אני יודע. ברור לי. מובן לי שבעולם של לפני 30 שנה, המפגש הזה בכלל לא היה בעיתון, אלא תוכנית חגיגית של דן שילון והמעגל. מה, הרי זה קלאסי שילון; כינסנו סביב השולחן העגול (אוקיי, שולחן החג) שבעה מנפגעי 7 באוקטובר - אמא לחטוף, מפונה, פצוע, אשת מילואימניק, מתנדבת, עולה חדש וחרדי שהתגייס - באמת, כל מה שחסר זה ריטה.
ברור לחלוטין.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
וסליחה, כמובן, אבל האנשים עצמם הסכימו, בחיוך, אפילו בצחוק משוחרר, שיחד, סביב שולחן אחד, הם "אוסף חלכאי ונדכאי 7 באוקטובר" - הגדרה שתופסת, אגב, לגבי רוב עם ישראל - וכולנו ידענו ששילון היה עושה מזה תוכנית. אבל שילון והמעגל הם היסטוריה, ו-7 באוקטובר הוא הווה נצחי שמסרב להתפוגג או לחלוף. ועדיף להתרגל לזה, ובעיקר למצוא את האנשים שיוכלו להתרגל איתך.
ואנחנו מצאנו. נכנסנו לחדר כזרים גמורים, וכשיצאנו משם כבר הייתה אחווה גדולה.
סדר פסח ישראלי
(צילום: שמוליק דודפור)
בהתחלה הם רק טיפטפו פנימה לטרקלין היפה בקומה העליונה של מלון "הרודס" בתל-אביב - קומה שמשקיפה מגבוה-גבוה אל חוף הים, שנראה מכאן פסטורלי ואופורי כמו איזו ריביירה אירופית חסרת דאגות - ולרגע נדמה היה שהם כמעט מצטנפים, אסירי תודה, לתוך הבועה המנותקת והסטרילית הזאת.
המציאות הישראלית, שלקחה מהם כל כך הרבה בחודשים האחרונים, כמו נותרה מחוץ למקום השקט הזה, ואיש מהם לא מיהר לסיים את המפגש ולרדת בחזרה למטה, לגיהינום שלרגע לא מפסיק להמתין להם שם. אפשר להבין את זה, כמו שאפשר להבין את החברות והקשר שנוצרו ביניהם כמעט מיד; אחוות ניצולים ושורדים.
סיגי כהן, שבנה נחטף מהנובה: "אליה נולד במוצאי ליל הסדר. לחגוג ליל סדר שאליה לא נמצא בו זה דבר שאני לא מסוגלת אפילו לחשוב עליו. ומדברים כבר על עצמאות"
כל אחד מהם סיפר את סיפורו, ואחרי כל סיפור כולנו נזקקנו לכמה לגימות; הביאו לנו סודה. די בטוח שהיינו שמחים למשהו חזק יותר. אין טעם להיכנס לעומק כל הסיפורים, אבל הייתה סביב השולחן רק אישה אחת שהחזיקה בידה את שלט הקרטון האדום-שחור ועליו צילום בנה החטוף. קוראים לה סיגי (סיגלית) כהן, 52, תושבת צור הדסה, והילד שלה, אליה, נחטף ממסיבת הנובה אחרי שהסתתר במיגונית קטנטנה עם חברתו ו-29 מבלים נוספים. "הם שמעו טנדרים של מחבלים שהגיעו, והמחבלים התחילו לזרוק רימונים לתוך המיגונית, ובסוף הם נכנסו פנימה וירו אש חיה. הרוב נרצחו, אליה נורה - כנראה ברגל - נפל, ואז הם באו ולקחו אותו. אחרי עשרה ימים קיבלנו את סרטון החטיפה, שבו רואים איך גוררים אותו מהמיגונית וזורקים אותו לטנדר יחד עם עוד שלושה חטופים. זה הדבר האחרון שאנחנו יודעים עליו".
מכאן אפשר להבין למה כשאני שואל אותם במי, סביב השולחן, הם הכי לא מקנאים, זו שאלה מיותרת.
ולא שלכל השאר חסרות צרות: ארז יצקן מכפר עזה, 56, בחור רזה, שקט וחכם, שיש בו משהו שגורם לך לרצות מיד להיות חבר שלו, החזיק בכוח את ידית הממ"ד כשהמחבלים ניסו לפרוץ פנימה ב-7 באוקטובר והגן על אשתו ובתו. המחבלים ירו על הדלת ולבסוף הניחו עליה מטען, "שהתפוצץ והעיף לי את הידיים". שש שעות של דימום נורא, כשאשתו והבת מחזיקות אותו ער ובחיים. והוא עדיין עובר שיקום אינטנסיבי בשתי כפות הידיים.
וחכו שתשמעו על איתן דוידי, 53, גבר דומיננטי עם קול מרעים שהתגורר בבית הצפוני ביותר, "200 מטר ביני לבין חיזבאללה", במושב מרגליות בצפון, טיפח לולי מטילות וחקלאות, וב-7:30 בבוקר 7 באוקטובר כבר הבין שיצטרך להתפנות. הוא נמלט עם המשפחה לטבריה, אחר כך מצאו דירה במגדל, אבל אז התקרב פסח ו"בעל הדירה שהשכיר לי בא ואמר, 'עם כל הסימפטיה, ב-20 באפריל אתם חייבים לפנות את הבית כי פסח מגיע ויש לנו שוכרים ממרכז הארץ. הם פינו את המפונים".
איתן מאירוביץ', שעלה לישראל לאחרונה: "אני יהודי. והסיפור של היהודים קורה פה, ואני רוצה להיות חלק ממנו. באוסטרליה אני לא מישהו. פה אני חלק מהסיפור של העם"
אלא שגם מי שנשארו בבית מאז 7 באוקטובר - למשל הדס אלכסנדר, 33, דתייה, אם לילדים המטופלים רגשית מהיישוב חשמונאים - נעים זה מכבר על אדי הדלק האחרונים. מבעלה יעקב אפילו לא הספיקה להיפרד בבוקר 7 באוקטובר, "הוא הוקפץ לכיתת כוננות ביישוב, ובמוצ"ש התקשר ואמר, 'הדס, יש מלחמה, גייסו אותי בצו 8'". מאז היא לבד עם הילדים, בקושי עובדת, נלחמת להשאיר את הראש מעל המים. "כל היום אני אומרת להשם: תשאיר לי כוחות. כוחות להישאר ערה על הכביש, להביא ולהוציא את הילדים מהמסגרות, לתפקד".
לידה יושב איתן מאירוביץ', 26, שחקן שעלה לארץ לפני שלושה חודשים מאוסטרליה - שם הוא היה מורה ליהדות, כאן הוא המשוגע הזה שעלה לישראל באמצע מלחמה באמצעות הסוכנות היהודית ומתגורר באולפן עציון של הסוכנות. ולמרות שהוא עדיין מתקשה עם עברית, הוא מתעקש עליה, ואומר בה דברים שעשויים להישמע נאיביים אלמלא היו כנים וישירים כל כך. כמו למשל הסיבה שבגללה התעקש לעלות עכשיו: "במרכז של עצמי, אני יהודי. והסיפור של היהודים לא קורה באוסטרליה, בארה"ב או באנגליה, הוא קורה פה. אני רוצה להיות חלק ממנו ולהתקדם איתו. אני רוצה לגור במקום שאי-אפשר לקחת אותו כמובן מאליו. באוסטרליה אני לא מישהו. פה אני חלק מהסיפור של העם".
איזה ציון תיתן לחוויה שלך בישראל עד עכשיו?
"הייתה מלחמה, ועדיין עשר".
ולידו יושב אריה עמית, חרדי וחסיד חב"ד מבת-ים, שהיה ממקימי הנח"ל החרדי ומשרת כרגע במילואים, "ב-7 באוקטובר קמנו 500 חרדים והגענו לצבא". ולידו יושבת ד"ר שלי אינגדהו, מרצה וחוקרת בתחומי חוסן והגירה מאוניברסיטת חיפה, תושבת חריש, שהקימה - עם כל יוצאי הקהילה האתיופית ביישוב - חמ"ל ענק של סיוע במזון, ביגוד וטיפול רגשי, כל מה שחיילים ואזרחים נזקקו לו לאורך חמשת החודשים הראשונים למלחמה. "אני אם חד-הורית לשלושה ילדים, ובלילות שלא הגיעו מתנדבות בישלתי כל הלילה, והילדים שלי יצאו איתי לכל הנסיעות ברחבי הארץ והתאהבו בזה".
אתם מבינים שהשביעייה הלא-סודית הזאת היא הפנים היפות, המוכות, החבולות, המחייכות בכוח, של ישראל ערב פסח 2024, מי ש-7 באוקטובר התנגש בחייהם כמו רכבת משא עצומה והוריד אותם מהפסים, והם איכשהו קמו מחדש על רגליהם והמשיכו ללכת, מבלי לדעת אפילו לאן.
אולי הם דור המדבר של אחרי 7 באוקטובר. אולי כולנו. ואולי מספיק עם הדימויים ופשוט ננסה לברר איפה הם - אולי כייצוג מוקצן שלנו - עומדים ברגע זה, כלומר יושבים לקריאת ההגדה ואז קמים לא כדי לחגוג, כי אין מה לחגוג. או שאולי יש?
פסח דווקא חג הולם השנה. מצות, מרור וכרפס הם ממילא עיקרי התפריט הישראלי מאז 7 באוקטובר, ואף מילה על ביצים קשות או חזרת ממשלתית.
צריך לחגוג השנה? לא רק פסח - היה פורים, ותכף יום העצמאות. תחגגו?
"אליה נולד במוצאי ליל הסדר", סיגי אומרת בשקט, "ואני אפילו לא רוצה להגיד את זה כי מבחינתי אליה חוזר עד אז, אבל אם לא, אני לא יודעת מה אני אעשה; לחגוג ליל סדר שאליה לא נמצא בו זה מבחינתי דבר שאני לא מסוגלת אפילו לחשוב עליו. ומדברים כבר על יום העצמאות, ולי הרבה יותר קשה עם זה. קראתי שעידן עמדי לא מוכן להדליק משואה, והצדעתי לו, כי אני אומרת, איך בנאדם יכול לעמוד, להחזיק משואה ולהגיד 'לתפארת מדינת ישראל'? איזה תפארת יש לנו עם חטופים שנמצאים שם, עם כל כך הרבה משפחות שכולות? אני חושבת שצריך פשוט להמשיך את יום הזיכרון עוד קצת. אין פה שום תפארת".
בפורים חגגתם?
הדס: "אני חיפשתי את הילדים רק כדי שלא ירגישו בחסרונו של אבא. עשינו תמונה עם תחפושות ואז היה לי הבום הזה בלב, שאתה מרגיש כשאתה לבד".
איתן דוידי: "לא חגגנו, לא התחפשנו, לא כלום. אני נגד שמחה בתקופה הזאת. כמה שפחות חגיגות וכפיים. מה אנחנו חוגגים? למדינת ישראל לא יזיק להוריד קצת פרופיל, בואו קודם נחזיר את החטופים ואת התושבים והעקורים, ונשקם את הפצועים. יש 100 אלף אנשים שלא יכולים בחג הזה לגור בבית, מסתובבים בארץ במעמד מפונה".
מה זה אומר בפועל?
"מאז שהגיעו 30-20 אלף מפונים לטבריה, למשל, המחירים שם קפצו בצורה מטורפת. זה פשוט מביש. אבל שמע, יש ויש. המשק שלי ניצל בזכות עשרות המתנדבים שהגיעו כל יום לעזור לי באיסוף ביצים, מיון ושיווק. ואלה האנשים שכונו 'פריווילגים' ו'אנרכיסטים'".
סיגי: "צריך להמשיך לחיות. אני חיה בשביל הבן שלי, בשביל שכשהוא יחזור תהיה לו פה אמא נורמלית ולא משוגעת ששוכבת כל היום במיטה ובוכה. אבל כשראיתי באינסטגרם את כל המבלים בפורים, זה גמר אותי. כלומר, אם אתם יכולים תבלו, אבל למה לצלם ולהעלות? למה לעשות את כל השופוני הזה?"
אז בסיכום, לא לחגוג השנה?
"לי יש חוויה הפוכה משלכם", מפתיע איתן מאירוביץ', עדיין במבטא אנגלו-סקסי כבד, עדיין מתוך קושי עם העברית, אבל כשהיא מסתדרת לו, היא נהדרת. "לא הייתי פה ב-7 באוקטובר, אבל אני מאמין שליהדות יש לוח שנה שאומר: פורים זה זמן שמחה. פסח זה זמן חירות. והאמונה שלי היא שזה הוכתב ככה כי ידעו שיהיו לנו זמנים קשים. ועכשיו זה זמן ממש קשה. אבל עדיין חשוב לי להיות חלק מלוח השנה שלנו. אז אני מסכים שזה לא יהיה פסח נורמלי, אבל עדיין זה זמן חירות. וחשוב לדבר על החירות: של הבן שלך, סיגי, של כל החטופים".
לקחי 7 באוקטובר הם הרבה יותר, והרבה פחות, מעניין לאומי; הם קודם כל עניין אישי של כל ישראלי עם עצמו ועם סביבתו. ככל שהאסון הזה הוא של מדינה שלמה, מוצאי-האסון הם, בינתיים, של כל אחד בנפרד. אתם יכולים להסיק את המסקנה המתבקשת עבור עצמכם. עבור ד"ר שלי אינגדהו, המסקנה היא ש"הממשלה הפקירה את המדינה המון שנים. זה הלם אמיתי. הבנתי שהאוכלוסייה האזרחית בישראל מנותקת לגמרי מהמציאות, כי חשבנו שיש על מי לסמוך, והנה, אין. אם אנחנו לא נתאחד, אנחנו ניכחד, וזו לא סיסמה. המדינה לא מסוגלת לתת כרגע ביטחון לאזרחים, אנחנו צריכים בעצמנו כל הזמן להתחמ"ל".
הדס: "גם אני הבנתי שאין על מי לסמוך".
היו למישהו הבנות אחרות?
אריה עמית, החרדי וגם המילואימניק שבחדר - שהגיע לפגישה במדים - לוקח את זה צעד קדימה: "אחרי שאתה עובר את כל המלחמה ופוגש אנשים בשטח, הדבר שזועק לשמיים זה שאין דו-שיח בינינו. פוליטיקאים מנצלים את זה כדי למנוע מאיתנו להיפגש באמצע, והדבר הזה בנשמתי. אני עצמי סופג הערות ברחוב, והדבר הכי חשוב בעיניי אחרי 7 באוקטובר זה לעשות כמה שיותר מעגלי שיח. אנחנו צריכים לשבת בינינו ולהגיע למסקנות, וכשהממשלה תראה שמתחיל סחף מסוים להתמרכזות, ושהעם מתחיל לדבר, גם הם יתחילו לדבר את השפה. זה 'אין מלך בלא עם' - אם העם יכתיב את הטון, בבחירות הבאות מי שלא ידבר בטון של העם לא ייבחר".
קצת נאיבי להגיד שאם רק נדבר בינינו דברים ישתנו, לא?
"אני ההוכחה. אבא שלי היה בסיירת צנחנים, אני לא תיכננתי ללכת לצבא, אבל אחרי מפגשים של שיח, הבנתי שזו השליחות שלי. וכמוני יש עוד 25 אלף בוגרי 'נצח יהודה' במסלולים כאלה ואחרים".
איתן דוידי, מה הבנת ממה שקרה ב-7 באוקטובר?
"לא שאין לי מדינה לסמוך עליה, אלא שאין לי ממשלה שאני יכול לסמוך עליה. אני סומך על צה"ל במאה אחוז, והצבא אומר לי: אנחנו ערוכים לכניסה ללבנון".
אתה רוצה מערכה בצפון?
"אני דורש מערכה בצפון!"
הדס: "חייבים".
כולם מסכימים?
אריה: "איזה אופציה אחרת יש לך? יש לך צד שני שמכבד הסכמים?"
לא. אבל חיית איתו בגבול הצפון עד היום.
איתן דוידי: "ברוב טיפשותנו, במשך 17 שנים מאז מלחמת לבנון השנייה, קנינו זמן ושקט במחיר גבוה ובריבית קצוצה. היום הגענו לקופה וצריך לשלם. אנחנו לא יכולים לברוח מעימות בלבנון. תשתיות הטרור בכפרים מעלינו כל כך עמוקות, ש-7 באוקטובר שלהם יהיה עוד יותר מפואר. המושב שלי מסוכן נורא, כבר חטפתי כמה טילי נ"ט בכינון ישיר לתוך הלולים שלי, הרגו לי מאות אלפי מטילות, וגם RPG לתוך הבית. הילדים הבוגרים שלי לא רוצים יותר לחזור למרגליות".
ואפילו ארז, שתי ידיו עדיין פצועות, מי שמביא לשולחן קול מחושב ומתון, חושב ש"לגבי מערכה בצפון, לדעתי אין לנו ברירה. צריכים לעשות את זה ולסמוך על זה שאנחנו צבא ועורף חזקים מספיק כדי להתמודד".
היו לך מסקנות משלך מ-7 באוקטובר?
ארז: "האירוע הזה שינה אצלי שני דברים משמעותיים: קודם כל, אני חושב שאנחנו צריכים קצת צניעות בקשר לצה"ל. תמיד אמרנו 'הצבא הכי טוב בעולם'. בואו נשנה קצת גישה ונגיד: 'בין הטובים'. נבין שיש אויבים שלא צריך לזלזל בהם. והדבר השני, הדור הצעיר במלחמה הזאת. אלה שאמרתי, 'הם דור הטיקטוק ואיך הם ישמרו עליי'. ראיתי את הילדים האלה נלחמים כמו אריות, והם גם חילצו אותי אחרי שש שעות מהממ"ד ונלחמו בלי שום פחד במחבלים. יש לנו מה להתגאות בהם ולסמוך עליהם".
יש לפעמים הרגשה שממשלת ישראל ויתרה עליכם?
סיגי: "אני מקווה שלא. זה מרגיש בשיחות עם אנשים בממשלה - מנתניהו ועד אחרון השרים - שאתה לא מקבל תשובות ושאין שום אופק, שום עתיד, ואני שואלת: אז מה אתם אומרים בעצם? שוויתרתם על ה-133 אנשים שנמצאים שם? הרבה מאוד פעמים זה מרגיש ככה".
הדס: "אם זה היה קורה במדינה אחרת בעולם, האנשים האלה כבר היו בבית. זה משגע אותי. אם לביידן היו חוטפים אנשים הוא היה יושב ככה בשקט?"
אנחנו לא בהכרח יודעים איפה הם.
"שיהפכו את העולם, זה לא משנה! יש פה אמא שלא ישנה יותר מחצי שנה!"
איתן דוידי: "מדברים על 'מחיר' - מה זה מחיר? יש מחיר לילד שלך? יש מחיר לילדים שהרגו שם? אין מחיר לדברים האלה. אז חבר'ה, כבר אכלנו את כל הלקרדה, תשלמו מה שצריך לשלם, תוציאו אותם משם, ובאותה נשימה - נכשלתם, שימו את המפתחות ותגידו, 'נכשלנו, בואו נלך לעם, נעשה בחירות, תבוא ממשלה אחרת ותחליט איך לנהל את הסיפור בעזה'. אבל את הילדים האלה חייבים להחזיר הביתה עוד לפני הסיפור של הצפון אפילו, לפני הכל. אוי לנו שלא נחזיר את הילדים האלה, לא חשוב תמורת כמה מחבלים עם דם על הידיים, תדחפו את המספרים אתם יודעים לאן. עם כל הקושי בהחלטות הקשות - אתה ראש ממשלה, קח החלטות קשות".
מישהו לא חושב שהממשלה הזאת צריכה ללכת?
אריה: "לא הצבעתי לביבי, אבל אני לא חושב שהפתרון הוא בחירות. השינוי יקרה רק אם האזרחים עצמם יחליטו לקחת בעלות ולנהל שיח. כי כל מה שאנחנו אומרים ועושים עכשיו לא משנה בפרומיל את מה שהממשלה עושה, ואתה לא יכול להחליף אותה בזמן מלחמה".
ארז: "המלחמה הזו תימשך עשר שנים".
אריה: "אז קח שנה-שנתיים, תראה שיש דשדוש, ואז תצא לרחובות. חמש מערכות בחירות כבר היו פה, אתה חושב שיקרה משהו אחר עכשיו?"
ארז: "אני חושב שהשתנינו. העם שלנו זה לא אותו עם שהיה ב-6 באוקטובר, והתוצאה בבחירות לא תהיה אותה תוצאה. אני עצמי לא מי שהייתי. אני סומך על העם הזה, שהוא יקבל את ההחלטות הנכונות עכשיו, ישנה פרספקטיבה ויבין את הנושא של לקיחת אחריות. אני לא חושב שהממשלה הזאת בהרכבה הנוכחי תשרוד".
אריה: "יש להם 64 נציגים ולא יעזור כלום, תהפוך את העולם, תוציא 5 מיליון איש לקפלן, הם לא ילכו. נשחטו אנשים והם לא הלכו, מה אתה חושב שעוד יכול לקרות שיגרום להם לעשות את זה?"
איתן דוידי מתלהט: "ריבונו של עולם, איך אתה יכול לא להיות אחראי לאירועים כאלה? השחקנים האלה - כל השחקנים האלה - מודחים מההרכב! כל ה-64 האלה נגועים ב-7 באוקטובר. 50 אחוז מתוכם יכולים ללכת הביתה בבחירות!"
ושלי נחלצת לצנן אותו: "לצערי יבחרו בהם שוב. הציבור יזוז ימינה, אני יודעת".
איתן דוידי: "אנשים קבורים, אנשים חטופים, ויש לנו ממשלה שאומרת: אנחנו לא ניקח אחריות, אנחנו ננהל את האירוע. אתה לא כשיר לנהל את האירוע אדוני!"
שלי: "אבל הוא ממשיך. מה תעשה?"
דוידי: "צריך לצאת לרחובות, לסגור כבישים, צמתים, בסופו של דבר הלחץ עובד, ההפגנות יביאו לשינוי ולהחלפת השלטון".
וכרגיל כשזה מגיע למקומות האלה, די מהר כולם כבר צועקים על כולם, ורק העולה החדש, איתן מאירוביץ', מחכה בשקט שהעניינים יירגעו כדי שאשאל אותו אם הוא בעד בחירות עכשיו. "כן, ברור", הוא עונה. "אי-אפשר שלא. אבל אין לי הידע שלכם".
מה שהופך אותו, כנראה, לאיש הכי מאוזן וידען בחדר.
הדס - זה חצי שנה אם חד-הורית, אין לדעת מתי יחזור בעלה מהצבא - חושבת שאנחנו בדרך לניצחון מוחלט. "אני רואה את זה", היא אומרת.
מה זה כולל?
"שיהיה שקט להמון שנים. שיהיה ברור שמדינת ישראל כאן, וכל השאר יכולים להיות איפה שהם רוצים. יש לי הרגשה שאחרי המלחמה הזאת יהיה למדינת ישראל טוב, אנשים יוכלו לנוע בחופשיות, וגם אם נצטרך עוד ללחום בצפון, כל המדינה תתגייס כדי שזה יהיה הדבר האחרון שנעשה בדרך לשקט".
אריה, מצידו, מבקש ממנה לשקול שנית. "גם אם יהיה לך כפתור שבלחיצה עליו יעלים את עזה ואת חיזבאללה, נראה לך שיהיה לך שקט במדינת ישראל? עדיין יש לך את יהודה ושומרון, עדיין נצטרך להיות חזקים בכוחות עצמנו".
האם ייתכן עדיין פתרון שתי המדינות?
אריה: "לא תרוויח מזה כלום. ניסינו בעזה וראית מה קרה".
סיגי: "לא רואה את זה קורה. הביטחון שלנו לא יהיה ביטחון".
הדס: "יקרו דברים יותר גרועים מ-7 באוקטובר".
ואם הם מפורזים ונשלטים על ידי כוח רב-לאומי?
אריה: "ניסינו בלבנון, וחיזבאללה רק התעצם. תבין שבשביל לעשות הסכם עם בנאדם, אתה צריך שהחתימה שלו תהיה שווה משהו".
מישהו בכל זאת בעד?
שלי: "במלחמה אין מנצחים, וכל עוד הסיפור של הפלסטינים ושל עזה לא נפתר, לא יהיה פתרון. צריך לשחרר אותם, שיהיו מדינה עצמאית. אחרת זה יימשך ככה".
ארז: "אני לא חושב שאפשר לחיות איתם בשלום בשלב הזה. לתת להם מדינה - לא אנחנו ולא הם בנויים לזה. יכול להיות שבעוד כמה שנים יקום דור שיהיה מוכן לחיות לידנו וישנה אידיאולוגיה, ואז אהלן וסהלן. כרגע אנחנו צריכים להוריד את האחריות שלנו מהמקום הזה".
שלי: "זה מה שאני אומרת. לתת להם מדינה, שיהיו עצמאים. לנתק קשר. לא להיות אחראים".
ארז: "אבל כרגע אנחנו דואגים להם לחשמל, למים, להכל. אז שמישהו אחר ייקח עליהם אחריות. ראית פעם מדינה שלוקחת אחריות על האויב שלה?"
מה, לשיטתכם, צריך לקרות עכשיו?
איתן דוידי: "עכשיו הדם שלנו מאוד רותח. אנחנו באמצע לחימה. צריך פתרון יצירתי לדבר הזה כי אי-אפשר לחזור למה שהיה. אבל לדבר על ניצחון? אם מדינת ישראל קברה 1,500 אנשים, על איזה ניצחון אנחנו מדברים?"
פסח 2025, רק שנה מעכשיו, נראה מעבר להרי החושך. לאף אחד מהיושבים בחדר אין מושג איפה יהיה אז, אולי מלבד ודאות אחת שמשותפת לכולם: כאן. בישראל. "אני לא עוזבת את המדינה", שלי אומרת, "למרות שהיו לי הרבה הזדמנויות - יכולתי לצאת לפוסט-דוקטורט בחו"ל, למשל. אבל אני לא אעזוב. עליתי לארץ כדי לחיות כאן".
מישהו עובד על אזרחות נוספת?
הדס: "אזרחות אמריקאית שמגיעה לנו. רק בשביל הילדים".
איתן דוידי (צוחק): "לא, אבל נתת חומר למחשבה. אנחנו כורדים גאים, אבל אשתי רומנייה".
מה שונה אצלכם עכשיו לעומת תחילת המלחמה?
הדס: "בהתחלה הייתי די מנותקת. אמרתי לבעלי, לא אכפת לי מהמדינה, תחזור הביתה. כשהוא עבר מהצפון לדרום הוא השאיר לי הודעה מרגשת וכתב לי ש'זה עתיד ילדינו', ואמרתי: מה אכפת לי, תחזור, יש כלים, יש כביסה! רק בהמשך הבנתי איפה אני נמצאת, יותר להתחבר ולשאול את עצמי למה זה חשוב לו כל כך. הבנתי את הציונות שלו, שאין לנו באמת לאן לברוח, שזה באמת עתיד הילדים, ונרגעו לי הדברים. אמרתי, הדס, לא משנה מה, יש מטרה גדולה יותר, זה הבית שלנו, החיים שלנו, העתיד. ומאז לא צייצתי, לא מערבת אותו, אני נותנת לו שקט להיות איפה שהוא צריך להיות".
היה לכם רגע שבירה?
סיגי: "טסתי לארה"ב עם צעירי חב"ד בערך חודש אחרי החטיפה. עוד לא עיכלתי את זה. ותוך כדי טיסה הגיע אליי ווטסאפ של אחות של חברה מהילדות, שלא שמעתי ממנה מאז ואין לי מושג איך היא הגיעה אליי. והיא שולחת לי תמונה של כיסא ריק בליל שבת, עם תמונה של אליה, וכותבת: 'אנחנו לא שוכחים אותו אף פעם'. זה היה הרגע הראשון שחטפתי את סטירת הלחי והבנתי - הבן שלי לא רק לא פה, אלא שכולם כואבים את הכאב הזה. וארבע שעות לא הפסקתי לבכות. נשברתי. גם עכשיו, אני יכולה לקום בבוקר בוכה. פשוט לקום בוכה. בוכה-בוכה-בוכה בלי שאף אחד לא אמר כלום ולא עשה כלום. ואני נותנת לעצמי לבכות ולהתפרק, לשחרר את זה ולעלות חזרה למעלה כדי להמשיך במאבק להחזיר אותו".
יש משהו שמנחם אתכם בימים כאלה?
שלי: "אני כתבתי ספר שירה שעומד לצאת".
אריה: "אני בתהליך של הקמת בית ספר להגנה אזרחית".
סיגי: "לי אין שום נחמה. הדבר היחיד שקצת-קצת מרגיע אותי, זה תפילות. אני יושבת עם ספר תהילים וקוראת, וזה לא ייאמן שכתוב שם בדיוק מה שאני מרגישה. זה, ושירים שאני שומעת ברדיו בנסיעה, ולפעמים פשוט מדברים עליי. אני מתייפחת. וזה המקום הקטן שקצת מעודד אותי. אני דתייה מבית דתי, אבל 7 באוקטובר גרם לי להתחזק עוד יותר ולהאמין בלב שלם שאין עוד מלבדו, כי אין אף אחד במדינה הזו שאני יכולה לסמוך עליו חוץ ממנו. אני אומרת, רק אתה, כמו שהכנסת אותם אתה תוציא אותם. אני לא רואה אף אחד אחר שעושה את זה".
ואנחנו, החילונים, מה יש לנו?
ארז: "יש לנו תקווה שלמדנו מזה משהו".
אריה: "התקווה יותר חזקה מהכל. לא חשוב אם אתה מאמין באלוהים, בצה"ל או בביהמ"ש העליון - אם יש לך תקווה, זה נותן לך כוח להמשיך".
אז איפה אתם בפסח הבא?
איתן דוידי: "הלוואי שיכולתי להגיד לך שאני חוזר למושב. אבל אני לא חוזר בכל תנאי. אני רוצה לחזור, אבל לא כמו עכבר".
ארז: "אני בבית שלי מתוך ידיעה שלא יהיה פתרון - כי אין פתרון - אבל שישראל במצב בטוח יותר. אני לא רוצה להיות בבית חולים, אני רוצה להיות אחרי כל הניתוחים ולהיות בריא".
תחזור לכפר עזה?
"שאלה טובה. המחשבה הראשונה שלי היא לחזור. הבית שלי שם".
וסיגי, שכל העיניים מופנות אליה עכשיו, אומרת רק: "כמו בפסח 2024, עם אליה בשולחן. בשנה הבאה הוא כבר יהיה נשוי ואשתו תהיה בהיריון, בעזרת השם. אני מקווה שיהיה קצת יותר רגוע במדינה הזאת. ושאיתן יוכל לחזור למרגליות, ושארז יוכל לחזור לכפר עזה, ושבאמת כבר נתחיל לחיות פה קצת יותר בשקט".
ואיתן דוידי אומר שאנחנו צריכים להבטיח שאם - לא אם, כש - החטופים יחזרו, כשאליה יחזור, נתכנס כאן בהרכב הזה ממש לקראת פסח הבא, כדי להרים כוסית, הפעם אמיתית, לא מלאה תירוש. הפעם כדי לשמוח. וכולנו מתחייבים. מתחבקים. סיגי אומרת: "אל תחכו עד אז. אם אתם שומעים שהוא חזר, פשוט תבואו אליי".
אנחנו ממש לא רוצים, ולמעשה לא מוכנים, לחכות עד אז. אנחנו רוצים עכשיו.
חג שמח - כולל כולם - עכשיו.
