במשך כל שעות הבוקר אתמול (שלישי) היו עסוקים סאמר ואשתו, תושבי חאן יונס, בחיפוש אחר פתילייה לבישול כדי להכין ארוחת צהריים. בתפריט: מרק ירקות, ואם יתמזל מזלם, גם כרעי עוף או חתיכות בשר. ד', בתם, הסירה את הרעלה ואספה לתוכה קרעי פיתות לא טריות, נתחי בשר שלא ברור מתי ואיך הגיעו, וארבעה תפוזים ותפוח שמצאה בחבילת סיוע קרועה. "כמו בימי הביניים", אמר סאמר.
הוא בן 54, אב לשלושה וסב לנכד. שלושה חודשים הם נדדו בין בתי קרובי משפחה, עד שכוחות צה"ל אילצו אותם לעבור לרפיח. הוא לא יודע שהוא מדבר עם ישראלית. פלסטיני שהצליח לצאת מעזה לקהיר מסר לי את מספר הטלפון של סאמר, והשביע אותי: "דברי איתו בערבית או באנגלית איטית ותדגישי שאת עיתונאית מערבית, בלי להיכנס לפרטים".
בחאן יונס היה לסאמר עסק למכירת חומרי בניין. "בסך הכול חיינו טוב", הוא סיפר בעצב. "ואז בבת אחת העולם התהפך. ברחנו לפני שמטוסי חיל האוויר הציוני הגיעו, ומאז אין לנו מקום, אין רגע מנוחה. אני מקים כאן אוהל והמשפחה תצטופף בו. אני לא חוזר לרפיח, גם שם גרנו באוהל בלי חשמל ובלי מים זורמים. פעם ביום היו מגיעות מנות אוכל לאזור הריכוז. מה אני חושב על ישראל? שילכו לאבדון. שאזרחי תל אביב יחטפו את מה שעבר עלינו. זה גם מה שאני חושב על הנהגת חמאס, שמנהלת עבורנו, כביכול, את המשא ומתן בקהיר. מה הם יודעים על מצבנו? מי אמר שאכפת להם מהאזרחים?".
אתמול הגיעה קבוצת עיתונאים עזתים וערבים לתעד את חזרת המשפחות. מהא חאטר, אם לארבעה, סיפרה לרשת אל-ג'זירה: "יש ריח של מוות באוויר. לא נשאר דבר מהרכוש שלנו ואני לא מסוגלת להפסיק לבכות. אני רואה אנשים חופרים בין הריסות הבתים ועדיין מוציאים מתוכן גופות, כשקרובי משפחה עומדים מסביב ולא מפסיקים לבכות. אף אחד לא יודע מה יקרה מחר או בעוד שבועיים".
כרים (29) התגורר בעיר עד לפני חצי שנה, ועבד בחנות מוצרי חשמל. לחאן יונס הוא חזר רכוב על גבי חמור, ו"לקח זמן עד שאיתרתי את ההריסות של מה שהיה הבית שלי". הוא סיפר כי "למדתי באוניברסיטה, היו לי הרבה חברים, חייתי טוב ומעולם לא עזבתי את רצועת עזה. עכשיו אני רוצה לברוח, אבל אין לי כסף לשלם במעבר הגבול המצרי. אני מניח שאשאר תקוע בעזה, אלא אם פתאום יתגלו קרובי משפחה שיסכימו לשלם את דמי המעבר, שמגיעים היום לעשרת אלפים דולר. אני שוקע לתוך ייאוש".
הוא הסביר שהביקורת שלו מכוונת לקהילה הבינלאומית: "לאף אחד לא היה אכפת מתושבי עזה עד 7 באוקטובר. קרה מה שקרה והציונים נתנו לנו מכה חזקה והרגו מספר בלתי נתפס של פלסטינים".
חביב נג'אר חזר לעיר לפני יומיים. "ציפורים ובעלי חיים נוברים בתוך מה שהיה פעם בית מגוריי", הוא סיפר. "ההרס הוא מעבר למה שניתן לתאר במילים. נשארנו בלי רכוש, בלי חפצים אישיים. פה ושם מגיעות מנות מזון, אז אין בעיה של רעב. עד אחרי הצהריים חם פה מאוד, ובלילה קור כלבים. ועכשיו עיד אל-פיטר, החג המשמח שמסיים את חודש רמדאן. ואני שואל, איזה חג? איזו שמחה?".
תגיד, אתה לא כועס על חמאס והג'יהאד האיסלאמי?
"מה יעזור לי הכעס? אם אגיד מילה בקול רם, עלולים לחסל אותי. אני יכול להאשים רק את הישראלים".
פורסם לראשונה: 00:00, 10.04.24