חיים רענן, בן 89, יליד הונגריה, שרד את השואה, מתגורר בקיבוץ בארי מאז גיל 17, נשוי, אב לחמישה ילדים ו-19 נכדים ונינים. הסתתר ב-7 באוקטובר בממ"ד עם נכדו "שבגיל שלו עברתי את השואה".
ניצולי שואה מספרים על התקווה שלהם
מלחמת העולם השנייה: "נולדתי בהונגריה ב-1935. בן יחיד להוריי. אבא שלי הספיק לעלות לארץ לפני המלחמה, אבל אמי ואני נותרנו בבודפשט והסתתרנו במקומות שונים במרתפים ובמקלטים כדי להישמר מפני ההפצצות על העיר. אחר כך הועברנו לגטו ושם חיינו בצפיפות ובתנאים קשים עד סיום המלחמה".
העלייה לישראל: "עלינו על ספינת מעפילים והגענו איתה לאיטליה. שם חיינו קרוב לשנה עד שהגיע תורנו לעלות ארצה, ב-1947. הייתי אז כבר נער בן 12. בדרך לישראל עצרנו בקפריסין לכמה חודשים ומשם הגענו למחנה המעפילים בעתלית, שם קיבלו את כל מי שהגיע מקפריסין. בארץ חברנו לאבא שלי והתגוררנו תחילה בדירת חדר בירושלים, ומשם עברנו לחולון וליפו. לקיבוץ בארי הגעתי כבר בגיל 17. אחרי השחרור מצה"ל חזרתי לקיבוץ שבו התגוררתי עד 7 באוקטובר. אחרי התופת פינו אותנו למלון בים המלח. היום אני מתגורר בדיור מוגן עם אשתי בתל-אביב".
7 באוקטובר: "היינו כל המשפחה בקיבוץ כשהתחיל מטח הטילים ב-6:30 בבוקר. נכנסנו מיד לממ"ד. אני, שעברתי את השואה כילד קטן, הייתי אז בגיל של הנכד שלי שננעל איתי בממ"ד בבארי באותה שבת ארורה. אשתי חנה הייתה אצל בתנו בתל-אביב. גם שתי נכדותיי הנוספות עם המשפחות שלהן נעלו את עצמן בממ"דים. בהודעות הווטסאפ התעדכנו כל הזמן על המתרחש וניסינו להבין האם אנחנו הבאים בתור.
"בממ"ד אמרנו לילדים להיות בשקט, שאפשר לבכות אבל בשקט, העיקר לא לעשות רעש. הסברנו להם גם שאסור לצאת לשירותים. מסביב כבר התחלנו להבין ששרפו בתים ורצחו משפחות. למזלנו הגדול, בעצם הענק, כל המשפחה שלי ניצלה מבלי להיפגע פיזית, אך הטראומה נותרה חקוקה לנצח אצל כולנו. הייתי סך הכל כ-20 שעות בממ"ד מיום שבת בשש בבוקר ועד יום ראשון בשתיים וחצי לפנות בוקר, כשהגיעו המחלצים של צה"ל".
אז והיום: "באשר להקבלה שעושים בין התופת של 7 באוקטובר לזוועות השואה, בעיניי בכל זאת מדובר בשני אירועים נפרדים. אין קשר בין השניים משום שלא אותן סיבות הובילו לאירועים — הגרמנים חשבו שהם הגזע הנעלה ולכן הם השמידו יהודים, אבל גם צוענים ונכים, כל מי שלא היה כמוהם, בעוד שמאז קום המדינה אנחנו למעשה נלחמים על הזכות שלנו לחיות בארץ הזאת.
"הקיבוץ שלנו, בארי, איבד כ-100 חברים, ביניהם גם חטופים, שאני מתפלל ומייחל בכל יום מאז 7 באוקטובר לשלומם ולחזרתם בשלום הביתה. כל יום שעובר המצב מדאיג יותר ויותר. לשיטתי צריך להחזיר את החטופים הביתה בכל תנאי, צריך לתת הכל כדי שהם יוכלו להשתחרר. אין לנו ברירה אחרת — חייבים להציל אותם".
"למזלנו הגדול, בעצם הענק, כל המשפחה שלי ניצלה, אך הטראומה תישאר חקוקה לנצח אצל כולנו. הייתי 20 שעות בממ"ד עם הנכד שבגיל שלו עברתי את השואה"
החזרה לבארי: "עצוב לי. לפי איך שזה נראה עד כה, הילדים שלי עם הנכדים הקטנים לא ימהרו לחזור לבארי — רק בתנאי שיבטיחו לנו ביטחון מוחלט. גם אני רוצה כמובן לחזור לבית שלי בקיבוץ יותר מכל, אבל רק בתנאי שיימצא פתרון שלא יהיה יותר איום על החיים בבארי, ואני מתכוון לפתרון מדיני גורף. אחרי החזרת החטופים הביתה, רק כשתהיה מנהיגות טובה, אני מאמין שנוכל להגיע להסכם. שלום עושים עם אויבים".
זיכרון השואה: "חשוב להמשיך את כל הפעילויות להנצחת השואה: משלחות לפולין, מצעד החיים ועוד. ולזה כעת צריך יהיה להוסיף פעילויות הנצחה למה שקרה השנה ב-7.10. חייב להיות לנו מסר נוסף וחשוב מאוד: לא לחשוש להמשיך הלאה כדי לתת את הכבוד למי שלא שרד את 7 באוקטובר".
