אליעזר (האוזר) שמעוני נולד ב-1928 בהונגריה, וכנער במלחמת העולם השנייה נשלח לאושוויץ ואיבד את הוריו וחמשת אחיו ואחיותיו. הוא שרד בצעדות המוות, הגיע למחנה בוכנוולד ונותר שריד יחיד למשפחתו. ב-1947 עלה ארצה והיה בין מייסדי המושב השיתופי הדתי-לאומי ניר גלים הסמוך לאשדוד, שבו מתגוררים שורדי שואה מהונגריה. ב-1953 נישא לבחירת ליבו חנה, שורדת שואה ממחנה ברגן-בלזן, ונולדו להם שלושה ילדים – חיים, רחל וגיורא. היום יש להם 12 נכדים ו-31 נינים.
לפרויקט המיוחד הצטלם שמעון עם חמישה מנכדיו שמשרתים כרגע בצה"ל ולוחמים בחרבות ברזל – רס"ר ש', סרן א', רס"ן ב', רס"ל ר' ורס"ל י'. הם צולמו בתוך קרון הרכבת המקורי ששימש להובלת יהודים למחנות ההשמדה וניצב בחצר בית העדות בניר גלים. מדובר באחד מ-23 קרונות רכבת מקוריים ששימשו למשלוחי היהודים שנותרו בעולם כולו.
2 צפייה בגלריה
"זה מדהים ולא מובן מאליו שיש לנו צבא". אליעזר שמעוני ונכדיו שלוחמים ביחידות מובחרות
(צילום: אביגיל עוזי)
ניצולי שואה מספרים על התקווה שלהם
נס באושוויץ: "הייתי בן 14 וחצי כשנשלחתי מביתי בהונגריה ביחד עם אמא והאחים שלי ברכבות לאושוויץ. עבדתי עבודת פרך, שרדתי את צעדת המוות ואת מחנה בוכנוולד, ואיבדתי את כל משפחתי בשואה. זיכרונותיי מהנסיעות ברכבות המוות רוויים כאב. את הנסיעה לבוכנוולד ברכבת הפתוחה ללא גג במשך שבוע בשלג ובקור העז לא אשכח לעולם, וגם לא את ערימות הגוויות.
"באושוויץ עמדנו בפני מלאך המוות, מי לחיים ומי למוות. ברגע שעברנו קצת את הגב של ד"ר מנגלה, אמא שלי — לא יודע מה עבר לה באותם רגעים בראש — צעקה לי: תעבור לצד השני, איפה ששני האחים הגדולים שלך. עשיתי מה שהיא אמרה, וככה ניצלו חיי בפעם הראשונה. זה היה הנס הראשון שלי, אבל יום-יום קרו לי ניסים, בזכותם אני חי.
אליעזר שמעוני בצעירותומתוך אלבום משפחתי"הזיכרון הכי נורא שלי מצעדת המוות — היינו דחוסים כמו סרדינים בתוך הקרון. התחילו דחיפות. החלשים שילמו את המחיר. את הגופות לא פינו מהקרונות. אסירים לקחו אותן ו'ריפדו' בהן את דופן הקרון. אני ישבתי על גופות כאילו היו ספסל. עד היום אני לא יכול להאמין שלזה הגענו אז. יש דברים שבמהלך השנים נצרתי בלב כי העדפתי להאמין שהם לא באמת קרו, אבל כשאביך נח קליגר ז"ל פירסם את המאמר שלו על ה'קדיש ברכבת', הבנתי את כל הפלשבקים שבאו שוב ושוב על מה שהיה שם בקרון ולא הניחו לי כל השנים. אני אחד מהנערים בסיפור. כנראה בחרתי להדחיק".
7 באוקטובר: "חשוב לי לומר שמה שקרה ב-7 באוקטובר לא דומה לשואה. אי-אפשר להשוות. אני חושב על המשרפות… שם זה היה חמש שנים. פה זה היה יום. כשצעדתי עם נכדיי במצעד החיים לציון 75 שנה לשחרור אושוויץ ועמדתי שם שוב מול המשרפות, איפה שרצחו את משפחתי, איפה שסבי ראה לאחרונה את אחיו ואחיותיו, איפה שאני התייתמתי ממשפחתי, איפה שאמא שלי הצילה אותי ברגעיה האחרונים — לא פעם חשבתי על כך שלו אז היו לנו מדינה וצבא כמו היום, כל זה לא היה קורה. עכשיו קרה לנו אסון גדול ב-7 באוקטובר, אבל הצבא שלנו התעשת והחזיר מלחמה שערה. השנה במצעד החיים יציינו גם 80 שנה לשחרור יהודי הונגריה בשואה. לו הייתי יכול מבחינה פיזית הייתי יוצא שוב לצעוד, בפרט בשנה זו, לצד משלחת שורדים מהעוטף".
רס"ר ש': "בחמשת החודשים שבהם הייתי מגויס מאז 7 באוקטובר, חשבתי לא מעט על סבא שלי, שאחרי כל מה שעבר באושוויץ, בבוכנוולד, בצעדת המוות, הצליח לבנות את החיים מחדש, הקים משפחה ומעולם לא איבד את התאווה והשמחה לחיים. זו המורשת שקיבלתי בבית של סבא וסבתא, שאני לוקח איתי לחיים, וזה המון".
סרן א': "כמעט בכל טקס שעשינו בצבא, בסיום מסלול, קורס קצינים, קבלת דרגה — סבא וסבתא היו עושים מאמץ, לפעמים נוסעים מרחקים גדולים, ומגיעים. דרך העיניים שלהם הרגשתי את הפלא, כמה זה מדהים ולא מובן מאליו שיש לנו צבא, שיש לנו עצמאות. כמה המדינה והצבא שלנו הם נס. תמיד חשבתי: מה אמא של סבא שנרצחה באושוויץ, או אבא של סבתא שנחטף למחנה כפייה ונהרג שם, היו אומרים אם היו עומדים כאן איתנו, רואים את הצאצאים שלהם, חיילים וקצינים בצבא ההגנה לישראל. זה נותן פרספקטיבה והערכה גדולה לשירות הצבאי, שמרגישים רק כשזוכרים מאיפה בא סבא ומה קרה למשפחה שלו".
הנכד רס"ר ש': "בחודשים שבהם הייתי מגויס מאז 7 באוקטובר, חשבתי לא מעט על סבא שלי, שאחרי כל מה שעבר באושוויץ הקים משפחה ומעולם לא איבד את התאווה לחיים. זו המורשת שלי"
רס"ן ב': "כל פעם שנושא הצבא היה עולה בשיח, אחד המשפטים ששמעתי מסבא היה: 'אם אז היה לנו את זה, זה לא היה קורה'. ובכל פעם שהיה קשה, חשבתי על הגאווה של סבא ועל כוחות הנפש שלו, שגם אני צריך למצוא בעצמי כדי לצלוח את האתגר הנוכחי. להענקת דרגת הרב סרן הצלחנו להביא את סבא כדי שיעניק לי אותה. זה היה אחד הרגעים המרגשים והמשמעותיים לשנינו".
רס"ל ר': "בביקור שלי עם סבא באושוויץ במצעד החיים לציון 75 שנה לשחרור, היינו שם, הנכדים, על מדים, אוחזים ביד של סבא שלנו, ששרד כאן את הזוועות כנגד כל הסיכויים, היחידי ממשפחתו. נעלי הצבא שלי, שמכירות את ארץ ישראל מקרוב, פגשו שם אדמה אחרת שזוכרת מגפיים אחרים. אדמה ארורה שראתה את הרשע הכי מזוויע שיכול ליצור האדם. ואילו הנעליים שלי סוחבות את משקלם של אלו שיילחמו בעד החיים בכל מחיר, שיצעדו עד סוף העולם כדי לבצע תיקון".
רס"ל י': "אני נושאת את זכר השואה כל חיי וקרויה על שם אמא של סבא, שהצילה אותו בסלקציה. אני מרגישה כבוד גדול לשאת את שמה".
אליעזר: "אני מביט היום שוב בקרון שהוצב בחצר בית העדות, כשנכדיי הלוחמים עוטפים אותי כמו טלית, מתרגש ודומע ואומר בקול רם — 'והגדת לבנך'. הניצחון האישי שלי ושל אשתי זו המשפחה שהקמנו לתפארת בארץ ישראל".
