דנית גבאי, בת 81, אמא לחמישה, נולדה במרקש במרוקו, הייתה תינוקת בזמן מלחמת העולם השנייה כשהשלטון הצרפתי במדינה שיתף פעולה עם הנאצים. עלתה לישראל ב-1956, אחות במקצועה, תושבת אשקלון, ב-7 באוקטובר שהתה בקיבוץ רעים אצל בנה, הסתתרה במשך שעות ארוכות בממ"ד וניצלה בנס לאחר שמחבלי חמאס ירו לכיוון הבית והממ"ד.
1 צפייה בגלריה
"המחבלים ירו על הבית כמו משוגעים". דנית גבאי על רקע הבית ההרוס בקיבוץ רעים
(צילום: אביגיל עוזי)
ניצולי שואה מספרים על התקווה שלהם
מלחמת העולם השנייה: "אני האחות הקטנה במשפחה, למעשה הייתי פעוטה במלחמת העולם השנייה. אבא שלי נפטר במרוקו, כל מה שאני יודעת על תקופת השואה זה רק מהסיפורים של אמא והאחים שלי. זאת הייתה תקופה קשה, הגרמנים ערכו רישום של כל היהודים במרקש. ליהודים, למשל, היה אסור להדליק אורות בלילה והרבה תלמידים יהודים גורשו מבתי הספר. בשכונות של היהודים היו סוגרים את השערים ולא נתנו לאף אחד להיכנס. גם אל המוסך, שהיה העסק המשפחתי שלנו, הגרמנים הגיעו, ערכו רישום של כל הרכוש ונתנו לאחים שלי מכתב אזהרה".
העלייה לארץ: "הגענו לישראל בשנת 1956. היית בת 13 ונקלטתי בקיבוץ דגניה ב' ביחד עם בני נוער נוספים. האחים שלי ואמי נשלחו למעברה ברחובות. ההתאקלמות שלי בדגניה הייתה נהדרת. משם גם המשכתי ללימודים בבית ספר לאחיות. עם סיום לימודיי, עבדתי כאחות בתחנת אם וילד באשקלון. בהמשך, נשלחתי לקיבוץ ארז — הייתה חסרה שם אחות במרפאת הקיבוץ. גרנו שם מספר שנים ואז חזרתי לאשקלון עם בעלי והילדים והמשכתי לעבוד בקופת החולים בעיר. לצערי, בעלי נפטר בגיל צעיר".
עוטף עזה: "הבן שלי גר בקיבוץ רעים והבת שלי גרה בקיבוץ זיקים, יש לי 19 נכדים. למען האמת, כל השנים לא חשבנו שזה יכול להיות כל כך מסוכן להתגורר שם".
שמחת תורה: "ב-6 באוקטובר הנכדים שלי, שהם חיילים בשריון ובצנחנים, לקחו אותי אליהם לחגוג את שמחת תורה בקיבוץ רעים. זאת הייתה חגיגה כפולה כי גם לבן שלי דוד, אבא שלהם, היה יום הולדת. הבן שלי משרת בכיתת הכוננות של הקיבוץ. באותה שבת ארורה הבן שלי שלף אותי מהמיטה מוקדם בבוקר, כשהתחילו האזעקות, קמתי מהמיטה מבוהלת מאוד, וכבר בשלב הזה הוא הסביר לי שלא מדובר באירוע רגיל ושיש גם חדירת מחבלים לקיבוץ. נכנסנו מיד לממ"ד, הבן סידר אותנו בפנים ונתן לנו הנחיות. השתקנו את הטלפונים ואשתו החזיקה את הכלב כדי שלא ינבח".
יריות על הממ"ד: "בשלב הזה לא היו משטרה או צבא. כלום. הבן שלי נלחם בחוץ במחבלים, היה שלב שחלאות האדם האלה התחילו לדפוק בחלון של הממ"ד וירו על הבית כמו משוגעים. כל הזמן שמענו יריות. העלו את הבתים שלידנו באש, אחר כך גילינו שהיו שם הרוגים וחטופים. רעדתי מפחד. הנכדה שלי שמה את הראש שלה עליי ומילמלה 'סבתא, אני שומרת עליך, אל תפחדי'. הבן שלי הגיע מדי פעם וביקש שנישאר בשקט. חששנו מאוד לשלום הנכד שלי שגר בשיכון הצעירים בקיבוץ. ישבנו רועדים על החיים שלנו בממ"ד עד לשש בערב, כשהצבא הגיע ואמרו לנו שאפשר לצאת.
"היה שלב שחלאות האדם האלה התחילו לדפוק בחלון של הממ"ד. רעדתי מפחד. הנכדה שלי שמה את הראש שלה עליי ומילמלה 'סבתא, אני שומרת עליך, אל תפחדי'"
"בכיתי כל הזמן, הייתי בחרדה נוראית. הבן שלי הלך עם החיילים לבדוק מה קורה עם הנכד. תודה לאל שהוא יצא בשלום. פינו אותנו לאילת. כל הזמן הזה פחדתי נורא גם על הבת שלי ומשפחתה בקיבוץ זיקים עד שקיבלנו את הבשורה שהם יצאו מזה בשלום ופונו לתל-אביב. בת נוספת שלי שגרה באשקלון פונתה גם היא".
סיוטים וחרדות: "מאז 7 באוקטובר אני נאלצת להתמודד עם סיוטים, אני מקבלת עזרה רפואית ועד לאחרונה גם לא ממש יצאתי מהבית. הדאגות לא מניחות לי, הנכד שלי שמשרת בשריון היה בעזה ועכשיו הוא בצפון. אני אישה חזקה ופעילה, אבל מאז 7 באוקטובר אני שקועה בדיכאון. אני מאוד משתדלת לא ליפול על הילדים שלי ועל המשפחות שלהם שגם הם עוברים תקופה קשה. זה לא קל, הזוועות לא עוזבות אותי, אבל אני מאמינה שאצא מזה".
מצעד החיים: "האנטישמיות בעולם גואה, חייבים להנציח את השואה כדי שזה לא יקרה שוב. אני אצעד במצעד החיים כנציגת העוטף ביוזמת קרן מנומדין בראשותו של חיים טייב, נכד לשורד שואה מתוניסיה. הרגשתי חובה להגיע לפולין ולבכות על הזוועות שעשו לשישה מיליון יהודים, ולבכות גם על מה שקרה לנו ב-7 באוקטובר".
