נתניהו הולך להשאיר את חמאס בשלטון בעזה כדי להישאר בשלטון בישראל. זה אולי לא מה שהוא רוצה, אבל זה מה שיקרה כתוצאה מהתנהלותו ובריחתו מקבלת ההחלטות הנדרשות מאז 7 באוקטובר. דווקא מפני שמדינת ישראל כולה התייצבה כאיש אחד מאחורי מטרות המלחמה – השבת החטופים והשמדת חמאס הן כארגון טרור והן כשלטון אזרחי – ויחד איתה העולם החופשי כולו, זהו פספוס היסטורי שעלול להפוך את המלחמה הצודקת ביותר, על המחירים הגבוהים ששילמנו, לעוד סבב, ואת ישראל לחלשה ומבודדת מתמיד. אבל עוד לא מאוחר מכדי לתרגם את ההישגים הצבאיים לשינוי מציאות ביטחוני-אזורי לטווח ארוך. כדי לעקור את חמאס מעזה צריך להשמיד את יכולות הטרור שלו, ואת זה צה"ל מבצע באופן מרשים. אבל כדי למוטט את שלטון חמאס לא מספיק לפגוע ביכולותיו השלטוניות. צריך להחליף אותו בשלטון אחר שימלא את הוואקום וימנע את חזרתו. את ההחלטה הזאת מסרבת הממשלה לקבל.
סירובה של הממשלה להסכים על זהות השלטון החליפי פוגעת גם במימוש היעדים הצבאיים וגם ביכולת להחזיר את החטופים. הממשלה ויתרה בפועל על מימוש מטרות המלחמה מחשש שההחלטה הנדרשת על שלטון חליפי בעזה תערער את הקואליציה עד כדי פירוקה, וזה הבסיס להאשמה החריפה שבפתח המאמר.
ישראל יצאה למלחמה כשהיא עטופה בתמיכה בינלאומית, ובראשה זו של ארצות-הברית. הייתה זו תמיכה מילולית ומעשית שכללה חופש פעולה צבאי, הגנה במועצת הביטחון, שליחת נושאות מטוסים כדי ליצור הרתעה ולמנוע מלחמה אזורית, ואספקת נשק שוטפת. חצי שנה אחרי, ישראל נמצאת במצב הביטחוני והמדיני הגרוע בתולדותיה. התמיכה הבינלאומית המרשימה שקיבלנו מתפוגגת. הלב שלנו עוד ביישובי העוטף, עם לוחמי צה"ל ומשפחות החטופים, אבל העולם כבר מזמן בעזה, סופר את ההרוגים הפלסטינים, מגנה את ישראל ודורש הפסקת אש מיידית.
אצבע בעין
זה לא חדש שככל שמבצע או מלחמה נמשכים, העולם מעביר את האמפתיה והתמיכה שלו לצד שנתפס כחלש. אלא שהפעם נוספו לכך אנטישמיות ושנאה עמוקה שמציפות את הרחובות ואת הרשתות עד כדי האשמה מקוממת של קורבנות חמאס בג'נוסייד, שעה שג'נוסייד נגד יהודים הוא תמצית קיומו של הארגון. היינו זקוקים לממשלה שיודעת להתמודד עם אתגר עצום כזה, היסטורי בממדיו, לא רק בהסברה טובה יותר אלא בהחלטות ובפעולות שהיו עוזרות לידידינו בעולם לעזור לנו. במקום זה קיבלנו ממשלה שמוסיפה נפט למדורה בהתבטאויות מופקרות של חלק מהשרים על הרעבה וטרנספר.
לעיתים, כשצורכי הביטחון מחייבים, צריך להתווכח, גם עם ארצות-הברית. כשרת החוץ עשיתי זאת, אבל בחדר סגור. נתניהו, לעומת זאת, החליט להתגרות פומבית בכולם ולירוק לבאר האמריקאית, שהיחסים איתה הם בעלי חשיבות אסטרטגית לביטחון ישראל. הוא לא עושה זאת משיקולים ביטחוניים אלא לצרכים פוליטיים מול שותפיו וכדי למצב את עצמו כ"מנהיג חזק מול העולם". כבר ראינו את תוצאת קמפיין "חזק מול חמאס" וגם כאן הנזק לא איחר לבוא. הקריאות להפסיק את האש ואת אספקת הנשק רק מתגברות.
מאז פרוץ המלחמה אני נמצאת בפורומים בינלאומיים, מרצה, משתתפת בפאנלים, מגינה על ישראל ועל צה"ל, ומעולם לא ראיתי את ישראל כה מבודדת. אפשר היה, ועדיין אפשר, להפוך את המצב הקשה לשינוי ביטחוני-אסטרטגי אזורי, לכן קראתי לקבינט כבר בשבוע השני למלחמה לקבל מיד את ההחלטות על היום שאחרי כיעד אסטרטגי שמתוכו גוזרים את הטקטיקה הצבאית. כולל הקביעה מי ישלוט ברצועה ויטפל במיליוני הפלסטינים לפני שהאחריות תיפול עלינו, ומבלי שנשאיר אחרינו כאוס שיאפשר לחמאס או לארגון טרור רצחני אחר לקום מחדש.
מניסיוני כשרת חוץ במלחמה ובמבצעים צבאיים, וכמי שיזמה החלטות במועצת הביטחון לטובת ישראל, אני יודעת שאפשר לגייס את העולם לתמוך בביטחון ישראל, בוודאי אחרי אירוע נורא כזה. אצבע בעין משמחת את הבייס, אך מזיקה לישראל. צריך לשתף פעולה במקומות שאינם פוגעים בביטחון, לאפשר סיוע הומניטרי במקום לחזק בסרבנות את הטענות המופרכות נגד ישראל, ולייצר שינוי מציאות בעזה וביטחון לטווח ארוך לישראל.
ההחלטה על השלטון החליפי בעזה תאפשר לשאר החלקים בפאזל המורכב הזה להסתדר, כולל שחרור חטופים והחזרת חלק מהאוכלוסייה הפלסטינית לצפון הרצועה כפיילוט של שלטון חליפי בפיקוח ישראלי ובינלאומי. גם הלחץ הבינלאומי נגד המתקפה ברפיח היה יורד, אבל כשראש הממשלה מכריז שיש תאריך למתקפה ברפיח כדי לרצות את שותפיו הפוליטיים הוא לא רק מגביר את הלחץ הבינלאומי נגד המהלך אלא פוגע באופן ישיר בסיכויים לעסקת חטופים.
החלטה על שלטון חליפי תאפשר גם את מימוש ההזדמנות שעל השולחן: נורמליזציה עם סעודיה, החלפת חמאס, הסכמות על חופש פעולה של ישראל במלחמה בטרור, הסדרי ביטחון ביחס לגבול בין עזה למצרים, וברית ביטחונית אזורית בשיתוף מדינות ערביות נוספות. במקום שנמשיך להתחפר ולשקוע בבוץ מוגשת לנו דרך היציאה הבטוחה, שאחריה נוכל לטפל בסוגיית הביטחון בגבול לבנון.
לבחור ברע במיעוטו
ישראל נדרשת להסכים לשלטון הרשות הפלסטינית בעזה ולהצביע על אופק לתהליך מדיני בניצוח ארצות-הברית ובשיתוף מדינות האזור, הכולל שינויים כמו הפסקת מימון משפחות מחבלים. אבל הממשלה מסרבת.
רבים במערכת הביטחון יודעים כמוני שגם אם הרשות בעייתית, שאר האופציות רעות לישראל: השארת חמאס, כיבוש מחודש שיפיל עלינו את האחריות לטיפול בשני מיליון תושבים, או כאוס שבו חמאס יצמח מחדש. יותר ויותר בכירים מבינים את זה, אבל משתמשים במילים מכובסות. אשמח לשמוע על אופציות ריאליות טובות יותר, אבל כיום הבחירה היא בין אלה שביצעו בנו טבח נורא ומבטיחים לחזור עליו, לבין אלה ששומרים על תיאום ביטחוני עם ישראל ביהודה ושומרון.
אי-החלטה היא בחירה בפועל בחמאס, וזו בדיוק הקונספציה שקרסה. האסטרטגיה הביטחונית צריכה שתי רגליים: כוח צבאי נגד הטרור ופעולות מדיניות נגדו יחד עם הגורמים הפרגמטיים. אלה שני הצדדים של אותה משוואה. כך פעלתי. נתניהו פעל הפוך. קל להסכים שהטעות הייתה חיזוק חמאס. אבל התעלמות מהצד השני של המשוואה מחזירה אותנו לקונספציה. היום שאחרי תמיד מגיע. גם אם נמשיך להכות חזק ונשמיד את היכולות הצבאיות של חמאס, צריך את הרגל המדינית המסיימת. בלעדיה, חמאס יחזור.
נתניהו כבר סירב להזדמנות דומה בסיום מבצע צוק איתן. עכשיו, כשסעודיה נוספה למשוואה, תהיה זו טעות היסטורית. אנחנו כמדינה מחפשים ניצחון בעוד ארגוני הטרור רוצים לשרוד. הניצחון שלנו צריך לכלול חיסול תשתיות הטרור וחופש פעולה צבאי בעזה, עסקה להחזרת חטופים, החלפתו של חמאס כשלטון, וקידום שני הדברים שאותם הוא מנסה למנוע: הברית עם סעודיה ואופק מדיני לנו ולפלסטינים. זה הניצחון המוחלט, והוא אפשרי.
האירוע הנורא שפקד אותנו לפני חצי שנה הוציא מעם ישראל את המיטב. אי-אפשר לחזור אחורה בזמן, אבל אפשר לעצב את העתיד ולחזק מחדש את ביטחון ישראל ואת החברה הישראלית בבית פנימה.
פורסם לראשונה: 00:00, 12.04.24
