חד-צדדית על הקהילות בשמורות. החל משנות ה-80 של המאה ה-19 בוטל גם הרכוש הקהילתי, השמורות חולקו לחלקות אדמה בודדות שלעיתים קרובות נמכרו בכפייה, ועודפי קרקעות שוחררו עבור מתיישבים אירופאים. למשל, עד 1907, מה שהיה טריטוריה ילידית שלמה, הפך למדינת אוקלהומה. רק ב-1934 הכירה ארה"ב באופן רשמי בכישלון מדיניות ההטמעה, החלה להפוך אותה ויצרה במקומה רשת ממשלות שבטיות המוכרות פדרלית.
ב-1935 העניק הקונגרס לעמים הילידים את הזכות להגיש תביעות קרקע בבית המשפט לערעורים של ארה"ב. החלטות משפטיות והסדרים של תביעות הגדילו וחיזקו את תפקידן של ממשלות שבטיות, אך מורשת הנישול לא הסתיימה. חיילים אמריקאים אמנם כבר לא רוכבים בשטחי שבטים, אבל מדיניות קרקעות וכלכלה מוצאות דרכים עדינות יותר של כפייה על ילידים לוותר על זהותם, וגם על שטחיהם העשירים במשאבים טבעיים.
כחלק ממדיניות ההטמעה היותר-שקטה, שנמשכה עמוק לתוך סוף המאה ה-20 ונועדה להפוך את קהילת צאצאי הילידים לחברים "פרודוקטיביים" בחברה, מצאו עצמם יתומים ילידים נשלחים במכוון לבתי משפחות לבנות. למדיניות הזו היו השפעות הרסניות. בני שבטים התנתקו מהקהילה שלהם וסבלו מחוצה לה. "לילידים לא אמור להיות כסף", אומר דני אוריינטו, סטודנט בן 22, שאבות אבותיו נולדו בשמורה בטקסס והוא פעיל בשמירה על המורשת, "השבטים שלנו ישבו כאן אלפי שנים והרגישו עשירים בלי הדבר הזה שנקרא 'כסף'. עכשיו קיבלנו כ-150 שנה לשנות אלפי שנים של אורח חיים ולעבור לתלות מוחלטת בכסף, וכמובן, הרבה מאוד אנשים נשארים מאחור".
אתה לא רואה יתרונות במדיניות ההיטמעות?
"לא בדרך שבה זה נעשה, לא בכפייה. המטרה לא הייתה לגרום לנו להרגיש שווים בחברה שנבנתה על האלימות כלפינו, אלא לאפשר למי שאינם ילידים גישה קלה ונרחבת יותר לאדמות. יש אלפי סיפורים כמו שרואים בסרט 'רוצחי פרח הירח'. בארה"ב חיים היום הרבה מאוד מיליונרים ומיליארדרים שהכסף שלהם מלוכלך, כי הם גנבו מאיתנו".
בסופו של דבר, מה שכנראה מכאיב יותר מהכל לדור הצעיר של צאצאי הילידים, הוא הזלזול התרבותי, ההתנשאות והגזענות. בעבר הלא-מאוד רחוק הוצאו ריקודים וטקסים מחוץ לחוק, ילדים ילידים נאלצו ללמוד בבתי ספר באנגלית בלבד, ושפות שונות נכחדו לגמרי. היחס הזה עדיין בא לידי ביטוי בחלקים שונים של החינוך והתרבות האמריקאיים - במדינות שמרניות נפסלים היום ספרי לימוד שעוסקים בהיסטוריה הקשה הזו - ובמיוחד בקרב קבוצות ספורט, החל מנבחרות בתי ספר קטנות ועד לאלופת הסופרבול.
קצת אחרי המחאה ההמונית ששטפה את ארה"ב בעקבות רצח ג'ורג' פלויד בקיץ 2020, שלחו תלמידים בבית ספר בדרום פנסילבניה מכתב להנהלה, ובו ביקשו לשקול מחדש את הלוגו המייצג את קבוצות הספורט של בית הספר המכונות "הלוחמים": דמות של יליד אמריקאי, עם נוצות, טומהוק ומקטרת. כמה חודשים מאוחר יותר החליטה מועצת בית הספר לבטל את הלוגו, לאחר שלקחה בחשבון מחקר על ההשפעה שיש לדימויים סטריאוטיפיים שמצמצמים ועושים דה-הומניזציה לבני שבטים. אבל לפני חודשיים, כשלמועצת בית הספר נבחר רוב שמרני, הלוגו הישן חזר למקומו. "זה זיעזע קהילות ילידים ברחבי הארץ שפועלות לאתגר סמלים כאלה", אמרה לסוכנות "איי-פי" דונה פאן-בויל, מייסדת קואליציית הילידים ובני הברית. "כשבמחוז אחד עושים את זה, יש חשש שאחרים ינסו גם הם. הכל יכול ללכת לאחור מהר מאוד".
השימוש בסמלי ילידים לשמות קבוצות וקמעות הוא נושא נפיץ כי הוא נקשר לקבוצות ספורט גדולות, אבל המאבקים האמיתיים אכן מתרחשים בקהילות המקומיות. כמעט 2,000 בתי ספר עדיין משתמשים בקמעות ובסמלים פוגעניים. "מחקרים רבים מצאו כי קמעות שכאלה מזיקים לבריאות הנפשית של תלמידים ילידים, ומגבירים את הסטריאוטיפים השליליים של ילידים בקרב תלמידים אחרים", אמרה לורל דייוויס-דלאנו, פרופסור לסוציולוגיה, "הקמעות האלה הם תיאורים היסטוריים - לעיתים קרובות לא מדויקים - והם מוחקים את העובדה שאנשים ילידים קיימים גם היום. למרות שחלק מהקמעות יכולים להיראות כמו ייצוג חיובי על פני השטח, הם בנויים על הסטריאוטיפ של לוחם צמא דם, ששימש באופן היסטורי להצדקה של רצח עם. גם כשכבר מסלקים את הקמעות האלה, עדיין יש אנשים שממשיכים להציג אותם בהתרסה ובכוונה".
אוריינטו זוכר שעוד כילד בבית ספר יסודי, הוא הרגיש היטב את העלבון כשראה קמעות שהוא מכיר מההיסטוריה של אבות אבותיו. "לראות ילדים בגילי שאינם ילידים משתמשים בסטריאוטיפים, לבושים בנוצות ובצבעי מלחמה בלי להבין במה מדובר, צורחים בלי לדעת מה הם אומרים וצוחקים עליי בפרצוף, זה משהו שלא אשכח", הוא אומר, "וזה מציק לי עד היום, כי ילידים הם האנשים היחידים המשמשים כקמעות של קבוצות ספורט, אף אחד אחר באמריקה לא זוכה ליחס כזה".
וושינגטון קומנדרס מליגת ה-NFL נקראה במשך עשרות שנים רדסקינס, ורק ב-2019 הסכימה לשנות את שמה. גם קבוצת הבייסבול של קליבלנד הפכה מאינדיאנס לגארדיאנס רק ב-2021. קבוצות רבות עדיין שומרות על שמות וקמעות כאלה, כולל אלופת הסופרבול קנזס-סיטי צ'יפס; אטלנטה ברייבס מליגת הבייסבול וקבוצת ההוקי שיקגו בלקהוקס.
לפני המשחק שהכריע את העלייה לסופרבול השנה, בין קנזס-סיטי צ'יפס לסן-פרנסיסקו 49, אמרה לילי גלדסטון, שמשתמשת בתהילתה ההוליוודית החדשה כדי להעלות מודעות ליחס לצאצאי ילידים באמריקה: "ה-49ers מבוססים על הבהלה לזהב של קליפורניה, שהייתה תקופה אכזרית להפליא עבור ילידים בקליפורניה. לגבי הצ'יפס, יש הרבה דרכים שבהן אפשר לפרש את המילה צ'יף, אבל לא רק השם מפריע לי. לאוהדים שלהם יש צורות עידוד שהן תזכורת למה שהוליווד עשתה לנו, לצלילי מערבונים ישנים ולכל כך הרבה סטריאוטיפים מכוערים. זה עדיין כואב".
בכל שנה, ביום שני השני של חודש אוקטובר, חוגגת ארה"ב את יום קולומבוס, חג לאומי ופדרלי שמציין את הגעתו של כריסטופר קולומבוס לאמריקה ב-1492. עם השנים, במקביל להתעוררות החברתית של מיעוטים בארה"ב, החלו האמריקאים להרגיש פחות ופחות נוח עם יום שחוגג אדם שהוביל ופתח דלת לטבח עם מהמחרידים בהיסטוריה. ניסיונות להביא לביטול החג נכשלו, אבל לחץ של אזרחים גרם לכך שלפני שנתיים הכריז הנשיא ביידן על יום העמים הילידים כחג פדרלי במקביל ליום קולומבוס.
"קולומבוס היה פושע", אומר אוריינטו, "הוא שיעבד ורצח ילידים. יום העמים הילידים חופף עכשיו בכוונה ליום קולומבוס כמחאה נגד הנרטיב ונגד מה שילדים שומעים בבתי ספר ושומעים מההורים שלהם ומהרבה פוליטיקאים. אנחנו לא הגענו משום מקום אחר, אנחנו התושבים המקוריים של המדינה הזו, וארה"ב היא לא באמת אומה של מהגרים, היא מושבת מתנחלים. בכל פעם שמישהו אומר לי 'תחזור למקום שממנו באת', אני אומר לו שאני מוכן ששנינו נעשה את אותו דבר, כי במקרה כזה רק אני אישאר פה".
פורסם לראשונה: 00:00, 28.04.24
