עכשיו זה רשמי: לאחר שישה חודשי לחימה, בתוכם שלושה חודשי דשדוש, צה"ל יוצא מעזה. חטיבה אחת נותרה בחיץ שבין צפון הרצועה ומרכזה, מה שמכונה בצבא "מסדרון נצרים", וכוחות נוספים יפגינו נוכחות ברצועה בת קילומטר שנמתחת לאורך קו הגבול, בתוך שטח הרצועה, אבל המהלך הקרקעי, שהעסיק בשיאו חמש אוגדות וחצי, הסתיים. בתוכניות המבצעיות של צה"ל, עזה כמוה כג'נין: יעד לפשיטות ממוקדות; לא יעד לתמרון, לא יעד לכיבוש.
משאלת הלב של מקבלי ההחלטות היא שהמוני עזתים ינועו עכשיו מרפיח לחאן־יונס ויפנו את רפיח למתקפה ישראלית. אמריקה תברך והעולם ישלים. אבל העולם הפסיק להאמין למשאלות הלב שלנו
נותרה רפיח, מובלעת חמאסית מוקפת במגן אנושי בן 1.3 מיליון אזרחים, ביניהם 133 חטופים ישראלים. ההערכה המעודכנת אומרת שכמחצית מהחטופים עדיין בחיים. המספר משתנה מיום ליום. למרבה הצער, הוא משתנה רק לרעה.
משאלת הלב של מקבלי ההחלטות היא שהמוני עזתים ינועו עכשיו מרפיח לחאן-יונס ויפנו את רפיח למתקפה ישראלית. אמריקה תברך והעולם ישלים. כמו כל משאלות הלב במלחמה, גם זאת לא לוקחת בחשבון את המציאות בעזה ולא את מצבנו בעולם. ישראל פועלת מול חומות של אי-אמון.
בששת חודשי מלחמת עזה השגנו אף לא אחת מהמטרות שהוצגו בתחילתה. לא המטרות השאפתניות, הדמיוניות, שהציג נתניהו, ולא המטרות הריאליות יותר שהציגה צמרת הצבא. לא השמדנו את חמאס, לא מוטטנו את שלטונו, לא הפסקנו את הירי בעוטף עזה ובגליל ולא החזרנו את החטופים ואת המפונים לבתיהם. 20 מ-24 גדודי חמאס פורקו. רוב אנשיהם נהרגו או נכלאו. זרועות השלטון שלו ספגו מכה קשה. ההישגים האלה של המלחמה נקנו בדמם של כ-250 לוחמי צה"ל שנהרגו, במותם של בין 25 אלף ל-35 אלף אזרחים עזתים, במצוקת מזון ומחיה של מאות אלפים ובהרס של רוב השטח הבנוי ברצועה. הנזק למעמדה של ישראל בעולם כבד מאוד.
ב-7 באוקטובר איבדה ישראל את כוח ההרתעה שלה. היא איבדה אותו בעיני אויבים ובעיני ידידים, איבדה אותו עד כדי סכנה לקיומה. השבת ההרתעה, לא הדחף לנקום, הצדיקו תגובה צבאית קשה על מתקפת חמאס. האם בששת חודשי הלחימה החזרנו לעצמנו את מה שאיבדנו? אני לא בטוח, אבל לפני שאני עושה כמעשה אהוד ברק ומסכם את המלחמה במילה הצועקת "תבוסה", אני חוזר לבוקר 7 באוקטובר. אילו ברק היה ראש הממשלה, מה הוא היה מחליט? מה היו מחליטים רבין, שמיר, שרון או אולמרט? מה היה מחליט איזנקוט? התגובה הצבאית המסיבית, קודם בהפצצות, אחר כך על הקרקע, הייתה בלתי נמנעת.
משאלות הלב שנולדו ב-7 באוקטובר הקיפו את החברה הישראלית כולה. יחד הוכינו. יחד נכה חזרה. אבל ניהול מלחמה מחייב חשיבה אסטרטגית, לא רק משאלות לב. נתניהו התגלה בכל עוורונו: מי שמתיימר להשמיד משטר ששולט בטריטוריה ובאוכלוסייה, חייב להכין משטר חלופי. בעזה יש 5,000 איש, אולי יותר, שהיו מעורבים בניהול הרצועה בעבר, תחת הרשות. לכאורה, ידיהם לא מגואלות בטרור. שמותיהם רשומים בישראל. נתניהו הטיל וטו על כל יוזמה שעירבה אותם, למעשה על כל יוזמה שחתרה להסדרת היום שאחרי.
הוא לא יודה בכך, אבל הוא העדיף ואקום, כאוס בעזה. היו שהזהירו אותו: בכל מקום במזרח התיכון שבו נוצר כאוס, התוצאה הייתה השתלטות של איראן. כך בעיראק, כך בלבנון, בסוריה, בתימן. הוא סירב להקשיב. גם אחרי 7 באוקטובר הוא רואה באבו-מאזן אויב מסוכן יותר מאשר חמאס.
המלחמה העצימה את צה"ל בעיני הישראלים: זה טבעי. לצד זעם אין-אונים על המחדל וההפקרה קמה הערצה נטולת גבולות לכל לובש מדים. את הסתירה הזאת הזינו הרבה מעשי מופת, הרבה צל"שים, ולצידם לא מעט משגים שאסור היה להם לקרות. קו אחד מוביל מהריגתם בשוגג של שלושת החטופים - להריגתם בשוגג של שבעת עובדי ארגון הסיוע: יד קלה על ההדק, חוסר משמעת, אובדן שליטה. גם הרס מיותר היה, גם ביזה, גם סרטוני ראווה שגרמו נזק לישראל בעולם.
משגים הם חלק מכל מלחמה. השאלה היא איך הצבא מטפל בהם. שני קצינים הודחו בעקבות הריגת שבעת עובדי הסיוע. הם היו זרים: המערב כולו התאבל על מותם. כולנו יודעים איך זה היה נגמר אילו השבעה היו עזתים.
ממשלות בעולם מעדיפות להפריד בין נתניהו לישראל: נתניהו אשם תמיד; הישראלים בני-תיקון. ככה נוח. הלחץ האישי שמפעיל ביידן על נתניהו לא אלגנטי במיוחד, אבל אפקטיבי: באיחור של חודשים נתניהו פתח אתמול את הדלת לעוד סיוע הומניטרי והסכים להרחבת המנדט בעסקת חטופים. בחודשי ההמתנה הארוכים בין פריז, ורשה, קהיר ודוחא סינוואר כמעט לא מיצמץ. המחיר שלו ידוע. ישראל היא שנעה קדימה ואחורה, בתקווה לנס שיבטל את הצורך בהכרעה. נס לא קרה, אבל ביידן קרה. אתמול גם הרמטכ"ל הצטרף לתומכי העסקה.
נתניהו בישר אתמול שאנחנו כ"פסע" לפני ניצחון. אוי לניצחון, אוי לפסע. אבל ההכרה במציאות הקשה גם היא סוג של ניצחון: היציאה של צה"ל מעזה היא פסע בכיוון הנכון.
פורסם לראשונה: 00:00, 08.04.24
