רות הרן, בת 89, תושבת קיבוץ בארי. ילידת רומניה, שורדת שואה. ניצלה בנס ב-7 באוקטובר לאחר שנחלצה ממחבלי חמאס שדפקו על דלת ביתה. בנה אבשלום נרצח. שבעה נוספים מבני משפחתה נחטפו, שישה מהם שוחררו מהשבי, בהם הנינים נווה בן השמונה ויהל בת השלוש. אביהם, טל שהם, עדיין חטוף בעזה. בינואר האחרון הובילה רות את הקמפיין של מערך ההסברה הלאומי לציון יום השואה הבינלאומי. בקמפיין דיברה על הדמיון המחריד בין הזוועות שהתרחשו בשואה לבין 7 באוקטובר.
ניצולי שואה מספרים על התקווה שלהם
מלחמת העולם השנייה: "נולדתי בבוקרשט בשנת 1935. רומניה הפכה לבעלת ברית של גרמניה הנאצית בשנת 1940. אבא שלי, שהיה רופא, גורש והועסק בבית חולים באודסה. אמא ברחה איתנו מרומניה כדי להתאחד עם אבא באודסה, רגע לפני שמדינות הציר הטילו מצור על העיר. ב-1941 נמלטנו מאודסה רגע לפני שהעיר נכנעה. עשרות אלפי יהודים נטבחו שם.
"הייתי אז ילדה, בקושי בת שבע, כך אזכור עד יומי האחרון את השואה דרך עיניים של ילדה קטנה, שנאלצה להיות במנוסה מהמוות שארב לנו בכל מקום בזמן שהכוחות הנאצים שלטו באירופה. אני אזכור לנצח את הפחד המבועת, את הרעב במהלך הבריחה שלנו, את ההפצצות של הנאצים המתקרבים. הצלחנו כנגד כל הסיכויים להישאר ביחד כל המשפחה, עשינו דרך מפרכת לאוזבקיסטן. אבא שלי טיפל בהרבה מקרים של מגפת הטיפוס בקרב הפליטים הנמלטים, אך בסופו של דבר המחלה שמה קץ גם לחייו".
העלייה לארץ: "בשנת 1947 עליתי עם אמא שלי ואחי באופן בלתי לגאלי. שנה לאחר מכן, כשישראל הוכרזה כמדינה בשנת 1948, החיים שלי החלו לפרוח, אבל היו גם קשיים. במהלך השנים שניים מבני משפחתי נהרגו במלחמות ישראל. כעת, שמונה עשורים לאחר השואה, נאלצתי לחיות את השואה מחדש. שוב זוועות, מוות של תינוקות, אמהות וזקנים והרבה הרס. לפני חמש שנים, לאחר שבעלי הלך לעולמו, עברתי להתגורר בקיבוץ בארי כדי להיות קרובה לבני, אבשלום. באותה תקופה גם התמודדתי עם מחלת הסרטן. החיים שלי בבארי היו נהדרים. הייתי מוקפת שם בהרבה אהבה ואכפתיות באזור מוקף שדות יפים והרבה טבע".
7 באוקטובר: "הייתי לבד בבית בבארי בשבת של שמחת תורה. התעוררתי מהמטחים של הרקטות, מיד ניסיתי להשיג את אבשלום ולא הצלחתי, לא הייתה שום תגובה גם מכלתי ומהנכדים. מבעד לחלון הבחנתי בחמושים על המדשאה הקדמית ואז הייתה דפיקה חזקה על הדלת. ראיתי אותם עם הסרט הירוק על הראש, הם היו נורא מפחידים, אבל לא יודעת איך, לא פחדתי. נעמדתי רגע, ופתאום קראו להם, הסתובבתי וברחתי מהר פנימה לתוך הבית. נשארתי במסתור שלי רועדת מפחד במשך 15 שעות. אלו היו שעות ארוכות מאוד. רק בשעות הלילה החיילים שלנו חילצו אותי והובילו אותי למקום בטוח. ראיתי מסביב גופות. נורא. הייתי שוב עדה למוות, בתים שרופים. רצח של אנשים ותינוקות רכים, חפים מכל פשע".
אז והיום: "עבורי זה הציף זיכרונות קשים מהשואה. ברגע שרוצחים תינוקות במיטות, ברגע שפוגעים בנשים, אונסים אותן, רוצחים אותן באכזריות, בשטניות, על לא עוול בכפן — זו שואה. ימים ספורים לאחר 7 באוקטובר הגיעה הבשורה הנוראית. בני אבשלום נרצח. הוא היה רק בן 66 במותו. חווינו סיוט — שבעה מבני משפחתי, ביניהם כלתי, בתי, נכדותיי והנינים שלי, נחטפו לעזה. זעקתי לשמיים יום אחרי יום, תרצחו אותי, רק תחזירו לי את משפחתי. שחררו אותם! נס גדול ששישה מהם, תודה לאל, חזרו מהשבי, אבל טל, בעלה של נכדתי, ורבים נוספים עדיין נותרו מאחור בשבי חמאס וצריך להחזיר אותם עכשיו. אין יותר זמן. הייתי בשואה בערך בגיל שיהל הנינה שלי נחטפה. בלתי נתפס שזה קרה שוב במדינה היהודית".
