שוודיה המסכנה. בסך הכל היא רצתה לארח שוב, בפעם השביעית – ובפעם השלישית בעיר מאלמו – את תחרות האירוויזיון. מאה אלף מבקרים, מסיבה בינלאומית שלא נגמרת, דגלים, תרבויות, זרזיף חמצן ונצנצים לעיר אפרפרה ומנומנמת למדי. היו אפילו דיבורים על קאמבק של אבבא לרגל 50 שנה ל"ווטרלו" והזכייה הראשונה של המדינה בתחרות. השוודים מחו מהשפתיים את פירורי לחמניות הקאנלבולה, והתכוננו לשבוע של קיטש, מופעי ביזאר, מוזיקה גרועה למדי, ומספיק אלכוהול כדי לערפל את כל זה. אבל אז הגיע 7 באוקטובר.
כתבות נוספות למנויים:
"בשבת, עוד לפני שידעתי מה קרה", נזכרת עירית ארלינסקי (40), ישראלית לשעבר, אם לשלושה וגננת בגן במאלמו, "כבר הייתה שיירה של מכוניות שציפצפו, ואמרתי לעצמי שזה מוזר, צפירות חתונה כל כך מוקדם בבוקר". זה לקח זמן עד שהיא הבינה שהם חוגגים את הטבח בישראל. הקרנבל הזה נמשך כל אותו יום, עם שיירות רכבים שציפצפו באקסטזה, דגלי חמאס ופלסטין ואפילו ילדים לבושים כחמאסניקים. את השינוי ארלינסקי חשה מיד, ובמקום הכי רגיש: הילדים שלה. "הלכתי להנהלה כדי להגיד להם שיטפלו בבריונות שעובר הבן שלי בבית הספר, פיזית ומילולית", היא אומרת. "הפכתי שולחנות. אחרי יומיים באו אליי אנשים מהרווחה לבדוק למה אני עצבנית".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
אלפי מוסלמים שחיים במאלמו השתתפו בחגיגות הדמים האלו ובהפגנות האנטי-ישראליות שמתרחשות במאלמו מאז. ופתאום, כולם שכחו מהקאמבק של אבבא, והמציאות המזרח תיכונית הוזרקה ישירות לתוך אירוע שכל מהותו הוא אסקפיזם. "התחרות הפכה למציאות", קובע נולס נולינג, קצין התקשורת של משטרת מאלמו, שם הבינו שאחרי 7 באוקטובר אירוויזיון בעיר הכי מוסלמית בשוודיה, זה חתיכת כאב ראש. "המודיעין שלנו עובד בלי הפסקה בצורה מסורתית, ובעיקר ברשתות חברתיות".
ולמה אתם מצפים?
"אנחנו יודעים בוודאות שיהיו פה הפגנות ענק. אנחנו מצפים להפגנות נגד ישראל עם מוסלמים, אנשי שמאל, אנשי BDS ואנרכיסטים שיגיעו מכל אירופה. בנוסף, אנחנו חוששים גם מהגעה של אנשי פוטין שינסו לפגוע בתדמית של שוודיה אחרי שהצטרפנו לנאט"ו, ואנחנו מתכוננים גם לימין הקיצוני, שיבוא לשרוף את הקוראן ולעשות פרובוקציות. אנחנו לא מתכוננים לתחרות מוזיקה, אלא לשדה קרב".
אז איך מתכוננים לשדה קרב כזה?
"אנחנו ערוכים לכל תרחיש, גם של ירי או פצצה או חטופים. יש לנו את הכלים ואת האנשים לטפל בזה. יהיו פה אלפי שוטרים מכל רחבי המדינה לסייע באבטחה. אבל אם המודיעין והמשטרה הפדרלית יגלו שיש איום קונקרטי – אדם אחד או יותר בעל אמצעים, כוונה ומטרה – אז נעלה לדרגת איום מספר חמש שמעולם לא הייתה פה".
ואז?
"ואז כמעט הכל מתבטל".
"בדרך כלל, נסיעה לאירוויזיון היא נסיעה שאנשים רבים עליה", אמר לי חבר מהמשלחת הישראלית שביקש לשמור על עילום שם. "הפעם כולם בורחים. לא רוצים לנסוע למאלמו כי זו עיר קשה ומוסלמית ולא נעימה. כולם יודעים שזה יהיה מסע של מלון-אולם, הופעות-מלון, בלי שום זמן חופשי, בלי מסיבה ישראלית מסורתית, המסיבה שהיא הכי מבוקשת באירוויזיון כל שנה, והאווירה היא אווירה של באסה. פשוט באסה, ולא רק בשבילנו".
אז בשביל מי עוד?
"גם בשביל עדן (גולן, הנציגה הישראלית בתחרות – ז"א), שעבדה כל החיים שלה לרגע הזה. ועכשיו, במקום לשיר שיר ולהתחרות, היא נזרקת לתוך שדה קרב הסברתי".
מאלמו היא העיר השלישית בגודלה בשוודיה, עם כ-340 אלף תושבים בעיר ובערך כפול מכך, אם מכלילים את כל פרבריה. היא נחשבת ל"עיר המוסלמית ביותר" בשוודיה: ההערכות השמרניות מדברות על כ-50 אלף מוסלמים בעיר – במציאות יש כנראה יותר – וחלק מרחובותיה, בייחוד רובע המהגרים רוזנגארד, נראים כמו עיר ערבית במזה"ת. יש אפילו מי שמכנים את מאלמו "רמאללמו".
כל אלו הפכו את מאלמו כבר מזמן לאחד ממוקדי ההתנגדות החריפים ביותר נגד ישראל באירופה בכלל ובשוודיה בפרט. אבל עכשיו, הצירוף הנפיץ של המלחמה בעזה עם האירוויזיון שבו ישראל אמורה להשתתף, מתבטא היטב ברחובות העיר.
לפני כחודש הושחת שלט האירוויזיון הגדול מחוץ לאולם "מאלמו לייב", שבו הוא אמור להתקיים, באמצעות צבע אדום וכביכול סימני דם ובכתובות "Free Gaza". להפגנות האלימות כאן בכל שבת נוספו גם הפגנות פרו-פלסטיניות שגם הן התמסדו עם יום ומיקום קבוע: שני בכיכר מול בניין העירייה, מבנה אדמדם ומרשים מהמאה ה-16. הם מפגינים בכלליות נגד ישראל והמלחמה, וספציפית כדי שישראל תורחק מהאירוויזיון. המפגינים, כך נראה מההפגנה שבה נכחתי, הם בעיקר בני הדור השני להגירה מהמזרח התיכון וצעירי השמאל השוודי פינת אגפי ה-Woke המקומיים, שאיכשהו נדמה שלרוב הם לבנים להפליא ובלונדינים להחריד. "אנחנו רוצות שהעירייה תחרים את התחרות, שתבטל אותה, שיעבירו אותה לעיר או ארץ אחרת", אומרת לי אחת מהם, הסטודנטית ליניאה לאנץ. על צווארה סמל הסטטוס הבלתי נמנע, כאפייה שחורה. "אני חושבת שזו בושה שאירוע תרבותי מכיל בתוכו מדינה שמבצעת כרגע רצח עם".
מאחוריה, על הספסלים בשדרה שצבועים בצבעי הגאווה, מישהו שפך צבע אדום, דומה לצבע ששפכו על שלט האירוויזיון. את זה, איכשהו, הסטודנטית לאנץ מפספסת.
בדרך, על המדרחוב הראשי במאלמו, על חלון הראווה של חנות ביגוד היפסטרית פופולרית בשם "ביורק ויד שנייה", כתוב בלבן "לעצור את רצח העם". בתצוגה, לצד הבובות, יש מוניטור שמדמה ניקוד של תחרות אירוויזיון, אבל במקום ארצות כתובים כל ה"פשעים", כך לשיטתם, שמבצעת ישראל בעזה. בתוך החנות יש שלטים נוספים עם דגלי פלסטין, ומאחורי הקופות עוד מוניטורים דיגיטליים עם כתובות דומות. "אני חושבת שזה לא קוּל לעשות דבר כזה למדינה ואנשים שיתארחו פה", אומרת אלינור סנסטרום, הבריסטה ב"אספרסו האוס" הצמוד. "אבל אני יכולה להגיד לך בבירור שמאז שהם התחילו עם הקמפיין, החנויות שלהם מלאות, הרבה יותר מהרגיל".
"אנחנו רוצים לעצור את רצח העם", כתבה לי תרזה ממטה החברה, "ואנחנו משתמשים בחלון הראווה כדי לתת אינפורמציה על רצח העם בעזה. אנחנו מבקרים את הממשלה הישראלית ואת הפעולות הצבאיות שלה. אנחנו לא מבינים מה הקשר בין ניסיון למנוע רצח עם לבין חרדה אצל יהודים במאלמו. יש הרבה אנשים שמתנגדים לרצח העם".
יש מצב שתערכו קמפיין דומה נגד איראן ופלסטין והמדיניות שלהן כלפי נשים ולהט"בים, ערכים שאני בטוח שיקרים לליבכם?
"הומופוביה וסקסיזם הן בעיות אוניברסליות, אנחנו כמובן מתנגדים להן, אבל אנחנו גם מתנגדים לרצח עם ולטיהור אתני".
העיתונאית סופיה נרברנד (50), עורכת פוליטית ביומון השוודי הנפוץ "סוונסקה דאגבלאדט", הייתה בקלות יכולה להיות אחת מהמפגינות בכיכר העירייה או קונה נאמנה ברשת "ביורק ויד שנייה" פלוס כאפייה על הצוואר. אבל היא לא. למעלה מעשור שהיא משתתפת בהפגנות פרו-יהודיות ופעילה למען הקהילה היהודית המצטמצמת של העיר. את הסתירות הפנימיות של חבריה וחברותיה לשמאל, היא זיהתה מזמן. "אנחנו כביכול אשמים בכל", היא אומרת. "כל מה שקשור למערב הוא רע, ויהודים זה מערב. ואז הפלסטינים הם הקורבן, פה (במאלמו) ושם (בעזה). והכל מותר להם, ואפשר לסלוח להם על היחס שלהם לנשים, ללהט"ב, לזכויות אדם, לתרבות הכבוד שלהם. זו שנאה עצמית מטורפת".
גם את החזקת בדעות האלו.
"אני אוהבת להיות נאיבית. רצינו לעזור להם כי לא עזרנו ליהודים במלחמת העולם השנייה, אבל כל האמון שאנחנו בנויים עליו נסדק. יש עכשיו פה דיונים לגבי הפרדת ימים וזמנים בין נשים לגברים בבריכות הציבוריות. כל התהליכים במשרד הרווחה וההגירה נעשים בלי מילה אחת בשוודית. אמהות חד-הוריות מרוויחות פחות כסף ממי שהיגר והחליט לא לעבוד. יש פה מורים שפוחדים לדווח על התעללות בילדים, מפחד מפני תגובת ההורים. זו אי-שפיות. חשבנו שנמשוך אותם לתרבות שוודית-חילונית, אבל התהליך הוא הפוך.
"לא היינו חוזרים על המעשה הטוב שלנו היום. אין לנו שום איזונים ובלמים יותר. ניצלו אותנו, וזה לא יכול להימשך. כל הערכים שלנו התהפכו על הראש. אם מישהו בא לבית שלי, שלא יגיד לי איך להתנהג. ושיבין שאנטישמיות לא מקובלת בחברה השוודית, בטח לא אנטישמיות נגד יהודים בגלל מה שקורה בישראל. מה זה קשור? זה מה שאני רוצה להוריש לילדים שלי? זה קרב אחרון וקיומי על הזהות והתרבות שלנו, ואני חושבת שנכון להתחיל אותו בהפגנה פרו-ישראלית, אבל אני פוחדת איפה שבדיוק אסור לי לפחד. אני חייבת לעבור את הגבול הזה".
את בשוודיה, מהמדינות הכי ליברליות וחופשיות בעולם, ואת חוששת להפגין בעד ישראל?
"אני רוצה ללכת ולהפגין תמיכה בישראל במהלך האירוויזיון, אבל החשש כבר מנקר בי, וזה מרתיח אותי, פשוט מרתיח אותי, כי אני אזרחית שוודית בדיוק כמוהם, ואני מפחדת לממש את הזכות הכי בסיסית שיש לי, להפגין. אני מגיעה להפגנות למען ישראל עם סניקרס ותיק קטן, למקרה שאצטרך להימלט משם. אבל הם? הם לא מפחדים להתאגד באלפים ולצרוח 'מהנהר ועד הים'. הם לא מרגישים שהם שוודים. לא אכפת להם מאיתנו. זה מעציב אותי. נתנו להם הכל ולא ביקשנו שיהיו בלונדינים, אלא שיכבדו את חוקי הבסיס של המדינה שאירחה אותם, גאלה אותם מהמלחמות, נתנה להם מהיום הראשון הכל. זה לא הרבה לבקש".
כל המצב הנפיץ הזה מתגלגל במהירות לימים שבין 7 ל-11 במאי, אז אמורה לארח מאלמו את שני חצאי הגמר של האירוויזיון ואת התחרות עצמה. איגוד השידור האירופי, מי שאחראי על האירוויזיון, עיריית מאלמו ומשטרת שוודיה שוברים את הראש איך לגרום לכל זה לעבור בבטחה השנה. "בדרך כלל, חודשיים לפני התחרות יש לנו כבר את כל הלו"ז של המסע, כולל סידורי אבטחה", אומר חבר המשלחת הישראלית. "אבל הפעם כולם אומרים לנו שבגלל צורכי האבטחה שום דבר לא יימסר לנו עד השנייה האחרונה".
מדליין סינדינג-לארסן, קצינת התקשורת של התחרות, מסרה הודעה גנרית שלפיה "ביטחון הוא תמיד במוקד הדאגות של התחרות. יהיו הבדלים באמצעי הביטחון שננקוט לעומת תחרוית קודמות בשוודיה בגלל המצב בעולם ורמת האיום הלאומית. אנחנו לוקחים בחשבון כל אפשרות".
אבל מתברר שמתחת לפסאדה השלווה הזו מתחוללת סערה. "הייתה שיחת זום של כל המשתתפים", מספר חבר המשלחת הישראלית, "ואני חושב שאיגוד השידור האירופי חשב שכל הבלגן שיהיה בחוץ יהיה תחת אחריות של המשטרה השוודית. אבל אחרי כמה דקות שיחה כמה מדינות, בהן הולנד, בריטניה ובלגיה, הביעו חשש כבד לחיי ולביטחון המשלחת שלהם, וזה כבר טרף את כל הקלפים, כי זה הבהיר למארגנים שהמשתתפים בחרדה. חוץ מזה שיש פחד עצום ממתקפת סייבר שתבטל את השידור הלווייני או שתזיק להצבעה. ופתאום כל הסלוגן של האירוויזיון, 'United by Music' קיבל גוונים של 'United by War'".
"אני חושב שהמשטרה וכוחות הביטחון יוכלו להשתלט על מה שקורה בחוץ בעזרת אזורים סטריליים ועל ידי הענקת רישיון להפגנות אבל במרחק גדול מהאולם", אומר אנדרס פרסון, דוקטור למדעי המדינה באוניברסיטת לינאוס ומומחה ביחסי ישראל, פלסטין ואירופה, שחי כילד בקיבוץ יפתח. "הבעיה תהיה בפנים, בתוך האולם. אולי יהיו קריאות בוז לישראל, סאונדמן שלוחץ על כפתור השתק, צעקות או מחיאות כפיים במחאה, מישהו שאחראי על החשמל או האורות שמוריד את השאלטר כשישראל תעלה להופיע. הרי באולם יהיו עובדים, אמנים ומתנדבים, קשה לבדוק ולסנן אותם".
גם פאר אריק אבסטול (55), ראש אגף האבטחה והביטחון של עיריית מאלמו, חושש שיהיה בלגן השנה. הוא האחראי לביטחון באירו-פארק ומאלמאיי, שני המרכזים שבהם העירייה תארגן פעילויות לבאי התחרות. "יהיו לנו שומרים לא חמושים וגלאי מתכות", הוא אומר, "אבל אנחנו לא יכולים להפעיל כוח או לערוך חיפושים במתחמים שלנו".
למה אתם מצפים בעצם?
"אני חושב שיהיו פה הפגנות מאוד גדולות. אנחנו מקווים שלא, אבל קיים מצב שיהיה פה לא נעים. אנחנו גם מאומנים וגם יכולים לקיים פקודה של יד קשה. מבחינת ההכנות, היו פה שני אנשי שב"כ ביחד עם קצין הביטחון של 'כאן', אבל זו רוטינה שאנחנו עושים עם כל המדינות. הם שאלו כמה שאלות ואנחנו הסברנו. אבל מבחינתנו לא יהיו הוראות מיוחדות לישראלים שמגיעים לפה. ואגב, זו בושה שאנחנו מדברים על הנושאים האלו בקשר לאירוויזיון, שאמור להיות אירוע של שלום ושמחה".
דבר אחד בטוח: יהיו במאלמו הפגנות של שני הצדדים. "קיבלנו כבר בקשות להפגנות גם בעד ישראל וגם בעד פלסטין", מגלה נולינג, קצין התקשורת של המשטרה. "זה טבעי שאנשים ירצו לבטא את עצמם כשהזרקור של העולם יהיה על מאלמו, אבל אנחנו לא מצפים לאלימות".
ומה אתם עושים כדי שההפגנות הללו באמת לא יידרדרו לאלימות?
"אנחנו נקיים דיאלוג עם מי שרוצה להפגין, נגיד מה מותר ומה אסור, ונבהיר שנחלק דוחות, נבצע מעצרים ונתבע את מי שיפר את החוקים. האפשרות לקיים הפגנות היא קדושה פה, אבל אנחנו יכולים לתת להן מקום מרוחק ולהפריד ביניהן, כדי שלא ייווצר עימות. אנחנו מוכנים לכל תרחיש, אבל אני יכול להבטיח לכולם: בואו למאלמו. אנחנו נעשה הכל, הכל, כדי לגרום לכולם להרגיש ולהיות בטוחים, לא משנה מאיזו ארץ הם מגיעים. אנחנו רוצים שאנשים יבואו למסיבה, לברוח מהעולם האמיתי לשבוע".
מה ההכנות של המשטרה כוללות?
"עבדתי גם באירוויזיון ב-2013. האירוע דומה, אותו מספר של אנשי חוק והכנות דומות, אבל התסריט הכי גרוע הוא הרבה-הרבה יותר גרוע. יש לנו אימונים מיוחדים כדי לתרגל תסריטים כמו ירי עם הרוגים ואיום בפצצה, מה עושים, מה התגובה. יש לנו גם צלפים שנתפעל אותם רק לפי צורך. יש לנו כוחות מיוחדים. יש לנו כלי נשק כבדים. נשתמש בהם לפי צורך. אנחנו מתכוננים גם למקרי של חטיפה ובני ערובה. חילוץ אנשים. אנחנו יודעים מה לעשות במקרים כאלו. ויש כמובן יחידות שיודעות איך לטפל באירועים קשים. זה לא משהו ייחודי לאירוע הזה. יש המון איומים על שוודיה בגלל ההצטרפות לנאט"ו, יש קמפיינים ברשתות הערביות שלפיהם רשויות הרווחה השוודיות לוקחות ילדים מוסלמים לכלא בלי סיבה, ויש את שריפת הקוראן (בקיץ שעבר איפשרו שלטונות שוודיה שריפה של הקוראן כאקט הפגנתי מול מסגד בסטוקהולם. האירוע גרר תגובות נזעמות בכל העולם הערבי – ז"א). אז זה לא רק האירוויזיון ולא רק ישראל, אנחנו מוכנים לתרחישים בשוטף".
ישראל השתתפה כבר פעמיים בתחרות האירוויזיון במאלמו. הראשונה הייתה ב-1992, עם "זה רק ספורט", שביצעה דפנה דקל. אז העיר הייתה אחרת לגמרי. "אני זוכר שביציאה למאלמו הנחתי תפילין והם נתנו לי שטר של דולר לתת למישהו עני, ולא הצלחנו למצוא אנשים עניים במאלמו", נזכר קובי אשרת, המלחין, המעבד והמנצח של השיר. "לא היה שום עניין מוסלמי. האווירה הייתה נפלאה. אני ואהוד מנור כתבנו לדפנה דקל שיר ליום ההולדת שלה, 'שבעה במאי', ושרנו אותו במסיבה עבורה. לא היו שום אנשי אבטחה, שום הוראות. הסתובבנו חופשי".
הפעם הבאה הייתה ב-2013, עם "רק בשבילו" ששרה מורן מזור, ומאלמו כבר הייתה שונה לגמרי. "היו עלינו לפחות חמישה אנשי שב"כ ועוד 30 שוטרים מקומיים. לא יכולנו להסתובב בצורה חופשית", נזכר אלון אמיר, אז דובר המשלחת. "היו הפגנות נגדנו ותמיד יצאנו מכניסות אחוריות. רוב המשלחת הייתה די בפחד, אבל אני הייתי שנה קודם בתחרות בבאקו (עם להקת איזבו – ז"א), שם שמרו עלינו עשרות אנשי שב"כ ומוסד, ועצרו איזה 40 מחבלים שבאו לחסל אותנו, אז בשבילי מאלמו הייתה קייטנה. אבל זה לא מקום נעים. אתה מרגיש שאתה על הכוונת".
קו פרשת המים ביחס של מאלמו ליהודים ולישראל היה בתחרויות גביע דייויס 2009, שבהן השתתפה גם ישראל. הפחד מהמהומות גרם לעירייה להחליט שהתחרות תיערך ללא קהל. רבים תהו על הערך הספורטיבי של תחרות כזו, אבל עוצמת המהומות ובעיקר האלימות בהן הוכיחו שזו הייתה החלטה מוצדקת. "התרגשנו בטירוף לפני המשחקים, אבל אף אחד לא הכין אותנו לכמה המקום הזה אנטישמי ומסוכן", נזכר אנדי רם, אחד הטניסאים במשלחת. "יומיים לפני המשחק הראשון הייתה ארוחת ערב עם ראש העיר, והוא אמר: נקווה שתתמודדו בצורה הוגנת על המגרש, לא כמו שאתם עושים מחוץ לו. הרגשתי גועל, שאני נמצא בעיר שלא רוצה אותי. שומרים עלינו עשרות אנשים, יוצאים מיציאות אחוריות, מחליפים מכוניות באמצע. היו שלוש טבעות סטריליות מחוץ למגרש ומאות שוטרים. ורק בלילה, כשצפינו בטלוויזיה, ראינו מפגינים מרביצים לשוטרים, שורפים ושוברים מכוניות, הבנו באיזו סיטואציה הזויה אנחנו נמצאים, והתחלנו לפחד פחד מוות. הטראומה, גם אחרי 15 שנה, עדיין קיימת. אני לעולם לא אחזור לעיר הזו".
מאז נרשמו במאלמו אין-ספור תקריות אנטישמיות, כולל קופסאות עם הכיתוב "ציקלון בי" שהונחו בשער בית הקברות היהודי, הפגנות סוערות בכל פעם שפרץ עימות צבאי בין ישראל לפלסטינים, אימאם מקומי שדרש "תשחטו אותם חלאל", וזה הגיע אפילו לסדרה המפורסמת "הגשר", שצולמה על גשר ארסונד המפורסם, שבין מאלמו לדנמרק. קים בודניה, כוכב הסדרה, פרש לפני העונה השלישית כיוון שלטענתו הוא הרגיש לא בטוח כיהודי להצטלם עבור הסדרה בעיר.
למעלה מ-50 אחוז מהתקריות נגד יהודים בעיר בוצעו על ידי מוסלמים. "שוודיה היא אחד המקומות שמהם יצאו הכי הרבה לוחמים לדאעש", אומר ד"ר פרסון, "אבל מעט מאוד ממאלמו. אומרים שפה זה קשוח מספיק". הקהילה היהודית המקומית, שבעבר מנתה כ-3,000 איש, הלכה והידרדרה, עד להערכה שכיום מדובר בכ-500 בלבד, ואולי אף פחות.
פיטר, שמבקש ששם משפחתו לא יפורסם, הוא אחד מאותם יהודים שעזבו את מאלמו לפני כמה שנים בשל השינוי הדמוגרפי החד שהעיר עברה. פיטר עבר לבירה סטוקהולם, וזה כמה מערכות בחירות שהוא מצביע ל"השוודים הדמוקרטים", מפלגת ימין-שמרני, שהולכת ומתחזקת בשוודיה. בשנותיה הראשונות, “השוודים הדמוקרטים” לא ממש הצליחו להתנתק מהשורשים הפשיסטיים ואפילו הנאציים שלהם (אחד ממייסדי המפלגה התנדב לוואפן אס-אס). אבל כשהמפלגה חרתה על דגלה התנגדות עזה להגירה, מצד אחד, וחיבוק חם לישראל, מצד שני, החלו גם יהודים כמו פיטר להצביע לה. "80 אחוז מהיהודים בוחרים במפלגה הזו", מעריך פיטר.
למרות שאתה מכיר את השורשים של המפלגה.
"אנחנו מעדיפים מפלגה עם שורשים רעים והווה פרו-יהודי ואנטי-איסלאמיסטי מאשר מפלגות עם עבר נקי והווה של שיתוף פעולה עם איסלאם אנטישמי, שלא מכבד שום ערך מעולם הערכים השוודי. הם בזים לנו. צוחקים על הנאיביות שלנו".
בין לבין, נמצאים האנשים שבשבילם האירוויזיון הוא ממש לא זירה פוליטית, אלא פשוט כיף. "האירוויזיון הוא דבר גדול עבור השוודים", אומר אחד מהם, אודי צביאלי (42). הוא גר כבר 19 שנה בסטוקהולם, אירוויזיוניסט מושבע, שאירח את המשלחת הישראלית לאירווויזיון בסטוקהולם ב-2016 ואת המשלחת השוודית לאירוויזיון בתל-אביב שלוש שנים לאחר מכן. "הזכייה של אבבא מאוד השפיעה על תעשיית המוזיקה פה", הוא חוזר למקורות. "השוודים הם עַם מאוד מלודי, עִם הרבה אקדמיות למוזיקה, והרבה זמן בחורף חשוך וקר לשבת ולכתוב. הם גם עם מסוגר, שמצא דרך להביע את עצמו דרך המוזיקה. אז הקדם פה נפרס על פני פברואר ומרץ עם ארבעה חצאי גמרים וגמר, וצופים בו ארבעה מיליון מתוך עשרה מיליון אזרחים".
מה אתה אומר על "הוריקן", השיר הישראלי לתחרות השנה?
"לשיר הישראלי יש סיכוי, אבל אני לא חושב שיזכו. אני חושב שישראל יכולה להגיע לעשירייה ואפילו לחמישייה הראשונה. אם לא, אז זה בעיקר עניין פוליטי. הבלוגרים מאוד אוהבים או שמתעלמים לחלוטין, וזה גם עניין פוליטי".
בכיכר לִילה-טורג – מתחם בילוי קטן ורווי ברים ומסעדות במאלמו – אני רואה את יאיר אלסנר ויעל סגס, שני צעירים ישראלים שחיים במאלמו, תולים מדבקות תמיכה בישראל. "חמאס פתח במלחמה" ו"לשחרר את עזה מחמאס", נכתב עליהן. "זו תהיה בושה גדולה אם יהיו פה מהומות גדולות באירוויזיון, וסקנדל ממש אם הם יאפשרו פגיעה בישראלים ויהודים", אומר אלסנר. "אני לא סומך על השוודים שיצליחו להגיב באלימות נגד ארגונים שאין להם בעיה להשתמש באלימות".
"ואני לא רואה איך הם יורים או משתמשים בגז מדמיע כדי לשמור על השקט", משלימה אותו סגס.
את חושבת שיזדקקו לירי ולגז מדמיע?
"יגיעו לפה אנשים עם הדלק של 7 באוקטובר. הם לא באים לקבלת שבת".
ד"ר פרסון חושב שעוצמת ההפגנות תהיה תלויה במקום שאליו השיר הישראלי יתברג. "עכשיו מעריכים שישראל תגיע למקום בין שלישי לעשירי, שזה אומר עלייה בטוחה לגמר וגם הפגנות שיימשכו זמן רב יותר, ויהפכו לאלימות יותר אם ישראל תתחרה על הבכורה", הוא אומר.
אם עוצמת המהומות תלויות במיקום של השיר, צריך לפנות למומחים שיעריכו. "אני די סקפטי", אומר אבי זייקנר, מייסד ועורך EuroMix, אתר האירוויזיון הגדול בישראל. "אני חושב שזה שיר שיעבור את חצי הגמר, כי זו הצבעה של צופים. אבל הגמר הוא בעייתי, וזה לא רק בגלל שופטים שיפחדו פוליטית לתמוך בישראל. גם בחרנו בבלדה, ולא שיר קצבי, ואלו מילים שמתאימות לאוזניים ישראליות, אבל פחות לזרות".
זו לא פעם ראשונה שיש פוליטיקה באירוויזיון.
"לא, אבל כבר עכשיו יש חלק לא קטן של בלוגרים ויוטיוברים של האירוויזיון שמחרימים כל דבר שקשור לישראל. ובסופו של דבר זה כן אירוע פוליטי. הזכייה של אוקראינה, למשל, הייתה לגמרי פוליטית. אבל על אוקראינה היה קונצנזוס, וישראל יותר מפלגת".
אתה עצמך נוסע למאלמו?
"אני אמור לנסוע, אבל יש חשש. נשמור שם על פרופיל נמוך, ונישן בקופנהגן".
רצינו לדבר גם עם האוכלוסייה המוסלמית של מאלמו. לא כולם כמובן שונאי ישראל, ופה ושם יש מיזמים יהודים-מוסלמים משותפים, שנותנים קצת תקווה (למרות שהגדול שבהם, “אמנה”, התרסק לחלוטין לאחר 7 באוקטובר). אבל האמת היא שלא ממש הצלחנו. ניסינו, למשל, להיכנס למסעדות אוריינטליות. באחת מהן, "חומוסון", אמר הבעלים הסורי שהוא פשוט מעדיף שאני לא איכנס. בפלאפלייה אחרת הצביעה המוכרת על הדסקית שענדתי לצווארי, ואמרה שיש בעיר עוד חנויות פלאפל ושאנחנו לא חייבים להביא את הפרובוקציות שלנו לכל מקום. ב"סופר-פלאפל" הכין לי מוחמד בדראן מנה, ותוך כדי הבחין בדסקית ושאל מאיפה אני. כשעניתי לו, הוא פתח את הריצ'רץ' של הקפוצ'ון שלו והראה לי מפה של ישראל, עם הסימון של צפת בצבע אדום. "אני מפה", הוא אמר, והגיש בשקט את המנה. וככה בהינו זה בזה, כל אחד מחופר בטרגדיה שלו.
יצאתי משם החוצה והתיישבתי לאכול על אחד הספסלים הירוקים שעל הגדה הפסטורלית של אחת התעלות. בדיוק אז נכנס לדוכן הפלאפל של מוחמד בחור שוודי בהיר שיער, והזמין מנת פלאפל. אחר כך הוא עלה על אופניו, ורכב משם. כשחלף על פניי, הבחנתי שמלפנים הוא נושא סל מצרכים בצבעי דגל הגאווה; ועל אופניו מאחור מזדקר דגל פלסטין.
