לפני כשבוע נתקלתי במונולוג הפתיחה של הקומיקאי המצרי ראמי מאליק בתוכנית "סטרדי נייט לייב". במונולוג הוא קרא לשחרור העם הפלסטיני ולהפסקת הלחימה, והקהל הגיב במחיאות כפיים סוערות. כישראלי משופשף איבחנתי את הקהל הקולני כקהל ניו-יורקי ליברלי פרו-פלסטיני, אבל מיד אחר כך, כאשר מאליק קרא לשחרורם המיידי של כל החטופים, הקהל הריע באותה עוצמה. וברגע הזה הבנתי שבניגוד לפיד הכל כך ברור של עמוד הפייסבוק שלי, המתחלק לאוהבי ישראל ולשונאיה, שאר המין האנושי הוא, בעיקר, אנושי: כאשר הוא רואה נערה מבוהלת נחטפת לעזה הוא רוצה שתשוחרר, וכאשר הוא רואה משפחה פלסטינית רעבה מצטופפת תחת יריעת פלסטיק ומבכה את מתיה הוא רוצה שהסבל הזה ייפסק. אני יודע, רבים ימהרו להסביר לי שלא ניתן להשוות את הסבל הפלסטיני לסבל הישראלי או את הסבל הישראלי לפלסטיני, שיש צד אחד אשם וצד אחר שפשוט לא נותרה לו ברירה. אבל מעבר לכל ההסברים והטיעונים המתלהמים והמתלהמים פחות, נותרת אמת אחת: סבל הוא סבל, ורק אנושי הוא לרצות ולסיימו במהרה.
בחצי השנה האחרונה אני מרגיש כאילו אני חי שוב את אותו היום, מתעורר בכל בוקר לעוד 7 באוקטובר. בטלוויזיה רודפות זו אחר זו כתבות החושפות עוד מעשי גבורה בלתי נתפסים ועוד מעשי זוועה נוראיים, עוד תחקירים ועוד עדויות קורעות לב מאותו יום נורא, והעובדה שכבר חצי שנה חלפה לא מרחיקה אותי אפילו מילימטר מאותה שבת. מה כבר השתנה מאז אם החטופים עדיין כלואים בעזה, המפונים עדיין לא חזרו לביתם, וקולות ההליקופטרים המפנים את החיילים הפצועים מהחזית לבית החולים עדיין ממשיכים לרעום מעל ביתי?
בממשלה מסרבים לדבר על העתיד. מבחינתם 7 באוקטובר יכול להימשך לנצח. בששת החודשים האחרונים לא השתנה דבר באסטרטגיה ובסיסמאות, וההנהגה הרעועה הזאת ממשיכה להבטיח לנו "ניצחון מוחלט" עמום במקום שתציב מטרות אפשריות ותנסה לעמוד בהן. ואת "היום שאחרי" אסור להזכיר.
כבר חודשים, על פי גלנט, שיחיא סינוואר שומע את קולות הטנקים הישראליים מעל מקום מחבואו, ועל פי נתניהו כבר שבועות רבים שאנחנו לפני כניסה קרקעית מיידית לרפיח. מבחינת הממשלה הנוכחית אפשר יהיה להעביר עוד שנים בהבטחות ריקות בזמן שנמשיך להתערסל בחיקו החם של האסון הלא נגמר הזה. כל מחשבה על הליך שיקום של עזה, כל צעד לעבר עתיד ברור ויציב יותר היא טאבו, אבל דיבורים על התיישבות יהודית מחודשת בגוש קטיף ועל טרנספר מרצון לפלסטינים דווקא ממשיכים לרוץ בכנסת ובבית הדין הבינלאומי בהאג.
מדינה היא לא משהו שמקבלים כמתנה או כעונש, מדינה היא זכות בסיסית של עם. הטבח ב-7 באוקטובר היה מחריד, אבל זכותם האנושית של הפלסטינים לבחור את מנהיגיהם ולשלוט בגורלם קיימת ומקופחת כבר יותר מ-50 שנה, ואין לה תאריך פקיעה
"אחרי מה שעשו ב-7 באוקטובר", הודיעה לשכתו של נתניהו "אסור לתת להם מדינה במתנה". אז הערה קטנה לסדר היום. מדינה היא לא משהו שמקבלים כמתנה או כעונש, מדינה היא זכות בסיסית של עם. הטבח ב-7 באוקטובר היה מחריד, אבל זכותם האנושית של הפלסטינים לבחור את מנהיגיהם ולשלוט בגורלם קיימת ומקופחת כבר יותר מ-50 שנה, ואין לה תאריך פקיעה. כדי לא לאפשר לפלסטינים לממש את הזכות הזו פיתח נתניהו כבר לפני שנים את הדוקטרינה הרואה בחמאס נכס. ואכן, מבחינה תפיסת העולם הבסיסית יש הסכמה מלאה בין חמאס ובין הימין המשיחי שנותן את הטון בממשלתו של נתניהו: שני הצדדים מסכימים שיש כאן מקום רק לעם אחד, והוויכוח היחידי ביניהם הוא לאיזה עם הבטיח אלוהים את הארץ הזאת ועל איזה ע ם נגזר לעזוב. בשביל נתניהו, בן גביר וסמוטריץ' חמאס עדיף עשרות מונים על פני אויב פלסטיני אחר, אכזר ונחוש גם כן, אבל כזה שמוכן להתפשר על פתרון של שתי מדינות.
אני לא מתכונן לעזוב את ביתי מרצון בקרוב, ונראה ששכניי הפלסטינים גם הם כאן כדי להישאר. אנשים לא ממהרים לוותר על אדמתם או על חירותם. ואת זה לא נתניהו ולא סינוואר יצליחו לשנות. הדבר היחידי שניתן להחליף הוא את ההנהגה האסונית הזאת במנהיגות אחרת, כזו שמאסה במציאות הכאוטית שבה אנו לכודים ושאינה חוששת לחתור אל המחר.
פורסם לראשונה: 00:00, 09.04.24
