34 ילדים מתחת לגיל 18, הקטנה שבהם רק בת שנתיים וחצי, שבו לישראל בשבע הפעימות של עסקת החטופים. הם התקבלו בחיבוק אוהב ונעטפו על ידי בני משפחה ואנשי מקצוע, לצד הדאגה וההבנה שעוד נכון להם מסע שיקום ארוך וכואב. נפשי, ולחלקם גם פיזי.
ימים ספורים לאחר 7 באוקטובר כבר החלו בשירות הפסיכולוגי-ייעוצי במשרד החינוך, בתיאום עם משרדי הרווחה והבריאות, להיערך לחזרתם. הקושי הגדול היה ללמוד כיצד יש להתמודד עם המציאות החדשה של ילדים בשבי, שלא הייתה מוכרת לאיש וגם בעולם אין לגביה ספרות מחקרית.
עינב לוק, ראש השירות הפסיכולוגי-ייעוצי במשרד החינוך, אמרה כי "יש לנו ידע וניסיון רב בטיפול בטראומה. מאז צוק איתן אנחנו מטפלים מדי שנה באלפי ילדים מהעוטף שמתמודדים עם חרדות, קשיים ומצוקות נוכח המצב הביטחוני. אבל לא היה בישראל, ובעולם בכלל, ניסיון או אפילו ידע תיאורטי לגבי טיפול בילדים שנחטפו, בטח לא בהיקפים כאלה".
הם החלו להכשיר פסיכולוגים ויועצים חינוכיים באמצעות אנשי מקצוע המומחים בטיפול בטראומה, ולמעשה למדו תוך כדי התהליך והעבודה המקצועית: "בכל בית ספר שבו לומד ילד שחזר מהשבי יש פסיכולוג ויועצת חינוכית שמלווים ונותנים מענה לתלמידים השבים, להורים, לצוות ולתלמידי הכיתה האחרים בהתאם לצורך. בנוסף, אנשי המקצוע שלנו הכשירו את המורים והצוותים החינוכיים בבתי הספר", סיפרה לוק.
לבסוף, כאמור, הגיע הרגע המיוחל והילדים שוחררו ושבו לישראל. "הם הגיעו עם התרגשות ושמחה גדולה מהחזרה ומהמפגש עם המשפחות והיקירים שלהם", תיארה לוק. "ככל שעובר הזמן, הם צריכים להתמודד עם המציאות, עם האירועים האקטואליים שהם חשופים להם, בשורות מרות שמגיעות ומחאות. חלקם קיבלו בשורות לגבי אובדן של אחד ההורים או בני משפחה שנותרו בעזה. הם אמנם חזרו בהתרגשות ושמחה, אבל לא היו שמחים, ובזמן שחולף הם מתחילים לעבד".
כיום, כארבעה חודשים מאז שחרורם, חזרו חלקם אל מוסדות החינוך שבהם למדו. אחרים עברו למרכזים שאליהם פונו הקהילות שלהם או למקום מגורים חדש. חלק מהילדים משלבים למידה בבית בחלק מימות השבוע, וישנם בודדים שבחרו ללמוד בבית ונדרשת להם תוכנית הדרגתית.
לדברי לוק, "הקו המנחה היה לראות את הצרכים של הילדים ומשפחותיהם, להיות בדיאלוג איתם ולדאוג למעטפת אישית". היא הוסיפה כי כל הילדים ששבו מטופלים ומלווים על ידי אנשי מקצוע ומטפלים, בשילוב ותיאום עם משרדי הרווחה והבריאות, במטרה לאפשר להם להשתלב באופן הדרגתי, בקצב שמתאים להם.
"זה מאוד דינמי, ואנחנו מעודדים חזרה הדרגתית. המורים מגיעים אל בתי התלמידים שבחרו בשלב זה להישאר בבית ומלמדים אותם. יש תלמידים שלומדים עם סייעת. לכולם יש מעטפת חינוכית, ואין תלמיד שאינו מצוי בקשר עם הצוות החינוכי מבית הספר הקודם או החדש. כולם בתפקוד לימודי בהתאם למצבם הרגשי, וחלקם גם בטיפולים".
ההתמודדות של כל אחד מהילדים, מטבע הדברים, שונה מאוד: "יש ילדים צעירים ויש בוגרים וההבדלים משמעותיים. ילד בן שנתיים שמגלה שההורה שלו נרצח לא דומה לילד בתיכון שמגלה זאת. ישנם גם רכיבים נוספים. חלק מהילדים למשל חזרו לסביבתם הטבעית, אך אחרים חזרו למציאות אחרת לגמרי. חלק גילו שאחד ההורים נרצח או נחטף גם הוא. הדאגה לבני משפחה שעדיין נמצאים בשבי גם היא סיטואציה שמקשה על החזרה לשגרה ועל הרציפות התפקודית.
עינב לוק צילום: מעוז"ישנה גם מורכבות הקשורה לשלב ההתפתחותי של כל אחד, ולמבנה הרגשי שאיתו התמודדו עוד קודם החטיפה. שוני נוסף בא לידי ביטוי בשיתוף של הילדים את חבריהם במה שעבר עליהם. יש ילדים שמשתפים את החברים בכיתה או בבית, אך אחרים דווקא ביקשו שלא לדבר איתם על השבי", אמרה. "דבר אחד משותף לכולם: מדובר בתהליך קשה".
לוק הדגישה כי "יש מגוון רחב של קשיים. החוויה של השבי, הזיכרונות, המציאות הנוכחית, האובדן. כל אלה מורכבים פסיכולוגית גם לצעירים וגם למבוגרים. כל אחד עושה את הדרך בקצב הייחודי לו, והניסיון לחזור לרציפות תפקודית מחייב התגייסות של כל המערכות. בכל מקרה, המעטפת והגמישות שמאפשרים כעת לילדים השבים הן ארוכות טווח, וימשכו ככל שיידרש גם בשנים הבאות".
פורסם לראשונה: 00:00, 09.04.24
