חצי שנה לאחר פרוץ המלחמה, אפשר לקבוע שישראל מנהלת בעזה מערכה רווית סתירות תמוהות. הראשונה טמונה באמונה שעוד ועוד לחץ על סינוואר יביא אותו להתפשר או להיכנע לדרישות הישראליות: כשחושבים על הסיטואציה באופן קר, לא ברור מה גורם לישראל להניח שאדם שמוכן שעשרות אלפי עזתים ייהרגו, שחצי עזה תיהרס ושלמעלה ממיליון מתושביה יהפכו לפליטים, יסכים לפתע לפשרה רק משום שהוא עשוי לאבד עוד ארבעה גדודים ברפיח. הרי אין ספק שסינוואר - פסיכופת חכם שיודע שגם גורלו האישי נחרץ, ושלישראל תמיד תהיה כל הלגיטימציה שבעולם להרוג אותו ברגע שייצא מהמנהרות - כבר חצה את סף החרדה מפני מה שאפשר לעולל לו, לחמאס ולבני עמו.
הייתה נקודה שבה הלחץ של ישראל היה אפקטיבי: בשלב של עסקת החטופים הראשונה, כשסינוואר קיווה שהפסקת האש תהפוך לקבועה, ובכך יצליח לגרום לישראל להסתפק במלחמה בת חודשיים וחצי בלבד. בזמן ההוא, כשמצד אחד חמאס כבר היה מוכה ומצד שני עדיין הייתה לו תקווה לשרוד, היה על ישראל לנצל את תמיכת העולם במלחמה וליזום, או לתמוך, בהכנסת כוחות פלסטינים או ערבים לרצועה כחלופה לחמאס. זה היה השלב שבו יכולנו להשיג ניצחון מוחלט במובן הפשוט של המושג: תום שלטון חמאס. אבל העובדה שהמשכנו לנסות ללחוץ עוד ועוד הביאה לתוצאה הפוכה, כזו שמשקפת את אחד המשלים היותר טובים לגבי האפקטיביות של לחץ, משל הפקק בבקבוק: כדי לסגור פקק באופן מוחלט צריך לסובב ולסובב עד לנקודה מסוימת, שבה, אם תמשיך לסובב את הפקק בכוח, הוא דווקא ישתחרר. כך הגענו למצב שאחרי ארבעה חודשים אפשר היה לומר שניצחנו, ואילו עתה, בחלוף חצי שנה, למרות ההישג הצבאי, אנחנו נמצאים בעמדה לא ברורה, שמלווה גם בהעמקת הקרע הפנימי והתעצמות הבידוד הבינלאומי.
אבל יש עוד סתירה במדיניות הישראלית, והיא נוגעת לעתיד המערכה, ולכן ממנה עדיין אפשר להיחלץ. לכאורה, ההערכה שנשמעה אתמול מפי בכירי מערכת הביטחון, שלפיה השמדת חמאס תאלץ אותנו להמשיך להילחם בעזה עוד שנים, תואמת את ההתעקשות הישראלית להמשיך את המלחמה. אבל כשחושבים על כך לעומק, אם ממילא מה שיתרחש ברצועת עזה יהיה דומה למה שקורה בשטחים - כלומר, צה"ל יוצא ונכנס כשהוא מזהה שם איום - מדוע לא להפתיע את חמאס ואת העולם בדרישה פשוטה: תנו לנו את כל החטופים, במכה, לא בשלבים, ונסכים להפסקת המלחמה עכשיו. ההצעה הזו תשקם את מעמדנו הבינלאומי, תשיב את החטופים ותותיר את חמאס שבור ומוכה ונתון להתמודדות עם הזעם של מיליוני העזתים - שיגלו, עם שובם לבתיהם, עד כמה חרב עולמם. שלא לדבר על כך שהפסקת המלחמה תאפשר לישראל להתמקד בפתרון הבעיה בצפון ובהחזרת התושבים שם לבתיהם.
גם אם ישראל תתעקש על דרכו ההרסנית של נתניהו, שבעצם מבקש למנוע כל חלופה פלסטינית לחמאס, הפסקת המלחמה לא תמנע מישראל לחדש בעתיד מבצעים נגד חמאס בכל פעם שהארגון ינסה להשתקם
אם ישראל תבחר בדרך החכמה ביותר, הפסקת המלחמה, היא תצטרך לעודד כניסת שלטון פלסטיני או ערבי חלופי. אבל גם אם ישראל תתעקש על דרכו ההרסנית של נתניהו, שבעצם מבקש למנוע כל חלופה פלסטינית לחמאס, הפסקת המלחמה לא תמנע מישראל - בשם המלחמה המתמשכת בטרור - לחדש בעתיד מבצעים נגד חמאס בכל פעם שהארגון ינסה להשתקם. ומשום שביוזמתנו הפסקנו את המלחמה, תהיה לנו הרבה יותר לגיטימציה להסביר שאנו שוב נכנסים לעזה כדי להילחם בטרור.
הפסקת המלחמה תמורת השבת כל החטופים במכה היא הצעה טריקית ולא פופולרית, שכן לכאורה היא טובה לשרידות חמאס. אבל באופן פרדוקסלי, דווקא הצעה זו תאפשר לנו למגר אותו לטווח הארוך ולהשיב לנו את החטופים והלגיטימציה בעולם כבר בטווח הקצר. אחרת, המלחמה תסתיים כמו המלחמה הראשונה שניהלנו נגד עזה, במבצע סיני ב-1956. גם אז ישראל ניצחה וכבשה את הרצועה, אך נאלצה לסגת בלחץ בינלאומי - ששיקם את מעמדו של מי ששלט אז ברצועה, נשיא מצרים נאצר.
אחרי ארבעה חודשים אפשר היה לומר שניצחנו, ואילו עתה, בחלוף חצי שנה, למרות ההישג הצבאי, אנחנו נמצאים בעמדה לא ברורה
פורסם לראשונה: 00:00, 11.04.24
