אחרי ליל הבדולח, כשמרים בית תלמי שפירו הייתה בת שלוש וחצי, היא הוברחה מגרמניה לאנגליה במשלוחי הילדים, הקינדר טרנספורט, והפכה לפליטה. ביום השואה הבינלאומי בינואר האחרון היא קיבלה אות הוקרה מנשיא המדינה ורעייתו ומראשי ארגון מצעד החיים ביחד עם עוד תשעה שורדי שואה שניצלו במשלוחי הילדים. לפני חצי שנה היא הפכה לפליטה בפעם השנייה לאחר שניצלה ממתקפת 7 באוקטובר ונאלצה להתפנות מביתה שבקיבוץ זיקים.
2 צפייה בגלריה
מרים בית תלמי שפירו בביתה בזיקים. "כל הילדות שלי הייתי פליטה וגם עכשיו"
(צילום: ריאן פרויס)
ניצולי שואה מספרים על התקווה שלהם
ליל הבדולח: "נולדתי בדיסבורג-המבורן שבמערב גרמניה לרייזלה ויעקב שפירו, עקרת בית ורוכל בשוק. ב-9 בנובמבר 1938 הייתי בת שלוש וחצי. ישבתי בחושך עם אחותי הגדולה עידית ואחי אוטו. לא ראינו את העשן מבחוץ אבל הרחנו אותו. אחותי סיפרה שריח האפר מאותו לילה לא יצא ממנה לעולם. אני זוכרת שלפני כן אבא שלי לקח אותי וקנה לי עוגת דבש עם סרט אדום. אחרי הלילה הזה האס-אס פרצו אלינו הביתה. התחבאתי מתחת למיטה וראיתי את המגפיים השחורים שלהם כשהם צעקו 'יודן ראוס', יהודים החוצה. הם לקחו את אבא שלי. אני זוכרת היטב שראיתי מגפיים שחורים לוקחים אותו. ומאז לא ראינו אותו יותר. הוא נרצח במחנה דכאו.
"זמן קצר אחר כך אמא שלי שלחה אותי ואת האחים שלי ברכבת הקינדר טרנספורט לאנגליה, ממש לפני פרוץ המלחמה. אם לא הייתי על רכבת הילדים הזאת, לא הייתי פה היום. אני זוכרת את הדמעות של אמא, אבל לא את הפנים שלה. אני זוכרת ידיים חמות, אוהבות, נעלמות, רכבת שחורה, דממה, חושך. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי את אמא. הייתה לי בובה שלא הצליחה לשרוד את המסע, אבל יום אחד הגיעה לידי תמונה שלי מגיל ארבע כמעט, שנמצאה בארכיון של האג, ושם אני נראית עם הבובה. זה כל מה שנשאר לי מהילדות".
בית ילדים באנגליה: "באנגליה גדלתי בבית ילדים. הייתי שם יחד עם חברתי רות מהקינדר טרנספורט. הגורל הפגיש אותנו אחר כך שוב בזיקים והפכנו לחברות מאוד קרובות. היא נפטרה לפני כשנתיים. לילדים יש יכולות הסתגלות מופלאות והם לומדים להתמודד, ולמרות חלומות הבלהות והגעגועים הבלתי פוסקים, הפכנו עד מהרה לכמעט ילדות יהודיות אנגליות לכל דבר. ככל שהתבגרתי התחלתי להבין שקיבלתי את חיי במתנה, ושהיו אנשים טובים לאורך הדרך שתרמו לכך".
עם השומר הצעיר לזיקים: "הגעתי לארץ בגיל 19 עם השומר הצעיר לזיקים. מתוך 69 שנים שאני בארץ, 68 שנה אני בזיקים. עבדתי בכל דבר שחברי קיבוץ עשו: חקלאות, רפת, מטבח, בתי ילדים, ניקיונות. בשנים האחרונות עבדתי במפעל של הקיבוץ כמזכירה, מאוד אהבתי לעבוד שם ונשארתי עד גיל 86".
7 באוקטובר: "ב-7 באוקטובר הייתי סגורה במשך שעות בממ"ד יחד עם המטפלת שלי. לא פחדתי. אני לא יודעת מה זה פחד. אני כבר רגילה. שמענו יריות מחוץ לדלת, אבל בזיקים כיתת הכוננות הרגה את המחבלים שניסו לחדור, ובמזל גדול לא נפגענו. רק מהטילים נפגעו בתים. הבית שלי, למרבה המזל, לא נפגע. אפילו העץ ששתלתי בחצר שבועיים לפני המלחמה שרד. גם אני אשרוד. הורי נרצחו בשואה, התגרשתי והתחתנתי שוב, ובעלי השני נפטר, אבל יש חיים גם אחרי כל זה. חיים את החיים כמה שיכולים".
8 באוקטובר: "ב-8 באוקטובר פינו אותי. הייתה לי בקושי חצי שעה לארוז, ואני זוכרת שהיה לי פתאום מין דז'ה-וו. עמדתי לפני דלת הבית, בת 88 עם מזוודה ביד, ופתאום ראיתי את עצמי כאותה ילדה בת שלוש שהייתי כשנאלצתי לברוח מהגרמנים. אני כל כך כמהה כבר לחזור לבית שלי בקיבוץ. כל הילדות שלי הייתי פליטה".
"סיפרתי שבליל הבדולח אמא אמרה לנו להתחבא מתחת למיטה וביקשה מאחותי לכסות את הפה שלי. ואז אישה אחת אמרה לי: 'וואו, זה בדיוק מה שקרה עכשיו!'"
פוסט-טראומה: "עד 7 באוקטובר הייתי עסוקה מאוד. פיסלתי בקרמיקה, ציירתי, תירגלתי צ'י קונג, טיילתי עם המשפחה, אני אישה שאוהבת להיות עסוקה. לפני חודש היה לי התקף של פוסט-טראומה. מה שקרה העלה לי שוב את כל האירועים מהשואה. התחלתי לספר גם את הסיפור של מה שקרה אחרי ליל הבדולח, כשלקחו את אבי. זה כל כך חרות בי שאני יכולה לספר את זה בכל שעה. סיפרתי לקבוצה של חברים איך נכנסו לבית ושברו הכל, ואני התחבאתי עם שאר הילדים מתחת למיטה וראיתי את המגפיים השחורים המבריקים. אחותי שאלה איך אני זוכרת. סיפרתי שאמא אמרה לנו להתחבא מתחת למיטה וביקשה מאחותי לכסות את הפה שלי. ואז אישה אחת מהקבוצה אמרה: 'וואו, זה בדיוק מה שקרה עכשיו!' עד אז לא חשבתי על זה ככה".
שואה ופוגרום: "יש קווי דמיון מסוימים בין מה שקרה לבין השואה, אבל צריך להבין — 7 באוקטובר זה פוגרום איום ונורא, אבל לא שואה נוספת, יש לנו מדינה וצבא. המילים 'לעולם לא עוד' חייבות לחלחל ולהיזכר לתמיד".
