כאשר יכתבו את ההיסטוריה של המלחמה הזו, ישתאו אל מול התפנית: חצי שנה אחרי הטבח הנורא ביותר שבוצע ביהודים מאז השואה, והמדינה היהודית מבודדת מתמיד. לא רק שאיבדה את התמיכה ברוב המערב, והיא קרובה מאוד לאמברגו נשק ממערב אירופה, גם בקרב בת בריתה הגדולה הלוחות הטקטוניים נמצאים בתנועה, והלבה הרותחת נשפכת. אי-אפשר לנתק בין הגדלת הסיוע ההומניטרי, יציאת אוגדה 98 מעזה ושיגור צוות המו"מ לקהיר, ובין המפולת המדינית שישראל חווה - בפרט מאז התקרית הקטלנית שבה נהרגו עובדי הסיוע הזרים. אתמול התראיין מייסד הארגון, חוסה אנדרס, ואמר שהמלחמה של ישראל איננה נראית עוד כמו "מלחמת הגנה", אלא "מלחמה נגד האנושות". במהלך סוף השבוע פורסמה ידיעה שומטת לסת – אין ביטוי אחר – שננסי פלוסי, לשעבר יו"ר בית הנבחרים בארה"ב ומנהיגת הרוב הדמוקרטי, חתמה על מכתב שקורא להפסיק לספק נשק לישראל. היא חתמה, מילולית, לצד אלכסנדריה אוקסיו קורטז וראשידה טאליב, שעם שתיהן התעמתה בעבר לטובתה של ישראל. אתמול התראיין יו"ר ועדת המודיעין של בית הנבחרים, רפובליקני בשם מייק טרנר מאוהיו. רפובליקני. הוא דיבר על "המבצעים המסוכנים והמסכנים" שביצע צה"ל ברצועה שתוצאתם הייתה "מספר שאין לקבל אותו של נפגעים אזרחים (פלסטינים, נ"א), ומשבר המזון".
ההתפתחויות השליליות בוושינגטון הן לא רק סימפטום של שחיקה משמעותית בתמיכה הכללית בישראל בדעת הקהל האמריקאי. גרוע מכך: מדובר בעניין של מורשת. נבחרי ציבור, מדונלד טראמפ (שמתבטא שוב ושוב בביקורתיות על ישראל) ועד לנשיא ביידן, אינם רוצים שהמלחמה שמנהלת ישראל בעזה תיוחס להם. הפוליטיקאים מנסים ומצליחים ליצור מרחק ביניהם ובין האג'נדה של ממשלת נתניהו, מחשש שגזר דינה של ההיסטוריה יהיה קשה ובלתי נסבל עבורם, לאור האזרחים הרבים שמתו ברצועה וההרס האדיר שם. זו כבר לא רק פוליטיקה.
מטרות המלחמה היו חשובות, ראויות ולגיטימיות: הבסת צבא חמאס, הפלת שלטונו, והשבת החטופים. רבים הצביעו על הניגוד האפשרי בין המטרות הללו, שאף אחת מהן לא יכולה להיות מושלמת עד תום יחד עם האחרת. אך בעולם הברירות הגרועות שעמדו בפני ישראל ב-7 באוקטובר, זו הייתה הברירה היחידה. ישראל הייתה חייבת להשיב לעצמה את כוח ההרתעה, ולחסל את חמאס ככוח שולט ומאיים ברצועת עזה. בלי זה, קיומה באזור היה בסכנה ממש – ובעיקר, יכולתה להשיב את תושבי הדרום ועוטף עזה, שחייבים להבין כי האיום הג'נוסיידי הוסר. במקביל היא הייתה צריכה להיות מחויבת חד-משמעית להשיב הביתה את הישראלים שנפלו קורבן בידי חמאס וחטופים בגלל הכשל הבלתי נסלח של הממשלה ומערכת הביטחון.
בחודשים הראשונים למלחמה פורסמו טענות שלכאורה אפשר היה להגיע לעסקת החטופים הראשונה ללא פעולה צבאית נרחבת. אלה הבלים. בישראל יודעים כי יחיא סינוואר הסכים לעסקה הראשונה רק כי חשב שתבלום את המבצע הקרקעי המוצלח שניהל צה"ל (כך חשבו גם כמה פרשנים בישראל). בדיעבד סינוואר הצטער על העסקה הזו, וחמאס הודיע שלא תתרחש עסקה שנייה לפני תום המלחמה ממש. יתרה מזו: אם עמדתם של טועני "הדשדוש" הייתה מתקבלת לפני הפעולה בחאן-יונס, סביר להניח שלא היה נפתח כלל מו"מ על עסקת חטופים שנייה. לכן, הפעלת הכוח הצבאי הייתה חיונית. לא רק כדי להסיר את האיום מדרום הארץ – אלא כדי לפתוח חלון, בכוח, לעסקת חטופים.
הכישלון של ישראל איננו נעוץ בהצגת מטרות המלחמה – שנתמכו לחלוטין בידי מדינות המערב כולן. הכישלון נעוץ כולו בביצוע, ולא זה של הלוחמים והלוחמות. צה"ל נלחם ביעילות רבה ברצועה, עם מספר נפגעים נמוך בהרבה מההערכות המוקדמות, ויחסית במהירות. רה"מ נתניהו, שהסתייג מכניסה קרקעית מחשש ל"אלפי הרוגים לכוחותינו", התבדה. תשתיות חמאס הושמדו ברובן, גדודיו חוסלו, נפוצו לכל עבר או נמלטו לדרום. מאות לוחמים וקצינים הקריבו את חייהם בגבורה כדי להגיע להישגים הללו. הכישלון גם איננו נעוץ בחברה הישראלית, או בעשרות אלפי הפליטים מבתיהם. החברה הפגינה כוח יוצא דופן, רוח התנדבות, נכונות להתגבר על שבטיות פוליטית והתגייסות אין קץ.
הכישלון כולו נעוץ בפוליטיקה הכושלת, "שנהיה ראויים", אמרו מקבלי ההחלטות. הם לא ראויים ולא עשו את העבודה שלהם. מלחמה לא מנצחים רק בהרג. צריך מעשה מדיני משלים. שימור בריתות אזוריות ועולמיות. מחשבה על משפט בינלאומי ואסטרטגיה לטווח ארוך. התחשבות זהירה בדעת קהל. תחכום ועורמה. בכל התחומים הללו, שעליהם אחראית הממשלה, שעליהם אחראי ראש הממשלה, ישראל נכשלה.
בלי תוכנית ליום שאחרי
הכשל הראשון הוא הסבל האזרחי בעזה, הסיוע ההומניטרי והמגע עם האוכלוסייה. מי שרוצה להפיל את שלטון חמאס בעזה לא מנהל מסע נקמה בסגנון רומי, מבצע חומת מגן או פעולת תגמול כאילו מדובר בשנות ה-50. הפלת שלטון חמאס, כמטרה, דרשה מלכתחילה מגע של ישראל עם האוכלוסייה הפלסטינית ברצועת עזה. לא ייאמן שתובנות בסיסיות מתורת מלחמה וכיבוש, כאלה שכל כוח כובש הפעיל מימי הבבלים, דרך האימפריה הרומית, מלחמת העולם השנייה, וישראל ב-1948, 1967 ובמלחמת לבנון הראשונה ב-1982 - כולן נשכחו לגמרי. התובנות הללו כוללות יצירת בעלי ברית מקומיים, ניסיון להטות את האוכלוסייה לטובתך, הפרד ומשול. צה"ל רצה להרוג את המחבלים, אבל משום שהדרג המדיני סירב – ונתניהו אישית סיכל – כל דיון על "היום שאחרי", שם זה התחיל ושם זה גם נגמר.
עד לאחרונה, צה"ל נמנע מיצירת קשר עם האוכלוסייה, חיזוק גורמים בפתח או אחרים, אבטחת מזון. הפלסטינים נקראו לעזוב למען ביטחונם דרומה, ומאלה שנותרו – צה"ל התרחק. הם נותרו, לעיתים ללא מזון ואספקה, ועדיין תחת אנשי חמאס. מה בעצם הייתה התוכנית? שמה יקרה אחר כך? אתמול צה"ל יצא מחאן-יונס. האם זה לא ברור שבהיעדרו, חמאס ישלוט במה שנותר ממנה?
ככה לא מחליפים את המשטר בעזה. צה"ל הזהיר ש"היום שאחרי" הגיע. שבלעדיו ההישגים יתפוגגו. גלנט העלה זאת שוב ושוב, וגם איזנקוט וגנץ. נתניהו ושרי הליכוד לא רצו לעשות כלום
ככה לא מחליפים את המשטר בעזה. לא נעשה כל ניסיון רציני ליצור גורם כוח מקומי, וכאשר היה כזה – תוכנית מאג'ד פרג' שהוביל שר הביטחון גלנט, שאמורה הייתה להחדיר אלפי אנשי פתח לרצועה – נתניהו קטל אותו. שוב ושוב הזהיר צה"ל ש"היום שאחרי" כבר הגיע. שבלעדיו, הישגי הלוחמים יתפוגגו. שר הביטחון גלנט העלה זאת שוב ושוב, וגם איזנקוט וגנץ. נתניהו ושרי הליכוד לא רצו לעשות כלום.
תארו לעצמכם שרה"מ היה מכריז בתחילת המלחמה שהשטחים שייכבשו יוחזקו בידי צה"ל, ישראל תסייע לאוכלוסייה, ושהמנדט על עזה יימסר לכוח בינלאומי לפי החלטות מועצת הביטחון – שיבטיח שהיא לא תישלט בידי ארגון טרור. האם זה ריאלי? אין לי מושג. אבל זה בוודאי יותר הגיוני מלכבוש שטח במחיר כבד בדמים, ואז להחזיר אותו לאויב, כאשר אתה מנסה ליטול את השלטון מהאויב הזה ממש.
הפוליטיקאים הישראלים גילו שילוב נדיר של חנפנות, נקמנות ופחדנות. האמירות הפוליטיות ש"אין חפים מפשע בעזה" חילחלו לתוך התרבות הצה"לית, גם אם הפיקוד הבכיר התנגד להן נחרצות. את התוצאות ראינו היטב - בהרג השגוי של החטופים, באירועים אחרים שצולמו מכל זווית, ולבסוף בתקרית שבה נהרגו עובדי המטבח המרכזי העולמי. האמירות המופקרות שהרשיעו כל אדם חי בעזה במעשי 7 באוקטובר, מנוגדות לפקודות צה"ל, לחוקי מדינת ישראל ולמשפט הבינלאומי. אך הן קנו שביתה בתודעה הלאומית. וזה לא התבטא רק ביד קלה על ההדק, אלא בחוסר היכולת להפנים שאת סבל האוכלוסייה ברצועת עזה – בפרט באזורים שנכבשו בידי ישראל – ראוי וצריך לצמצם אקטיבית, ושאסור לירות בכל דבר שזז. זו לא קביעה שלי. אלה כללי הפתיחה באש של צה"ל.
האם אחד מהשרים – אחד בלבד! – טרח ליזום בדיקה רצינית, לאומית וסדורה על מספרי הנפגעים האזרחים הפלסטינים ברצועת עזה? כל העולם, מנשיא ארה"ב ועד מתאם הפעולות בשטחים, מצטטים את נתוני חמאס על כ-32 אלף הרוגים. הבנה של עומק הפגיעה באזרחים היא קריטית – לא רק לצורכי הסברה, אלא גם הבנת המצב לאשורו ברצועה, ויחסיה של ישראל עם מנהיגי העולם.
האמריקאים הזהירו את ישראל מראשית המלחמה שאם ייווצר משבר הומניטרי ברצועה, היא תאבד את תמיכת העולם ואת תמיכתם. שאם הממשלה רוצה זמן ואשראי לפעול צבאית נגד חמאס, חייבים לדאוג לאוכלוסייה. נתניהו, שפחדנותו מול סמוטריץ' ובן גביר היא כבר עניין לאגדה, לא עשה כמעט כלום.
במלחמה, נדרש ניהול מהיר, אגרסיבי, רב-זירתי. הדחיינות של ביבי נסבלת בימי שלום. המפולת לא איחרה לבוא. אתם מחפשים את התפנית המוצלחת ביותר עבור סינוואר וחמאס במלחמה? היא התרחשה תוך כדי המבצע המוצלח בחאן-יונס. כאשר התחילו לצאת דיווחים קשים מרחבי הרצועה על מחסור נורא במזון. העולם וארה"ב החלו משתכנעים כי הפלסטינים ברצועה סובלים מרעב, שעוד רגע עשוי להפוך לרעב המוני ואסון הומניטרי יוצא דופן.
חמאס, דרך רשת תומכיו הבינלאומית, השקרנים המקצועיים והאנטישמים, הבין שזה קרדום לחפור בו. שככל שהאוכלוסייה תסבול יותר, ותרעב יותר, כך יגברו הסיכויים לנסיגת צה"ל. העולם איבד אמון בישראל והחלו הצנחות מזון מהאוויר בעזה. שלא במקרה, זה בדיוק הרגע שבו חמאס הצטנן לקראת העסקה; הוא הבין שהמציאות הדיפלומטית של ישראל משתנה. לפתע, האיומים להיכנס לרפיח נשמעו יותר ויותר חלולים. העימות הפומבי והאווילי של נתניהו עם ממשל ביידן רק הדגיש את חולשת ישראל. ראש ממשלת ישראל, במקום לנסות לצמצם את המחלוקות הפומביות עם בת הברית החשובה ביותר שלנו, שאף לנפח אותן; זה שירת את קמפיין ההישרדות שלו. ולעזאזל מלחמת ההישרדות של ישראל.
ההתרחשות ההומניטרית הייתה כולה בת מניעה. כל מה שנדרש היה להציף את הרצועה במזון ובסיוע, שזה בדיוק מה שארה"ב ובנות בריתנו במערב ביקשו. השרים בממשלה היו צריכים לתבוע את זה מצה"ל, שמטבעו עוסק יותר במחשבה ותכנון של הרג האויב – ולא סיוע לאוכלוסייה. אך השרים לא מתמקדים בניצחון במלחמה, אלא בכוחנות ריקנית. לממשלה הזו חסרה ציפי לבני, או שר חוץ (כן, גם ישראל כץ) עם סמכויות והשפעה.
כשל התודעה
כשל שני הוא כשל התודעה. "תאר לעצמך", אמר לי חבר בבירה מערבית, "שהייתם מקימים את מדינת ישראל ובמקום להתמקד בבנייתה – הייתם מתמקדים רק בנקמה על השואה. לא הייתם שורדים. עברתם שואה קטנה ב-7 באוקטובר. מאז, הרושם שלנו הוא שאתם מתעסקים בנקמה". זו לא נקמה, השבתי, זה ניסיון לחסל את משטר חמאס בעזה. גם אתה לא היית חי על גבולותיה של ישות שרוצה בהשמדתך. "מאה אחוז", השיב החבר. "אז למה זה נראה כמו מסע נקמה? איפה הקריאה שלכם לשלום? איפה הניסיון שלכם ליצור סדר אזורי חדש? איפה התבונה הישראלית, והיכולת שלכם לבנות בריתות?"
העדפתי לא לענות. התשובה לא מקורית: נתניהו נכשל לחלוטין כמנהיג מלחמה. בספר החוקים של מנהיג כזה, הכלל הראשון, בין אם מדובר ברוזוולט, צ'רצ'יל או סטלין, הוא שאתה חייב לאחד את האומה שלך. גם במחיר כבד. קשה לכתוב שנתניהו נכשל באיחוד החברה הישראלית, כי הנ"ל בכלל לא ניסה. תארו לעצמכם שהיה אומר ביום הראשון שהוא לוקח אחריות מלאה. תארו לעצמכם שהיה זונח את האתנן הפוליטי לחרדים. שהיה מנסה להפעיל קצת מהיכולת הרטורית האדירה שלו לטובת החטופים ומשפחותיהם, ברחבי העולם. מדובר באדם שנסע לאו"ם עם פלקט שעליו ציור אידיוטי של פצצה. הוא לא יכול היה לשאת נאום אחד, אחד, באנגלית שמספר רק על החטופים, שמנסה לגייס את העולם? שהיה מחזיק בנאום תמונה, נניח של כרמל גת, שנמצאת בשבי חמאס 185 ימים כבר?
אין מבוגר אחראי. הדרג הצבאי הבכיר, מתנדנד אחרי המכה שספג, גילה חולשה עמוקה בהנחלת משמעת ברורה בהתנהלות ברצועת עזה. דונלד טראמפ כבר דיבר פעמיים בפומבי על הסרטונים שיוצאים מחיילי צה"ל ברצועה, ועל הנזק שהם גורמים לישראל. מדובר בפיצוצי מבנים. הם נעשים באישור משפטי, אך מלווים לעיתים קרובות בתיעודים עולצים שעולים לאינסטגרם, טיקטוק וטוויטר, כאלה ש"מוקדשים" ללוחמים אחרים שנפלו. זו התנהלות בניגוד גמור לפקודות צה"ל. טראמפ הוא אדם פרטי, מועמד הרפובליקנים לנשיאות. הוא מבין את הנזק העמוק שנגרם לישראל. שמעתם על שר אחד, ראש ממשלה, או כל גורם פוליטי בקואליציה (כן, זה כולל את גנץ ואיזנקוט, שני רמטכ"לים לשעבר) שפנו לצה"ל ואמרו – השתגעתם? אתם לא מבינים שמלחמה מנצחים בתודעה, ולא רק במבצעים מבריקים בבית החולים שיפא? תאכפו את המשמעת הצבאית, ותפסיקו לאפשר לחיילים לנקוט בפרקטיקות פסולות, מפיצוץ פומבי של בתים ועד לחיטוט במגירות תחתונים בבתים פרטיים בעזה.
לשרים שלנו, זה נשמע זוטות. בגלל הזוטות האלה ישראל הגיעה לאן שהגיעה. הטרגדיה היא שהצרכים נותרו בעינם: ישראל חייבת להשיב את החטופים ולמנוע ממשטר חמאס להתקיים על גבולותיה. אסור לה להשלים עם תוצאה אחרת, לטובת כולנו. לפני חמישה חודשים נכתב בעמודים אלה מאמר: גיבורים ללא מנהיג. זו החברה הישראלית, חצי שנה למלחמה: גבורה ללא מנהיגות.
פורסם לראשונה: 00:00, 08.04.24
