אלי קרטס היה ילד בהונגריה כשנשלח עם משפחתו תחילה לגטו ואחר כך לאושוויץ. כל משפחתו הגרעינית נרצחה. הוא שרד, עלה לארץ, השתקע בקיבוץ דן והקים משפחה. בחצי השנה האחרונה הוא גר כמפונה בכפר הנופש עין גב, ותוהה בצער אם יזכה לראות שוב את ביתו.
1 צפייה בגלריה
קרטס בכפר הנופש בעין גב שאליו פונה. "חשבתי שישראל זה המקום הכי בטוח ליהודים"
(צילום: אביגיל עוזי)
ניצולי שואה מספרים על התקווה שלהם
מאבק על החיים: "נולדתי בהונגריה בעיר יאסברני ב-7 באפריל 1929. הייתי בן 7 כשהרדיפות והגזרות כלפי יהודים החריפו. הייתי רוב הזמן כלוא בבית. הולך לבית הספר וחוזר הביתה, חוטף מכות מהילדים. התעללו בנו, היהודים. לא היו לי חברים. הייתי מגיע לאמא ומתייפח בבכי. לא החזרתי מכות, רק ספגתי. כשהגרמנים פלשו להונגריה, החיים כפי שהכרתי עד אז השתנו ללא היכר. הכניסו אותנו לגטו, ובהמשך העבירו אותי למחנה אושוויץ ומשם לבוכנוולד, וכל יום היה מאבק על החיים. אני היחיד ששרד את השואה מהמשפחה הגרעינית שלי. ההורים, שתי אחיות, התינוקת של אחותי ובעלה, הסבא והסבתא – כולם נרצחו".
אחרי המלחמה: "כמו אחרים ששרדו, חלמתי לעלות ארצה. הגעתי באונייה לחיפה והתקבלתי בזרועות פרוסות על ידי קבוצת חברים שכבר היו חלק מהמאבק להקמת המדינה. בכל פעם שאני נזכר באותם רגעים שבהם רגלי נגעו באדמת ישראל, אני מתמלא בגאווה ונזכר כמה אופטימיות ותקווה זה נתן לי. זו הייתה הגשמת חלום. בהמשך הצטרפתי לחטיבת הראל, ולבסוף הגעתי לקיבוץ דן, שם השתקעתי. בקיבוץ עבדתי בתפקידים שונים, בין היתר בדיג ובחינוך. עד שהמלחמה הארורה עקרה אותי שוב מביתי לפני חצי שנה".
הוריו של קרטיס ביום חתונתםשוב מפונה: "פינו אותי לכפר הנופש בעין גב, מקום יפה ללא ספק, על שפת הכנרת, אבל זה לא הבית שלי. כל הזיכרונות שלי נשארו בקיבוץ, ומי יודע אם אזכה עוד לחזור לביתי. לפי איך שהמצב נראה, אין סיכוי. אני, שחלמתי להגיע לארץ ישראל, למקום הכי בטוח ליהודים שנרדפו באירופה שנים רבות, נעקרתי שוב, וזה קורה פה, במדינה היהודית. זה מצב נוראי עבורי. חשבתי שזה המקום הכי בטוח ליהודים, ועכשיו אני חי למעשה במקום הכי פחות בטוח לנו, גם באזור הצפון, לא רק בעוטף".
7 באוקטובר: "7 באוקטובר החזיר אותי לתקופת השואה. אני מודאג מאוד ועצוב. יש לי שלושה ילדים. אשתי מגדה ז"ל, שלה נישאתי ב-1950, הייתה גם היא שורדת שואה מאושוויץ בירקנאו. לה היה מספר על היד. היא נפטרה מדום לב לפני 15 שנה. יש לי שמונה נכדים וארבעה נינים שיהיו בריאים, ואני אומר בכאב גדול: אני לא רואה בשבילם עתיד כאן. הייתה לי הזכות להיות בין אלה שהקימו את המדינה, לחמתי בירושלים וגם ברפיח. מעציב אותי עכשיו שהחיילים שלנו צריכים להילחם שוב ברפיח.
"אני לפחות רגוע שהדור שנלחם היום הם פייטרים בכל רמ"ח איבריהם. לצערי, עם אויבים שרוצים לכלותנו ובעולם שכולו נגדנו, החיילים שלנו יצטרכו להמשיך ולהילחם בכל דור כדי להגן על המדינה. אני מקווה שננצח ויהיה שקט לכמה שנים טובות. אני חייב להאמין בזה. אני סומך על הצבא, אבל אני לא סומך על המנהיגות. למרות התסכול והאכזבה, צריך לתת את הדעת בימים אלו גם לחשיבות של האחדות בעם. אבל אני את שלי סיימתי, אני בישורת האחרונה במסע חיי. אני דואג לנכדים ולנינים שלי".
"פינו אותי לכפר הנופש בעין גב, מקום יפה ללא ספק, על שפת הכנרת, אבל זה לא הבית שלי. נעקרתי שוב, וזה קורה פה במדינה היהודית. זה מצב נוראי עבורי"
לקח וזיכרון: "לצד כל מה שעברנו בתופת של 7 באוקטובר, הזיכרון והלקחים מהשואה חייבים להישמר ולהוביל את הדורות הבאים לפעול באחריות ובנחישות למען ביטחונם ועתידם של יהודי העולם ותושבי ישראל. 'לעולם לא עוד' — צירוף המילים הזה לא נותן לי מנוחה. מה שקרה לנו ב-7 באוקטובר זו לא שואה שנייה, אבל קרה דבר נורא, ובנוסף יותר מ-100 אלף תושבים נעקרו מביתם. בבית כבר לא בטוח, ומעבר לים גם לא. אני חזרתי מהתחתית של הגיהינום במחנה הזוועה של אושוויץ, וכשהגעתי לארץ זה היה עבורי גן עדן. עכשיו אני תוהה לאן נעלם לי גן העדן. וברגעים אלו יש לנו עדיין חטופים – תינוקות, נשים ומבוגרים, וביניהם גם בן להורים שורדי שואה. איך העולם שותק שוב?!".
